זאת הסיבה לכך שאתם לא מצליחים להתפלל

ישנם רגעים קשים בחיים. לכל אחד. זה לא משנה אם הקושי נעוץ בפרנסה, בשלום בית, בחינוך או אפילו בבעיה בריאותית כרונית שיכולה ללוות כיתוש טורדני במשך שנים.

הקשיים מלווים את חיינו כקו מקביל שנפגש עימנו מפעם לפעם. מערער לעיתים את כל יציבותנו הפנימית.

ומה עושה אדם כזה, שנתקל בקושי מטלטל? עושה השתדלויות. הולך לרבנים. מרבה צדקה וגמילות חסדים. וכן, ודאי, גם מתפלל. אפילו אם לא מדובר באדם שומר תורה ומצוות, בדרכו שלו, בבכיות, הוא יכול להתחנן על נפשו. העיקר שיבוא הכל על מקומו בשלום.

ובאותה העת, שעה ששוטח את בקשותיו מול קונו – עדיין מנקרת איזו שהיא מחשבה שאיננה נותנת לו מנוח. האם הקב"ה מקשיב לי בכלל?

לא. לא בגלל שהוא כזה ענוותן גדול, אלא דווקא בגלל שק העבירות שמונח על גבי כתפו, זה שבעל כורחו הולך אחריו לכל מקום. איתו הוא מגיע להתפלל אל השם ומבקש ומתחנן שייתן לו את מבוקשו. מי הוא בכלל? באילו פנים הוא מגיע לבקש בקשה כזו?

מוכר?

בא ננסה לבחון את כל הנושא הזה ממבט היקפי יותר, קצת נבירה בעבר, במערכת היחסים שלנו עם הורינו, וכבר תבינו טוב יותר.

הגענו לזה העולם בכדי למלא שליחות. משימה. תפקיד שרק לשמו ירדנו. ירדנו כשבכל כתף מונח לו יצר הרע ויצר הטוב, כל אחד בתורו מנסה לעשות את תפקידו על הצד הטוב ביותר- ובידנו נותרה הבחירה, במי לבחור. בטוב? ברע?

ירדנו לזה העולם כשבוראנו יודע בבירור שניפול. לא נולדנו מלאכים, כי אלמלא כן, לא הייתה באמת סיבה מהותית לביאתנו לעולם.

אז הגענו, נפלנו פה ושם בדרך. ויתכן שבגלל הנפילות האלה, הקב"ה ברחמנותו רוצה להעיר אותנו בכדי שנתקן את הדרוש תיקון. כדי שלנו יהיה יותר טוב. כדי שלא נצטרך באמת לחזור שוב לזה העולם. הרי ידוע לכולנו, שהעולם פה הוא לא העיקר. בסך הכל פרוזדור צר.

ואז מגיע הקושי - אך לאמיתו של דבר, אותה השעה היא שעת רצון, שעה שהלב והשמים נפתחים. ובכל זאת מחשבותיו של האדם מתעתעות בו.

הוא לא ראוי מספיק. הוא מלא כל כך בעברות, בדברים שצריך לתקן. בטח אצל הקב"ה הוא נמצא בתחתית הרשימה, ועד שלא יתקן את ענייניו, אין לו זכות, קלה שבקלות, לבקש את אשר ביקשה נפשו.

אז הוא ינסה סגולות אחרות. יקבל קבלות. יכתת רגליו לרבנים הכי גדולים, שהרי ודאי להם, כגודל מעשיהם וצדקותם, יש איזו "פרוטקציה" מלפניו. במקביל ינסה גם השתדלויות גשמיות. למצוא פתרון ומזור לצרתו. ירוץ מפה לשם, משם לפה, העיקר ש...

לא להתפלל?

אפשר להבין למה. זה מביך לעמוד כך מול אבא, ולבקש ממנו בקשה מאוד מהותית ומשמעותית, שעה שאתה יודע שרק אתמול עשית את אחת "המעידות " החמורות ביותר בחייך, והקב"ה, בלשון עדינה, כנראה, לא רואה זאת בעין יפה. אפשר להבין למה אדם נמנע מהמפגש המביך הזה. בינו לבין הקב"ה. בינו לבין חסרונותיו.

וכאן. כאן בדיוק נעוצה הבעיה. פה מתחיל היצר הרע לעשות את עבודות התשתית הראשונות שלו.

באופן אוטומטי, מבלי שנשים לב, אנו משווים באופן לא מודע כמעט את טיב היחסים שלנו בין הורינו לבין הקב"ה. כבר מגיל קטן הורגלנו להתפלל אבינו אב הרחמן. ידענו תמיד שהקב"ה הוא מלך אבל גם אב רחום. בצורה כזו או אחרת, מבלי שהתכוונו לכך, התחלנו לחשוב שצורת היחסים שיש לנו עם הורינו מתנהלת באותה מתכונת בדיוק מול הקב"ה

אז גם אם הורינו היו האנשים המחבקים ביותר, המכילים ביותר, אלה שאפשרו בכל דרך צורה ואמירה את הווייתנו הפנימית. עדיין היינו יכולים להרגיש איזו שהיא סוג של התניה לאהבה. מספיק הערה אחת קטנה כדי להחזיר אותנו למקום וכבר משהו באהבה המוחלטת הזאת מתערער, והבנה אחרת שמגיעה בעקבותיה היא שכדי שההורים יאהבו אותי, באמת, אני צריך להשתפר, להשתנות. אחרת לא מגיע לי לשחק במשחק החדש, או ללכת לחתונה של בן הדוד, או כל דבר אחר.

ברור שהם עשו זאת לטובתנו. אי אפשר לגדל פראי אדם בשם האהבה המוחלטת. זאת לא אהבה, כי אם הרס גדול לנפש ולנשמה.

ובכל זאת, הראיה הילדית שלנו, זאת שלא משתנה עם השנים ונשארת באותו גיל כרונולוגי, מאמינה שלאהבה יש מחיר. לבקשות שמבקשים צריך לשלם במזומן, או לכל הפחות להיות ראוי לכך.

התחלתם להבין קצת? אנחנו מתקדמים. לאט לאט.

את מערכת היחסים הזו, שהתרגלנו ובנינו מגיל אפס, אנו מביאים לזירת הקשר שבינינו לבין הקב"ה. עם כל ההבנות, הניואנסים והפרשנויות אנחנו מפרים כל קושי בפרשנות הרסנית ושגויה כל כך - "זה העונש שמגיע לי!". "עם כל החטאים שעשיתי, הוא חייב להעניש אותי". ואיך אוכל לבקש מלפניו את אשר ביקשה נפשי? באמת עדיף להיות בשקט ועד שאני לא עושה "טיפול עשרת אלפים" לנשמתי החוטאת, אין על מה לדבר...

והקב"ה, שכולו טוב, באמת טוב, כזה טוב אמיתי שאין לנו כלים להכיל אותו, בכלל לא עושה את ההתחשבנויות הללו. מלכתחילה אתה ראוי לבקש. גם אם בידיך יהיו דבוקות עברות שקשות להסרה. גם אז - אתה יכול לבקש. וזה כל כך רצוי לפניו, לפני השם יתברך, הוא מחכה כל כך לתפילות שלך.

ולא, זה לא אומר שחובת השינוי איננה מוטלת עליך. היא מוטלת ועל כל אחד לעשות בדק בית רציני, בינו לבין עצמו. למה זה הגיע לו.

אבל האם לקשר את זה לתפילה זכה מול הקב"ה? האם לקשר את טיב המעשים שלנו לקשר המדהים הזה, שלא תלוי בשום דבר? כי "בין כך ובין כך בני הם"?

ואולי דווקא דרך ההבנה הזאת, שהקב"ה כל כך טוב, וכל הניסיונות שהוא שולח אלינו הן במטרה לעורר אותנו. כדי שלנו יגיע בסופו של דבר את הטוב השלם. לא חצי, לא רבע. שלם. שאנחנו נוכל אחרי מאה ועשרים לפסוע מעדנות בואכה שערי גן עדן. שאז נזכה לראות, ולו במעט, עד כמה הקב"ה אוהב אותנו ואהב אותנו למין הרגע שנולדנו עד לרגע שיגיע, בו נאלץ להפקיד בידיו את נשמתנו. בכל רגע ורגע הוא אוהב אותנו. אהבה. שאינה. תלויה. בדבר.

אנחנו לא מכירים מציאות כזו, אך זה לא אומר שהיא איננה קיימת. כאן מתחילה עבודת האמונה.

אז לא משנה מי אתה - חסידי, ליטאי, ספרדי, מסורתי או בכלל חילוני שלא פתח ולו פעם אחת סידור בחייו – יש אבא שאוהב אותך. באמת. ומאמין בך, באמת. לא לרביע ולא למחצה. הוא מאמין בך. בכוחות שלך. ביכולת שלך להשתנות ולצמוח ולגדול להיות אדם טוב יותר. הוא מאמין בך כמו שאף אחד אחר לא האמין. אמון אמיתי. שלם. לא תלוי במעשים ובתוצאות שלך.

וכגודל אמונו – כך גודל אהבתו. מאהבה זו הוא מחכה לתפילות, לבקשות, לבכיות המיוסרות שיוצאות מעומק הלב. כן. הוא מחכה להם. ולא משנה מה עשית – מחכה שם, בידיים פשוטות ובאוזניים כרויות. רק תבקש. הוא כאן.

ואם אתם שואלים מה לטיפול CBT ולשיחת חיזוק שכזו, הרי שגם כאן כלי השיטה הנפלאה הזו נותנים לנו דרך איך וכיצד להשריש בתוכנו את ההבנות הפשוטות הללו. קחו את המחשבה המגבילה הזאת – הקב"ה אוהב אותי לפי מעשי וצדקותי. קחו את המחשבה המחלישה שהקב"ה מקשיב לתפילותי רק אם אעשה את מצותיו בשלמות. השליכו אותן לפח, והציעו חלופה הולמת יותר, אמיתית יותר, נכונה יותר. את החלופה הזו שננו שוב ושוב, עד שתרגישו כיצד השמחה ממלאת אתכם מבפנים, ונותנת לכם כוחות לכל אתגר באשר הוא.

אני אהוב. אני רצוי, תמיד, לא משנה מתי ולמה.

ואני יכול לבקש בכל רגע ובכל זמן, כי זאת מציאות פשוטה – אהבתו לא יסיר מעימנו לעולמים.

גם אתם מרגישים את ההתרגשות כמוני?

חני ארנרייך היא פסיכותרפיסטית בשיטת CBT.