כשרעידת האדמה קשה, את זו שתקבלי את המטבע על ההצל(ח)ה

לפני מספר שבועות נערך טקס קבלת פנים למשלחת החילוץ הישראלית לטורקיה.

בין הנואמים היה מפקד המשלחת אלוף במילואים גולן ואך. הוא ביקש לספר 2 סיפורים.

האחד, הוא אמר, כשהגענו לטורקיה מצאנו את עצמנו עם עוד 4 משלחות מארצות שונות. המשלחות האחרות בחרו ללכת ולהתארגן, אנחנו לעומת זאת בחרנו להכניס את הצוותים ישר לרחובות.

למחרת בבוקר, המשלחות האחרות התעוררו במחנות מסודרים. אנחנו, לעומת זאת, היינו אחרי 22 שעות עם חילוץ רביעי של אדם חי. עבדנו, הוא אומר, סביב השעון, ביום ובמיוחד בלילה, כי כששקט, הוא אומר, אפשר לשמוע את הקולות...

הסיפור השני, הוא אומר, הוא סיפור על מטבע. הוא מוציא מכיס חולצתו מטבע שלא שווה יותר מידי. הוא מספר שבערב שבת האחרון, בסיומו של חילוץ שארך 30 שעות, חילוץ של ילד בן 9, בקצה המנהרה הצרה,  2 קומות מתחת לפני השטח, עמד פרמדיק שפינה גושי בטון שכיסו את הילד, ונפנה לטפל בו, כשהוא מלטף ברכות את שיערו של הילד.

הוא מרגיע אותו וממלמל אליו, ואז החל תהליך של חילוץ שהיה ממש כמו לידה. הוא היה קשה ופיזי, ומלווה קריאות עידוד בסופו. כשחולץ הילד מתוך ההריסות ויצא לאוויר העולם, ניגש הדוד של הילד לאותו פרמדיק ונתן לו את המטבע. לפי ההסבר שלו, המנהג המקומי הוא לתת את המטבע לאישה יולדת, אבל כשהלידה קשה מעניקים את המטבע למיילדת, כך הוא מספר בהתרגשות בטקס קבלת הפנים שערכו להם בנתב"ג.

ואיפה זה נוגע בנו?

אנחנו נמצאים בתקופה של רעידת אדמה!

בסקר שביצעה עמותת "יוצאים לשינוי" מופיע כי בשנים האחרונות ישנם 53,400 איש שגדלו בבתים חרדיים ואינם מגדירים את עצמם כחרדים יותר (יש לציין שחלקם מגדירים את עצמם דתיים, אך לא משתייכים יותר לסגנון הבית).

זו רעידת אדמה רצינית ביותר, ואנחנו, ההורים והמטפלים שנמצאים כאן, נשלחנו כדי לחלץ אותם מבעד להריסות. נכון שהרבה יותר קל לחלץ מבין הריסות ילד זר בן 9 ולהיקרא אחר כך גיבור, מאשר לחלץ את הילד שלך כשהוא בועט בך תוך כדי, ולא מוכן לקבל את העזרה שלך, ובטח השכנים עם המבטים לא עורכים לך קבלת פנים אוהדת בנתב"ג עם זרים של פרחים, חלקם היו שמחים שתעברו דירה, כדי שלא תקלקלו להם את הילדים שלהם, שלא טעמו טעם חטא... (הם לא שמעו על" לא לעולם חוסן").

אבל עדיין, אם את כאן – את חברת משלחת, לא של צבא ההגנה לישראל. את חברת משלחת של צבא ה', ונשלחת לכאן לעזור לו להיוולד, לצאת לאוויר העולם שוב, הפעם לא מהרחם אלא מבין ההריסות שלו, מהחורבנות שנראה כי הוא המיט על עצמו (אגב, לא כך!!!), וזה הרבה יותר קשה מלידה רגילה, כי אל הראשונה הגענו מצפים ומייחלים, וכעת לא נשארה בנו שום חלקה טובה, הכל נחרב, התקווה והציפייה שיהיה טוב...

אבל זו רעידת אדמה, ואתם חלק מצוות המחלצים, וברעידת אדמה אין אפשרות לעמוד זקוף ולהכריז על כללים שמהם לא מתכופפים, כי אז כל מה שיקרה הוא שנשמע זעקות שבר של לכודים מתחת להריסות. וכשיגוועו קולות השבר של הלכודים, יהיו אלה קולות השבר של המשפחות שאיבדו את יקיריהן. כי ברעידת אדמה זוחלים בתוך מחילות לא ידועות, מפנים אבנים ושכבות של בטון ומגלים טפח אחרי טפח של ניצולים, כאלה ששרדו, וכך משחררים בעדינות, באיטיות, בלי למהר, בענווה גדולה.

הרב נח וינברג, בספרו "48 דרכים לחכמה", בפרק השביעי, כותב כך: "ענווה היא לא תסביך נחיתות או חוסר ביטחון עצמי. ענווה משמעותה לחיות בהכרה ששום דבר אינו חשוב חוץ מעשיית הדבר הנכון, מבלי להיות תלוי בדעתם של אחרים. וזוהי כריזמה אמיתית!".

כשאנחנו מול רעידת האדמה הזאת, ואנחנו מסוגלים לנטרל את האגו (רק אני נחשב), ולשים למול עינינו את המטרה, כך נציל קורבנות חיים מתחת להריסות.

ענווה, מוסיף הרב וינברג, היא חירות. כשאתה נאמן לאמת במלוא הכנות, וחי על פיה, רק אז אתה חופשי להביע את עצמך בדרך הישרה ביותר.

רק ענווה תוכל להכניע אותם, כיוון שהם מזהים כל סוג של גאווה, גם זו שמוחבאת באצטלות של קדושה וחסידות. הם אלופים בלזהות חוסר של אמיתות (אפילו שנמצא אצלם הרבה כאלה...), והם לא סומכים, הם לא יושיטו את היד מבעד להריסות חייהם כדי לתת לנו להחדיר להם אינפוזיה ולשחרר אותם משם.

אז נכון שכואב , נכון שהם עברו את כל הגבולות, נכון שיש לנו תנאים שהם לא מכבדים. הכל נכון!

אבל למען ה', בואו נזכור שאף ילד לא קם בבוקר ומחליט להיות רשע, סתם כי בא לו להרוג את אמא שלו. הוא קורבן של נסיבות כאלה ואחרות.

נכון שאנחנו רוצים נחת יהודית אמיתית, נכון! אבל כרגע זה לא קורה.

התקשרה אלי אמא שגילתה שבתה, מחמד לבה, נפגשת עם בחור. על פי מכשיר ההקלטה שהיא הצמידה לילדתה, הילדה לא נפגשת עם הבחור כדי לפתור סודוקו, וגם לא כדי ללקט רקפות שצמחו מתחת לסלע...

האם הודיעה לי חגיגית שאם עד יום ראשון (יומיים מהשיחה שלנו) היא לא נפרדת ממנו, היא, האם, מתכוונת להתאבד!

שאלתי: למה?!

היא ענתה שהיא לא מסוגלת לראות את בתה חוטאת לאלוקים.

לצערי, אמרתי לה, לבתך יש תקנה, אחרי שתתאבדי, מול הקב"ה כבר לא תהיה לך תקומה... אנחנו כועסים על הילדים שלנו, כי הם חוטאים בחטאים שונים משלנו.

היא שתקה, ואז, באמת שיצאה מתוכה, היא אמרה: אני לא עומדת בבושות שהיא עושה לי.

האם אנחנו בחרנו את הילדים שלנו?! לא!

האם אנחנו מבינים שזה מה שנתן לנו הקב"ה?

אם כן, מצוין. אז אפשר לקלף את נקיפות המצפון, את תחושות הבושה, את תחושות ה"אני לא הצלחתי", ואז מתגלה הענווה במלואה, שזוהי הכנעה. וכשיש הכנעה, פתאום יש שקט גדול, ואפשר לשמוע את הקולות, קולות הניצולים שזועקים מתחת להריסות, הקולות של מה שכואב להם. ואחר כך, אומר בעל התניא, מגיעה ההמתקה...

ואם אנחנו עדיין לא שם, אז פה צריכה להיות העבודה, להבין שהקב"ה הוא זה שנתן לנו את המצב הנוכחי. לא אנחנו בחרנו, הוא בחר בשבילנו, כי זו העבודה שלנו כאן בעולם. ומכאן לקלף וכו', כמו שכתוב לעיל...

כשזה יקרה, אתם אלו שהולכים לקבל מטבע. הפעם אתם לא תהיו "היולדת", את בחזקת המיילדת, כמו שאמר הדוד הטורקי בסיפור החילוץ שלעיל, כשהלידה מסובכת – המיילדת היא זו שמקבלת את המטבע...

יהי רצון שלא ניגע לריק ולא נלד לבהלה.

רק טוב שיהיה, אמן!

פרי כהן היא מרצה ומומחית לנוער בסיכון.