"כשאתה ישן ברחוב, אתה אפילו לא יודע אם תקום עם נעליים"

מסתבר שיש אנשים כאלה בכל עיר. דמויות שאתם פוגשים מפעם לפעם, שלרוב קשה לפספס. הם מוצאים את עצמם חיים ברחוב, לעיתים ישנים בגנים ציבוריים, בזולות נטושות או על ספסלי רחוב. לרבים מהם אין אח ורע בעולם, מלבד אחד את השני שהם מכירים עם הזמן, וחלקם השאירו מאחור משפחות, לעיתים אפילו ילדים, שברוב המקרים נמצאים בנתק מוחלט מהם. המשותף לכולם: אף אחד לא נולד ברחוב, לכל אחד יש סיפור איך הגיע לכאן.

"הסיפור הכי הזוי שאני זוכר הוא של פרופסור שהייתה לו קריירה באקדמיה, שבנסיבות מסוימות המצב הכלכלי שלו הידרדר, עד שהוא מצא את עצמו חי ברחוב", מתאר איתי שי, עובד סוציאלי (עו"ס). "כשפגשנו אותו לא היה לנו מושג מי עומד לפנינו. ברחוב הם כבר די נראים אותו הדבר... בסוף כשאתה לא מתקלח כמה שבועות, מגדל ציפורניים ושיער ארוך ולא מחליף בגדים, אתה נראה בדיוק כמו דרי רחוב אחרים שאתה חי סביבם".

שי עובד כעו"ס וראש צוות ביחידה לדרי רחוב של עיריית ירושלים כשנה. אנחנו משוחחים בסופו של עוד יום ארוך עבורו, בין ההשכבות של הילדים והמטלות האישיות של החיים. אבל הוא מתפנה בכל זאת לדבר איתי ולשתף בעשייה המשמעותית שהיא בנפשו ממש, שבה הוא עסוק ימים כלילות. יחד איתו עובדים עוד שבעה עו"סים, מנהלת מחלקה ומדריך, שלכולם שליחות אחת משותפת ומשמעותית: להציל את דרי הרחוב שמתגוללים ברחובות ירושלים.

אז איך זה קורה? איך אדם עובר לגור ברחוב? לשי יש תשובה כואבת, שמבטאת אולי יותר מכל את החשיבות של הסולידריות החברתית שלנו: "בגדול, דרי רחוב הם אנשים שהגיעו למצב שבו הם מתרחקים מהסביבה או מתנתקים ממנה כליל. זה קורה בגלל התמכרויות, בעיות נפשיות לא מטופלות, לפעמים מחשבות רדיפה או מורכבויות שונות אחרות, ולאט לאט אפילו הקשר עם המשפחה מתנתק. אדם שמכור, למשל, מגיע הרבה פעמים למצבים קשים שבהם הוא מעדיף את ההתמכרות על פני הקשר עם המשפחה.

"יש גם אנשים נורמליים לחלוטין שלדאבון הלב מגיעים למצבים כאלה בעקבות קריסה כלכלית, אבל זה פחות מצוי. למשל מישהו שהיו לו נכסים והוא איבד אותם, במסגרת תביעת גירושין, נפילה כלכלית או פיטורין מעבודה קבועה, ולאט לאט אין לו איפה לגור, כי מחירי השכירות גבוהים מאוד ורק ממשיכים לעלות כל הזמן, והבחירה לפעמים היא פשוט לישון בכל מיני מקומות: ברחוב, בזולות – שאלה בתים נטושים שהם מארגנים לעצמם ובעצם שוהים בהם באופן קבוע. לאט לאט אתה מתרחק יותר מהסביבה, לא משיגים אותך, מהר מאוד הטלפון שלך נגנב, ואתה נשאב למציאות חיים אחרת לגמרי, ל'בועה' של חיי הרחוב".

אם קשה לכם להבין איך אדם שנקלע למצב כזה מסוגל להישאר לגור ברחוב מבחירה – אולי תחשבו פעמיים אחרי שתבינו את הפסיכולוגיה שמאחורי החיים ברחוב. "עם כמה שקשה לנו להבין את זה מהצד, יש גם משהו טוב ונעים ברחוב", מסביר שי. "כשאתה גר ברחוב – אין לך מחויבויות, אין לך שכירויות וחשבונות לשלם, אתה חי מהיד לפה ומעביר את היום. יש גם כאלה שגרים ברחוב ומצליחים לעבוד, למשל כשליחים, אבל זה יותר נדיר, כי קשה להחזיק עבודה כשאתה קם בבוקר ולא יודע איפה אתה ישן. ברוב המקרים, אף אחד גם לא רוצה להעסיק אותך כשאתה מדיף ריח לא נעים, לא מסתפר כמעט, לא קוצץ ציפורניים ולא מתקלח הרבה, כי אין ממש איפה, ובסוף נראה מוזנח ומלוכלך כל כך.

(צילום: shutterstock)

"ואז, דרך הרחוב, בעצם ההידרדרות והניתוק החברתי מהסביבה הם מאוד גדולים. לאט לאט זה קורה גם תודעתית: אנשים מגיעים למצבי מצוקה קשים, הסביבה שלהם דוחה אותם, הם מתייאשים וכבר לא רוצים עזרה, מרגישים מנותקים, מאבדים את האמון בסביבה, במוסדות – וככה מגיעים בסוף לרחוב. יש לפעמים תחושה שיש אנשים 'מחוספסים' או גסים ברחוב, וזה לא בהכרח. המון פעמים מדובר באנשים עם חרדות, מצוקה, שנמצאים במצבים נפשיים קשים".

ובתוך כל זה, יש לא מעט מענים שדרי רחוב ומכורים מוצאים למצב שלהם כדי להצליח לשרוד, ובכל זאת להתקיים בכבוד. "יש בתי תמחוי שבהם הם מקבלים אוכל, או נדבות שהם מקבצים. יש גם מקוואות, שמשמשות כמקלחות לעת מצוא, ויש גם פעם בשבועיים יריד בגדים ומעילים שאנחנו מקיימים במיוחד בשבילם אצלנו במשרדים, אחרי שאנחנו אוספים מאנשים שונים ברחבי ירושלים ומביאים להם".

ויש גם, תאמינו או לא, מענים תרבותיים עבורם. "פעם בשבוע, אנחנו מפעילים מרכז יום שנפתח לדרי רחוב, שהם באים אליו מכל רחבי ירושלים. מקבלים ארוחת בוקר ואיזושהי פעילות משותפת, וגם סדנאות – כמו סדנת מוזיקה ותיפוף, ובמעגל השנה גם מסיבת חנוכה, הרמת כוסית בראש השנה, ועוד. בעיקר מנסים להרחיב את העולם שלהם לדברים נורמטיביים יותר".

(צילום: shutterstock)

עם כל הקושי, נשמע גם נורא נוח להישאר במצב כזה כשיש כאלה מענים, בפרט כשקשה לעמוד בדרישות של היומיום. אז למה להם לצאת מזה בעצם?

"זה נכון, ועדיין, יש סיבות מספיק טובות לדרי רחוב לבחור להשתקם, כי כמה שזה נשמע 'קל' כביכול לקבל ארוחות ובגדים חינם, לא לשלם שכירות ולא לקחת אחריות על כלום – הרחוב לא קל. יש כאלה שחיים בתחנה מרכזית והם 'חיים טוב' כביכול, מבסוטים, ולא יורד עליהם גשם, אבל יש גם מחיר לזה. להרבה מהם בסוף הוא מחיר מפחיד. אתה צריך להסתדר, אין לך את המקום הקבוע שאליו אתה חוזר, אין לך את המקום שבו אתה מתקלח. אין לך פינה אמיתית וחמה לשים בה את הראש ולחזור אליה בסוף היום, אין לך הגנה. גונבים לך הכל. גם החיים הופכים להיות חסרי תכלית. מה עושים כל היום? אוספים בקבוקים, מסתובבים ומחפשים? אין מסגרת ואין ביטחון. נכון שהרחוב יכול לקרוץ, אבל בסופו של דבר אנשים כן רוצים לצאת מהמקום הזה, פשוט קשה להם לעמוד במחויבויות ולהיות עצמאיים, להיגמל. לדאבון הלב, יש גם כאלה שנשארים ברחוב כל החיים".

"הרחוב זה קצת כמו בטבע, יש שולטים ונשלטים"

לדברי שי, גם בחיים ברחוב יש היררכיה ברורה של מעמדות, שרק מי שחי אותה מכיר אותה מבפנים באמת. "יש אנשים חזקים יותר ברחוב, כמו גורמים עבריינים. והחזק יותר יכול לגרש את החלשים יותר, לגנוב מהם למשל נעליים או מעיל כשהם ישנים, שזה מצרך יקר ברחוב, או לנצל אותם. יש חיי רחוב ומעמדות מסוימים, הרבה מכירים אחד את השני ומוצאים אדם במצבם שישתה איתם, ישב איתם וגר ברחוב ליד. זה מעיד יותר מהכל כמה גם במצבים הקשים ביותר יש כמיהה לקשר – אבל העולם דוחה אותם, ונוצר אצלם המון חוסר אמון.

"לרוב, בין דרי רחוב יש חמלה וקשר טוב. לא כולם תוקפניים אחד כלפי השני, לא כולם יריבים ומרוחקים. צריך לזכור שאלה אנשים שעברו הרבה מאוד בחיים, וכל מה שהם עברו מביא אותם למצב שבו הם יותר חשדנים, אבל הם כן מסוגלים לקיים אינטראקציות".

יש סטטיסטיקה רווחת של מי שבעיקר מגיעים לרחוב, או מי יותר מועד להגיע לרחוב?

"אני לא יודע לענות מבחינה סטטיסטית, אבל הרוב ברחוב זה גברים. אנחנו ביחידה מטפלים היום בערך בכ-200 דרי רחוב שנמצאים בטיפולים או במסגרות דיור. אני מעריך שיש כ-50 היום בירושלים שחיים ממש ברחוב, הרבה מאוד מתוכם הם יוצאי ברית המועצות, שכנראה נכשלו בתהליך העלייה שלהם, ההגירה והקליטה בישראל. חיים בעוני גדול ובמצוקה, ומתוך הייאוש מתמכרים לאלכוהול, ואז זה הופך להיות הרבה יותר מורכב. יש גם נשים, אבל מעטות. אנחנו מטפלים בבודדים. כלומר, בירושלים אין משפחות דרות רחוב, בשונה מארה"ב ששם אפשר לראות משפחות שלמות שממש חיות ברחוב. די מהר ידאגו למשפחות שיגיעו חלילה למצב כזה, במיוחד אם יש שם קטינים. אבל אם אתה כבר בגיר – אף אחד לא יכול לכפות עליך לקבל עזרה, ואז 'זכותך' להישאר במצב שלך ולהמשיך לגור ברחוב".

לדברי שי, גם למי שרוצה להשתקם ולצאת ממעגל החיים ברחוב – לא קל. אמנם המדינה מעניקה סיוע כספי חודשי למשך ארבע שנים, אבל הוא זעום יחסית, ואינו מתעדכן עם העלייה בגובה שכר הדירה ויוקר המחיה בארץ. שלא לדבר על בעלי דירות, שכלל אינם מוכנים להשכיר את הדירות שלהם לאנשים במצבם. "כל מי שגר ברחוב, המדינה עוזרת לו בסיוע בשכר דירה לארבע שנים, 1,170 שקל בשנתיים הראשונות, ואחר כך זה יורד ל-800 שקל לעוד כשנתיים. זה נחמד, אבל צריך לזכור שמחירי השכירות עולים, והסיוע לא מתעדכן באופן יחסי בהתאם. יש פה בחירה שנובעת מהתמכרות, זו לא בחירה כמו של אדם נורמטיבי. וגם מי שכן רוצה להשתקם ולשכור דירה, יותר ויותר אנשים חוששים להשכיר לאדם כזה דירה: האם הוא יעמוד בתשלומים? האם יצליחו להוציא אותו? איך תיראה הדירה אחרי שהוא יגור בה? האם הוא יהרוס אותה? ואז גם הדרך לצאת לחיים חדשים הופכת למורכבת".

(צילום: shutterstock)

איזה מענים, בעצם, אתם מציעים לדרי רחוב בתהליך השיקום שלהם?

"ביחידה שלנו מנסים לסייע לדרי רחוב להצליח למצוא מסגרת או קורת גג שתצליח לסייע להם להמשיך לתפקד, שלא יהיו חשופים לשימוש והתמכרות, מזג האוויר, ניצול ועוד. מנסים למצוא להם מקומות, שלרוב הם עלובים, אבל לדר רחוב באפשרויות שלו זו קורת גג ראויה, כמו מחסן קטן עם שירותים. יש גם כל מיני יזמים ברחבי ירושלים שמשכירים דירות דווקא להם ובמחיר נמוך יחסית, ממקום טוב שרוצה לעזור ולהתמודד עם האוכלוסייה, אבל גם אדם כזה לא יבחר במקרים של שוכרים מאוד מורכבים. יש גבול.

"אנחנו יכולים גם להפנות לגמילה כשאנחנו רואים שאלו אנשים שרוצים ומסוגלים. יש כאלה שברמה תפקודית גבוהה יותר, שננסה לכוון לתעסוקה שתתאים להם ולמיצוי זכויות במסגרת החוק, יש גם מקרים שנפנה לבתי אבות מפאת הגיל. יש לנו סיורי לילה לאיתור דרי רחוב, ואנחנו מנסים להזמין אותם אלינו כדי לעשות תהליך של שיקום. מי שלא רוצה – אנחנו נותנים לו מעיל ושמיכה, שתייה חמה וציוד כמו גרביים, כי בסוף קשה לשמור ציוד ברחוב, יש מחלות, פשפשים, זה מתבלה ואין להם איפה לכבס".

להציל את מי שלא רוצה להציל את עצמו

מה התהליך של הוצאת אדם מהרחוב ושיקום?

"כשאנחנו מאתרים דר רחוב שרוצים לעשות איתו עבודה קדימה וכרגע צריך מענה, אז מציעים לו להיות בשלטר, שזו קורת גג זמנית, עם מקלחת, שירותים, מיטה, עד שהוא יתאפס על עצמו. דואגים לסייע לו במיצוי זכויות, קצבת הבטחה כדי שיוכל להחזיק דירה. אבל הכל בקצב שלהם.

"קיבלנו למשל פנייה על אדם שנמצא במצב ירוד ברחוב, מכור, פחות מתקשר, עם חוסר אמון בסביבה, ואז אנחנו מזמינים אותו אלינו. הרבה פניות מגיעות מהאדם עצמו. המשרד שלנו נקרא 'כורש' בפי דרי הרחוב, כי זה נמצא ברחוב כורש. יש כאלה שצריך להשקיע יותר מאמצים כדי ליצור איתם קשר ולבנות אמון כדי שיבואו לשיחה, ויש כאלה שמראש רוצים איזשהו תהליך. להרבה אין תעודת זהות, כי היא נגנבה להם או שאיבדו אותה פעם אחר פעם, ואנחנו עובדים מול משרד הפנים שמכירים את האוכלוסייה ובאים לקראתם, שיודעים שלא מדובר באוכלוסייה רגילה ועוזרים לנו להנפיק להם תעודת זהות חדשה כל פעם שצריך.

"זה בפירוש תהליך שהוא לפעמים קצת סיזיפי, כי הוא חוזר. אנחנו מצליחים ליצור קשר ולעשות תהליך לאט לאט. לפעמים זה תהליך שמלווה במלא תסכולים, כי אתה מפנה מישהו לגמילה והוא יוצא אחרי שבוע באמצע תהליך, כי היה לו קשה, או מסיים את התהליך ושוב חוזר לסמים, וברור לך שלא היה קל. הניסיון הראשון סטטיסטית לא תמיד עובד, אז יש מורכבויות וצריך הרבה סבלנות".

אתה מרגיש שאתה מצליח לרכוש את האמון שלהם אחרי כל מה שהם עברו בחיים, אפילו שאתה לא 'אחד משלהם'?

"זה לא קל, אבל בסופו של דבר אני משתדל להגיע ממקום שמבין אותם ואת הבחירות שלהם ולא להיות שיפוטי כלפיהם. כולנו יכולים להסכים שאנחנו רוצים אחרת עבורם, אבל לא מיד, מול כל אחד מהם צריך לבנות אמון, לתת כבוד לקצב שלהם, ולכבד את הבחירות שלהם. מטבע הדברים, ביחסים תמיד יכולים להיות 'קצרים', ויש לדרי רחוב הרבה פעמים קשיים נפשיים והפרעות אישיות שונות שיותר מקשים לבנות אמון, ולאט לאט ובקשר טוב הם מבינים שאנחנו רוצים בטובתם.

"בדיוק השבוע היה מישהו מבוגר על כיסא גלגלים שהגיע אלינו ואני שואל אותו: 'מה אתה רוצה? יש כל מיני מענים שיכולים לאפשר, דיור או גמילה'. והוא אמר לי: 'אני רוצה לשתות'. שם הוא נמצא, אני לא יכול להכריח אותו, אלא להיות שם בשבילו כדי שכשהוא כן ירצה – אני אוכל לעזור לו להיכנס תחת קורת גג".

איך אתם מתנהלים בזמנים של מזג אוויר קיצוני כמו שלג?

"בחורף אנחנו יוצאים לדרי רחוב שקיבלנו דיווחים עליהם, וגם לאזורים שיש יותר דרי רחוב באופן קבוע, מחלקים להם ציוד, כמו מעילים, שקי שינה וגרביים. בזמנים שיורד שלג אנחנו יותר לוחצים עליהם, מציעים להם להיכנס לשלטר או למענה אחר, אפילו זמני, לפחות עד שמזג האוויר ישתפר, וגם אז לא תמיד קל לשכנע. אחרי כל כך הרבה זמן לבד ברחוב, והפרעות נפשיות שחלקם סובלים מהן – השהות עם עוד אנשים מלחיצה אותם, כמו גם הקושי להיות במסגרת ולקבל את התנאים שלה. אפילו בדברים שנראים לנו פשוטים כמו לחכות בתור – זו אוכלוסייה שיותר קשה לה, ושתעדיף את הרחוב המוכר, גם אם הוא קפוא, מאשר מצב חדש שנתפס כמאיים".

ושאלה לסיום, כשאני רואה ברחוב קבצנים ודרי רחוב, כדאי לתרום להם צדקה, או שזה רק מנציח את המצב שלהם?

"קודם כל צריך לזכור שלא כל הקבצנים הם דרי רחוב, יש קבצנים שחוזרים לביתם בסוף היום. גם לגבי דרי רחוב שהופכים לקבצנים, זה תלוי, אין תשובה אחת נכונה. יש דרי רחוב שהם גם מכורים ומשתמשים בכסף לסמים ואלכוהול, ויש שחוסכים כדי להשתקם. קשה להגיד מי כן ומי לא, אבל מי שמקבץ נדבות והוא מכור – זה יגיע גם להתמכרות שלו. אז אני לא אומר לא לתת, אבל עדיף לקנות לו אוכל מלתת לו כסף. לרוב הם שמחים שמתייחסים אליהם ודואגים להם".

(צילום: shutterstock)

אפרת טליה כהן היא עו"סית קלינית