כתבות מגזין
כתבת הבריאות של ’קול ישראל’: "אם אני חזרתי בתשובה – כל אחד יכול"
כרמית ראובן גדלה כילדת קיבוץ, הפכה לאשת תקשורת מפורסמת, לכתבת בריאות ב'קול ישראל' ולמגישת חדשות בגלי צה"ל. ואז הגיע היום בו פגשה את החרדי הראשון בחייה – סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, ופתאום התהפכו אצלה היוצרות. בשיחה בלעדית להידברות היא חושפת את סיפור חייה, את מסע התשובה המרתק ואת התובנות שעל הדרך
- מיכל אריאלי
- פורסם ב' אדר התשפ"ג |עודכן
(צילום: shutterstock)אם גם אתם שומעים את שמה של כרמית ראובן-בצלאל ונזכרים במהדורת חדשות היום, או ברפורמות שהועברו במשרד הבריאות, אין זה פלא. במשך שנים שימשה כרמית ככתבת הבריאות ברשת ב' וכמגישת חדשות ב'גלי צה"ל'. כאשת תקשורת היא חשפה לא מעט פרשיות בלעדיות, בעיקר בתחום הבריאות, היא ראיינה דמויות מרתקות והובילה לתחקירים משמעותיים.
אלא שלפני כשמונה שנים השתנה הכל, כאשר הכתבת הנמרצת עשתה את מה שהיה נראה למכריה הזוי ובלתי הגיוני בעליל – היא עזבה את העבודה ואת מעגל החברים התל אביבי, התחתנה עם בעלה, והחליטה להשקיע בדבר אחד – הקמת משפחה. כיום הם הורים לארבעה ילדים, מנהלים אורח חיים שומר מצוות ומקפידים על קלה כחמורה.
אין ספק כי תסריט כזה לא נראה באף ראיון או עלילה שליוותה כרמית במהלך עבודתה. "פשוט מאוד, כי גם הסופר הפרוע ביותר לא היה יכול לחשוב על כך", היא מציינת בחיוך. כעת, בראיון ראשון ואמיץ ל'הידברות', חושפת כרמית את מה שהתרחש באותם ימים והוביל אותה ממעמקי התקשורת החילונית אל עולם התשובה.
פרק א': מן הקיבוץ אל התקשורת
"גדלתי בקיבוץ, עם כל מה שמשתמע מזה", פותחת כרמית את סיפורה. "זה לא רק שהייתי מנותקת מכל דבר הקשור ליהדות, אלא גם ההורים שלי ואפילו ההורים שלהם היו מנותקים. אני הייתי דור שלישי לחילוניות והמודעות לה' יתברך לא הייתה קיימת אצלי כלל. האמת היא שבתוך-תוכי הייתה לי אמונה כלשהי והרגשתי חיבור לאיזה כוח עליון שאפילו לא ידעתי לנקוב בשמו, אבל לא סיפרתי את זה לאף אחד, כי הייתי בטוחה שיחשבו שאני משוגעת.
"ככל שהתבגרתי התחזקה התודעה החילונית שלי וגרמה לי לתחושת אנטי מוחלטת כלפי הדת והדתיים, למרות שלא הכרתי אף אדם דתי בימי חיי. דווקא אהבתי שיעורי תנ"ך, כי הסיפורים עניינו אותי. אבל כמובן שהם הגיעו עם פרשנויות מסולפות לגמרי, כאשר ההתייחסות לטקסטים הייתה בעיקר ברמה הספרותית שלהם, בסגנון של: 'תראו את הדימויים שהמחבר כתב'. אפילו מבלי לציין מיהו 'המחבר', והכל עם לגלוג רב כלפי ספרי הקודש ומי שמאמן בתורה ובבורא עולם. הבורות אצלי הייתה כל כך גדולה עד שבמשך שנים הייתי בטוחה שסידור הוא ספר ששייך אך ורק לזקנים, לא העליתי בדעתי שגם צעירים יכולים להשתמש בו".
הפעם הראשונה בה פגשה כרמית את עולם התשובה מקרוב הייתה כשבת דודתה חזרה בתשובה והתחתנה עם אדם דתי בשם שמעון אזרד. "אני זוכרת שכולנו כבני משפחה מאוד דאגנו לה", היא מציינת, "ואני אישית לקחתי את זה קשה, והסברתי לכולם: 'היא תיעלם לנו, לא נראה אותה יותר בחיים, תשכחו ממנה'. אבל לא רק שהיא לא נעלמה, אלא שבתוך זמן קצר יזמו היא ובעלה שבת משותפת לבני הדודים, בה הם התכוונו להעניק לנו סוג של טעימה קטנה מהיהדות".
כרמית הגיעה לאותה שבת, ולהפתעתה לא היה גבול כשבעלה של בת הדודה התגלה כאדם מאוד נחמד ומכיל. "לאורך כל השבת ניסיתי להתקיל אותו בשאלות ובוויכוחים, אבל הוא דווקא לא התווכח כפי שציפיתי, ואפילו החמיא לי על צורת החשיבה שלי. כשהסתיימה השבת הצטרפתי אליהם לנסיעה לתל אביב, שם התגוררתי באותם ימים, ולאורך כל הדרך העליתי שאלות על התנ"ך ועל משה רבינו. בשלב מסוים נמאס לבת הדודה שלי והיא ניסתה לעצור אותי, אבל בעלה השתיק אותה: 'את לא רואה שיש כאן נשמה גדולה?'" כרמית מציינת שהמילים הללו נחרטו על ליבה, והן מלוות אותה עד היום. כן. היא נשמה גדולה.
בסיום הנסיעה הציעו בני הזוג לכרמית לבקר בביתם בשבתות, והבעל הוסיף: "שמעתי שאת לומדת תקשורת, אם תגיעי תפגשי את צבי יחזקאלי שגם כן מתארח אצלנו לעתים קרובות בשבתות".
שמו של העיתונאי המפורסם קסם לכרמית, גם הרעיון נשמע לה טוב. "חלום חיי היה להיות עיתונאית", היא מסבירה, "ולמרות שהצטיינתי בלימודיי לא היה לי מושג איך לפרוץ את תקרת הזכוכית ולחדור אל הערוצים המובילים. זו הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי שצבי יחזקאלי מתקרב ליהדות, כי באותו זמן זה טרם היה ידוע, וזה מאוד הפליא אותי. אבל מה שבעיקר עניין אותי זה שאכיר אותו ואולי הוא יעזור לי להתברג באחד הערוצים או לפחות ייתן לי טיפ טוב שיוכל לעזור לי".
צבי יחזקאלי (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)כמה שבועות לאחר מכן היא כבר מצאה את עצמה מתארחת בביתה של בת הדודה, וכמו בתכנון הראשוני, גם העיתונאי צבי יחזקאלי היה שם. "אבל האמת היא שבמשך כל השבת לא החלפתי אתו מילה בנוגע לתקשורת", מציינת כרמית, "כי היו שם דברים הרבה יותר גדולים מהחלום להיות עיתונאית. זו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי מקרוב איך נראית שבת כהלכתה והתרשמתי עמוקות".
באותו שלב כרמית הייתה עדיין רחוקה מאוד ממחשבה על שמירת שבת, אך כשהוצע לה להגיע למפגשים במשך השבוע ולשיעורי תורה בהם השתתפו צעירים חילוניים, היא שמחה ברעיון. היא הגיעה למפגשים הללו בהזדמנויות שונות, כשכמעט אינה שמה לב לכך שהיא החילונית היחידה וכל השאר חוזרים בתשובה או דתיים. עד שיום אחד שאל אותה מישהו במה היא מתכוונת לעבוד, וכשסיפרה לו על חלומה להיות עיתונאית, הוא שאל: "איך תשמרי שבת כעיתונאית?"
"המשפט הזה זרק אותי אלף צעדים אחורה", נזכרת כרמית. "פתאום הבנתי להיכן נכנסתי וידעתי שזה ממש לא מה שתכננתי. מהר מאוד חזרתי לתכנון הראשוני, כשאני מתמקדת בדבר אחד ויחיד – להיות עיתונאית, ולא שום דבר אחר".
פרק ב': כתבת בריאות בכירה
את כניסתה לבסוף לעולם התקשורת חבה כרמית אכן לצבי יחזקאלי. "הוא הבטיח שיעשה לי סיבוב בערוץ 10, ואכן קיים את הבטחתו, אך במשך כל הסיבוב הוא הדגיש באוזניי: 'אני לא ממליץ על המקצוע ולא מבין מה יש לך לחפש בו, עדיף לך לחזור בתשובה, להתחתן ולהביא ילדים'".
כרמית כלל לא הייתה כרויה לשמוע. "השאלה היחידה ששאלתי אותו בסיומו של הסיור הייתה: 'מה אתה עשית כדי להיכנס לערוץ?' הוא השיב לי: 'למדתי בבית ספר כותרת'. באותו רגע נרשמתי לבית ספר כותרת ובתוך שלושה חודשים מצאתי את עצמי כתבת ברשת ב' של 'קול ישראל', תפקיד שהגעתי אליו אחרי שבמקרה חיפשו מישהו שימלא את מקומו של הכתב לענייני פוליטיקה שהתחתן באותה תקופה. זמן קצר לאחר מכן התפנה תפקיד כתבת לענייני בריאות, וכך נכנסתי לתפקיד.
"לקחתי על עצמי את המשרה במלוא הרצינות", היא משחזרת. "זה היה בשנת 2009, מעט לאחר הבחירות לממשלה ובדיוק אז נכנס למשרד סגן שר חדש – יעקב ליצמן. ככתבת שמבצעת את תפקידה נאמנה מיהרתי להשתתף בכנס הראשון של המשרד, וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי בה פגשתי חרדי מקרוב. רציתי לשוחח אתו בעניינים מקצועיים, אך לא ידעתי אם אפשר, אז ניגשתי לעוזר שלו, יעקב איזק, גם הוא חרדי, ושאלתי אם לסגן השר החדש מותר לדבר עם נשים. הוא צחק והשיב שאם אני כתבת אז אני מוזמנת לראיין את סגן השר בלשכתו והוא מוכן לתאם לנו פגישה".
זמן קצר לאחר מכן הוזמנה כרמית ללשכתו של ליצמן בכנסת, ועד היום היא זוכרת כמה שהפגישה הפתיעה אותה. "שוחחנו על מגוון נושאים", היא מציינת, "כולם היו מה שמכונה בשפה המקצועית 'אוף דה רקורד', כלומר – מאחורי הקלעים ולא לפרסום, לכן לא אוכל לציינם כאן, אבל זו הייתה הזדמנות עבורי להכיר יהודי מיוחד במינו, בעל ערכים שהצליח להפתיע אותי מאוד ולהוריד הרבה מהסטיגמות שהצמדתי עד אז לחרדים. בנוסף, זו גם הייתה נקודת פתיחה טובה מבחינה מקצועית, שאפשרה לי לסקר מגוון נושאים כשיש לי אנשי קשר מתאימים בתוך המשרד".
ליצמן (צילום: אוליביה פיטוסי, פלאש 90)אבל היו גם כאלו שפחות אהבו את זה. "הייתה לי שיחה מאוד לא נעימה עם אחת העורכות ברשת ב' ששאלה אותי באופן ישיר: 'למה את כל כך מכבדת את סגן השר?' עניתי לה שאני חושבת שהוא עושה את תפקידו נאמנה וגם שאלתי אותה: 'שמעת פעם על מישהו שקם בחמש לפנות בוקר כדי לעשות ביקורות פתע בבתי החולים בארץ? ליצמן קם אפילו מוקדם יותר, כי הוא הולך קודם למקווה ומתפלל'. העורכת לא ויתרה: 'אבל את יודעת, הוא מיהדות התורה...' וכשעדיין לא הבנתי, היא הוסיפה: 'הוא בא לעשוק אותנו...' והמשיכה להפריח את כל הסיסמאות השמאלניות המוכרות. רק אז הבנתי בבת אחת את המקום שאליו נכנסתי ואת מהותה של התקשורת. הבנתי שאין שום סיכוי שייכנס כתב חדש ויוכל להציג עמדה שונה משנאת חרדים ומההשקפות הקבועות".
כרמית המשיכה בעבודתה, ובאותה תקופה התרחש דבר בלתי צפוי – אחותה הצעירה התחילה בתהליכי חזרה בתשובה, ומכיוון שהתגוררה באותם ימים בירושלים וגם כרמית הייתה שם, הן נפגשו לעתים קרובות ואף יצאו יחד להתארח בשבתות ובהזדמנויות שונות אצל משפחות חרדיות.
"התחלתי לגלות עולם של אנשים מרתקים ובעלי קומה", מציינת כרמית, "וגם גיליתי שיש להם תשובות להרבה מאוד מהשאלות שלי. באותו שלב כבר התחלתי להבין שהכל אמת, ושכעת מוטל עליי להחליט האם ברצוני להמשיך לחיות את חיי השקר או להתקדם בדרך הנכונה. לבסוף קיבלתי על עצמי החלטה להתחיל לשמור כשרות. זה לא היה קל בכלל, כי עד אז אכלתי כל מה שרק רציתי. במשך שנים עבדתי כדיילת באל-על, ביקרתי בכל העולם והתנסיתי בכל המאכלים המקומיים שהוצעו לי. אבל דווקא הקושי היה זה שגרם לי להרגיש כמה שאני מתקדמת ומתקרבת לה' יתברך".
פרק ג': השבת הראשונה
חלפו להם חודשים והגיע יום כיפור, שעד היום זכור לכרמית כיום ששינה את חייה. "אחותי הייתה חולה ולא יכלה ללכת לבית הכנסת, אז היא ביקשה שאבוא להיות אתה בבית, וכך יצא שהתארחתי אצלה ושמעתי אותה מתפללת 'על חטא שחטאנו...' מכה על הלב ובוכה, בוכה... ואני מקשיבה לרשימת החטאים ופתאום מרגישה בושה נוראית. איזו פדיחה! הרי את כל החטאים שמוזכרים כאן אני עשיתי, על הכל אני צריכה לחזור בתשובה ולבקש סליחה. אני זוכרת את זה כרגע מטלטל שגרם לי להבין עד כמה שאני רוצה לעזוב את החטאים ולעבור להיות במקום הנכון".
באותם ימים עברה כרמית שינוי מקצועי כאשר בשל קשיי פרנסה חזרה לגור עם ההורים בתל אביב, וכחלק מכך עזבה את העבדה ב'קול ישראל', ועברה לעבוד כמגישת חדשות בימי שישי בגלי צה"ל. "באחד מימי השישי החורפיים חזרתי מהעבודה בשעה מאוחרת, כמעט בכניסת שבת, ופתאום חלפה בי המחשבה – 'למה שלא אתחיל לשמור שבת? הרי אני מאמינה בבורא עולם ויודעת שצריך לעשות את זה'. החלטתי לקפוץ למים, ובחמש דקות האחרונות לפני שבת הכנסתי את הבטטה היחידה שהייתה לי בבית למיקרוגל, כדי שתתרכך ותשמש כסוג של סעודת שבת. לאחר מכן ביקשתי מבעל הדירה נרות שבת, הדלקתי אותם בהתרגשות, התיישבתי על הספה והשתעממתי מאוד. אפילו סידור לא היה לי כדי להתפלל. במקרה היה בדירה ספר שכתב פרופסור שמספר על חוויית סף המוות שהוא עבר, ומתאר איך למרות היותו אתאיסט, הוא גילה את החיים שאחרי המוות. קראתי קצת, ואז ערכתי את השולחן לסעודת השבת 'המפוארת' שהכנתי. ביקשתי מבעל הדירה לחמנייה וכוס מיץ ענבים, קידשתי על היין ואכלתי את הבטטה בתוספת סלט ירקות שהכנתי לעצמו. זו הייתה סעודה טעימה להפליא, והייתי גאה בעצמי שהכנתי סעודת שבת טעימה כל כך.
"לאחר מכן שכבתי לישון עם כיסוי עיניים כי בחדר דלק אור ולא היה לי שעון שבת, אבל הבעיה האמיתית הייתה למחרת בבוקר, כי לא יכולתי אפילו לפתוח את המקרר כדי לקחת משהו לאכול. אפילו קפה לא יכולתי לשתות, כי לא היה לי מיחם. התלבטתי איך להעביר את הבוקר, והחלטתי לצאת לבית הכנסת ולהתפלל. יצאתי מהבית ובית הכנסת הראשון בו נתקלתי היה בית כנסת קטן עם מניין מצומצם מאוד של מתפללים, ובכל זאת הוא גרם לי להתרגשות בלתי נשלטת. התיישבתי על כיסא בפינה והתבוננתי על הקישוטים שעל הקירות, בהם נראו שמותיהם של שבטי ישראל. השם 'ראובן' שהוא גם שם משפחתי זעק אליי, ופתאום הרגשתי כמה שאני מתחברת וקשורה למקום. זהו המקום שלי, ולא שום מקום אחר. רק לכאן אני אמורה להגיע.
"בסיום התפילה ניגשה אליי אישה נחמדה ושאלה מי אני. השבתי לה שאני חדשה כאן, ואז היא סיפרה לי שהם מגיעים בכל שבת ברגל מבני ברק כדי לקיים בבית הכנסת קידוש, מעין סעודה שנייה, והיא גם הזמינה אותי להגיע. אמרתי לה בכנות: 'את ממש מצילה אותי, לא היה לי מה לאכול', והיא השיבה: 'בשביל זה אנחנו באים לכאן'. התיישבנו יחד עם כל הקשישים סביב שולחן, ואכלנו סעודה מיוחדת במינה. כל מה שהוגש היה טעים, ובסיום היא הזמינה אותי גם בשבתות הבאות וקישרה אותי לאחת השכנות כדי שאוכל לקחת מים חמים מהמיחם שלה בכל פעם שארצה. לאחר מכן גיליתי שלמים החמים מצטרפת בקביעות גם עוגה, שנאפתה במיוחד עבורי".
ואז הגיע השלב בו התחילה כרמית להבין שהיא מוכנה לשינוי המשמעותי בחייה. "החלטתי להצטרף לארגון של קירוב שאפשר לבנות חוזרות בתשובה להתגורר בדירה בחינם, בתמורה לשמיעת הרצאות", היא מספרת. כרמית מדגישה שהיא עדיין חששה מאוד, ולכן הסבירה לכל בנות הדירה מיד עם כניסתה: "אל תתייחסו אליי כבעלת תשובה או כדתייה, אלא כחילונית ששומרת שבת".
מהר מאוד התברר לה שהכניסה לדירה הכניסה אותה גם לעולם שלם של הרצאות ושיעורי תורה מחזקים, חלקם נמסרו במקום ואת חלקם היא שמעה במהלך נסיעות ובהזדמנויות אחרות. "הקשבתי לשיעורים של הרב זמיר כהן ואחר כך גם שמעתי את הרב יובל אשרוב, הרב עופר גיסין, הרב שניאור אשכנזי והרבנים ירון ראובן ואפרים כחלון מארגון 'בעזרת השם'. שמעתי אותם בכל הזדמנות. בנהיגה בשטיפת כלים בהכנות לשבת בהמתנה בקופת חולים. פשוט שמעתי ושמעתי, ואני עדיין שומעת, כמו אדם צמא במדבר שמצא מעיין של מים חיים".
פרק ד': במקום הנכון
"למרות ההתקדמות הגדולה שלי הייתי בהתנגדות קשה לחזרה בתשובה", מציינת כרמית, "וגם כשכבר שמרתי שבת קראתי לעצמי 'חילונית'. אמא שלי, שהיה לה לא קל עם החזרה בתשובה של אחותי, ראתה שאני מתווכחת עם אחותי כשהיא אמרה שאני חוזרת בתשובה ואני התעקשתי שאני לא, אז היא התגברה על הרצון שלה שאשאר חילונית ולחשה לי באוזן ישר לתוך הנשמה: 'זה בסדר גמור אם תחזרי בתשובה'. בכיתי מאוד וחזרתי בתשובה. כאילו רציתי אישור ממנה והיא נתנה לי אותו".
כרמית המשיכה באותה תקופה להתארח עם אחותה אצל משפחות חרדיות, וכשהגיע שביעי של פסח הן הוזמנו למשפחה חרדית המתגוררת באזור הרובע היהודי.
"הושיבו אותי על יד השולחן, ולידי ישב הילד הקטן של המשפחה – בן שלוש", היא מספרת, "האבא שוחח עם הילדים בדברי תורה, ובשלב מסוים הרים הילדון בן השלוש את היד ושאל שאלה. האבא השיב לו בסבלנות ואחרי שסיים להשיב, הצבעתי וביקשתי: 'גם אני יכולה לשאול משהו?' האבא השיב בחיוב, ואני שאלתי מתוך כאב גדול: 'איך ייתכן שאני, בת 33, יושבת על יד ילד בן שלוש, ומבחינתי הוא מדבר בסינית? איך זה שהוא בגילו יודע דברים שאני לא למדתי מעולם? האם אני עד כדי כך בורה? לא לימדו אותי כלום!' תגובתו של האב הייתה: 'זה כנראה הזמן להתחיל ללמוד'. שאלתי אותו: 'איך מתחילים?' והוא ענה: 'תתחילי לקרוא את סיפורי התורה, מבראשית'. וכך באמת היה".
כרמית התחילה לקרוא את התנ"ך, ופתאום הבינה לראשונה בחייה כמה עומק שיש בסיפורים המופיעים בו, ואיזה פער קיים בין המפרשים הקדושים לבין האופן בו לימדו אותה את התנ"ך בשנות ילדותה. כשהיא נתקלה בשאלות היא יצרה קשר עם רבנים, וכך התקרבה עוד ועוד.
"באותו זמן המשכתי עדיין לעבוד ככתבת, אבל זה פחות עניין אותי", היא מציינת. "הבנתי שהמשוכה האחרונה שנותרה לי לעבור היא ההחלטה על שמירת טהרת המשפחה, שכן באותה תקופה הייתי עדיין רווקה ותכננתי להתחתן ולהקים משפחה. בתחילה המחשבה על כך הבהילה אותי והמחויבות נראתה לי גדולה מידי, אבל מהר מאוד הבנתי שבדיוק להיפך – כמי שמקפידה על שמירת מצוות ומבינה את המהות שלהן, אני צריכה רק לשמוח בכך".
חודשיים בלבד חלפו מאז שהיא קיבלה את ההחלטה עד שהכירה את בעלה - רן בצלאל, ושלושה חודשים לאחר ההיכרות הם התחתנו. "אפשר לומר שתהליך התשובה שלי היה הדרגתי, אבל מרגע שהבנתי להיכן פניי מועדות היה הכל מהיר ממש", מסבירה כרמית. "בבת אחת מצאתי את עצמי בעולם שונה לגמרי מזה שהייתי בו, כשאני עקרת בית דתייה, מכינה שבתות ולא רק מתארחת. ברוך ה' נולדו לנו מהר מאוד הילדים והיינו צריכים לתת את הדעת על החינוך שלהם ועל המסגרות שנבחר. כשאני מסתכלת על כך לאחור ברור לי שהקב"ה הוביל אותי במסלול המדויק ביותר, דרך עולם התקשורת, כדי שכביכול אגשים את החלום להפוך לכתבת, אראה שאין לי מה לחפש שם, ואז אוכל לעבוד אותו באמת".
את מתגעגעת לפעמים לעשייה בעולם התקשורת?
כרמית שותקת לרגע. "האמת היא שלפעמים צצים בי געגועים לתקשורת", היא אומרת לבסוף בכנות, "זו גם הסיבה שהובילה אותי להקים אתר בריאות בו אני מעלה מאמרים בתחומי הבריאות השונים בהתאם לקצב שלי ולנושאים שאני בוחרת. בנוסף יש לי פרויקט מיוחד בו אני מקליטה את עצמי קוראת פרקי תהילים ומעלה את ההקלטות ליוטיוב. המטרה היא לאפשר לאנשים לקרוא תהילים גם כשאין לידם ספר. ידוע לי באופן אישי על ארגון שמייצג עיוורים שנעזר בכך, וזה משמח אותי מאוד.
"אבל הסיפוק הגדול ביותר שלי הוא לראות את ילדיי חוזרים מבתי הספר והגנים בערבי חגים עם ידע על החג, שירים ודיבורים. אני מתרגשת בכל פעם מחדש כשאני מבינה איך שהם מקבלים את מה שאני לא זכיתי לקבל – את הגירסא דינקותא, ומודה לאלוקים בכל יום ויום על המקום שזכיתי להגיע אליו".