שווה סיפור: טיול עם שורשים

תמיד רצינו לעשות טיול לחו"ל, אשתי ואני. זה היה חלום שחיכינו שיתגשם. מכורח הנסיבות, מאז החתונה לא הצלחנו לארגן טיול כזה. לכן כשנוצר חלון הזדמנות צר, החלטתי שזה או עכשיו – או מי יודע מתי. הכיוון היה הרי האלפים. בחרנו בצד האיטלקי, קרי צפון איטליה. היינו מעוניינים שההמראה והנחיתה יהיו באזור הצפוני, מה שיקל עלינו את המסלול אותו תכננו. היות שזה היה טיול מהרגע להרגע, התאריכים היו די מקובעים לחלון זמן מסוים מאוד. הבעיה היתה שכל מה שמצאנו בתאריכים הנ"ל, היה נחיתה בצפון, אבל לא היתה המראה לתל אביב מאותו שדה. זו היתה בעיה גדולה בהחלט, כי זה היה משבש את כל התכנון שלנו ומבזבז לנו ימים יקרים, שאותם תכננו למסלול אחר.

שיתפתי חבר, שהינו אשף של טיסות וטיולים. הוא נתן לי מספר של סוכנות שזו המומחיות שלה, למצוא לך ברגע האחרון את הטיסה הכי זולה ליעד שלך.

אף על פי שכבר די התפשרתי על המחיר, רציתי רק שזה יקרה וזהו. כבר בטלפון הראשון הפקידה נשמעה מאוכזבת, כי היא לא מוצאת, אבל ביקשה שאתן לה שעה-שעתיים והיא תנסה בכל זאת למצוא משהו. ואכן, תוך שעתיים היא התקשרה והודיעה שיש לה טיסה שגם בהלוך וגם בחזור מגיעה ויוצאת מאותו השדה, בעיר ורונה שנמצאת בצפון איטליה. כאן היא נקבה בסכום שהיה גבוה מכל מה שהציעו לי עד עתה, אבל היא היתה היחידה שהציעה לי גם את כיוון חזור מאותו השדה, כך שהכל כבר היה שווה לי.

סגרנו את הטיסה פחות מ-24 שעות למועד ההמראה. התארגנו במהירות. אפילו לא בדקתי את הכרטיס שהוזמן לי. חברי הטוב, שעזר לי להגיע לסוכנות, התנדב להסיע אותנו אל שדה התעופה. היות שהיינו די בורים בכל הנוגע להתנהלות בטרמינל (טיסה ראשונה...), הוא ביקש לראות את הכרטיסים כדי להדריך אותנו לאן ללכת. מבט אחד, והוא אמר: "הי, שמתם לב? כרטיס החזור שלכם הוא מרומא...". "מה פתאום?", אמרתי. ידעתי בוודאות שזה לא יכול להיות, על זה בדיוק היתה כל מהות השיחה שלי עם הסוכנות. אבל הוא הוכיח לי את הדברים שחור על גבי לבן. מיד הרמתי טלפון מבוהל אליהם. הם כמובן העבירו אותי מאחד לשני, כל זה בזמן שאנחנו עוברים צ'ק אין. הייתי מוטרד כל כך בשל כך, שכל מסע הדיוטי פרי נראה בהתאם...

בדקות הבודדות שנותרו לפני שנכנסנו לשרוול, התקשר המנהל. הוא האזין להקלטות השיחות שהיו בינינו לבין הפקידה, ואכן הצדק היה איתנו. הפקידה הערימה עלינו כדי לזכות בתגמולים. הוא התנצל, והבטיח לממן את הנסיעה חזור ברכבת המהירה לכיוון רומא. זה לא עזר לנו כל כך, כי ממש לא רצינו את רומא, היא לא היתה בתכנון. ידענו שזה לוקח לנו לפחות יומיים מחלון הזמן שהיה לנו, וזה היה הרבה מאוד.

אבל לא היה הרבה מה לעשות, כי לא היתה שום טיסה מאזור ורונה, ובכלל מהצפון, בתאריך שרצינו. כך נאלצנו לעכל את הרעיון לאורך כל הטיסה. המנהל עוד ניסה לעודד אותנו ולנחם ביופי של רומא, תוך שהוא מציע לנו אתרים מיוחדים שכדאי לנו לבקר בהם.

התחלנו את המסע שלנו. הכל הלך כמתוכנן, כאשר בסוף השבוע תכננו לשבות בוונציה, ולהתארח בבית חב"ד המקומי. ונציה קבלה אותנו בזרועות ימיות נפלאות, המון אדם ושאון של עיר מתפקעת מתיירים. בשבת בבוקר, אחרי התפילה בבית הכנסת העתיק בגטו, נעמדתי לדבר עם המשולח של חב"ד. כשאנחנו עדיין עם הטליתות עלינו, ניגש אלינו לפתע אדם מבוגר, ושאל אם מוזיאון היהדות בוונציה פתוח. השליח אמר לו שלא, ומיד שאל בחיוך: "האם אתה יהודי?", הלה הגיב במהירות, "או, לא! אני מתעניין ואוהב לראות פריטי היסטוריה". חייכנו אליו שנינו. מיד הוא נפנה מאיתנו וסקר את האנדרטה של השואה שנמצאה בסמוך אלינו. כאשר סיימתי את השיחה עם הרב מחב"ד, הוא עדיין עמד שם, בוחן את השמות החקוקים. פניתי אליו. היות שאני וגם הוא מהסקאלה החברותית, מיד התפתחה בינינו שיחת רעים, כשהנושא העיקרי היה השואה והגורמים לה. הוא היה אדם אינטלקטואלי. נפרדנו בלחיצת ידיים כידידים, כאשר אני פונה אל עבר המתחם של חב"ד, שם נערכו הסעודות.

ביום ראשון נפרדנו מוונציה. נשארו לנו יומיים עד לחזרה הביתה, והיינו חייבים לנסוע לרומא, דרך שלוקחת כמה שעות ברכבת המהירה. האכזבה היתה עמוקה, כי הרצון שלנו היה הרי הדולומיטים. לשם כיוונו את הטיול. האלפים האיטלקיים קרצו לנו, ובשל הצורך לצאת לכיוון רומא נאלצנו לגדוע את זה. הגענו לרומא מותשים ורצוצים. נסיעה ארוכה כל כך היא לא מוצר מוכר לישראלי המצוי. מיד התנפלו עלינו נהגי מוניות ומקבצי נדבות. היינו מבוהלים. צנחנו באחת מסקאלה של אנשים תרבותיים, שגרים באזורים העשירים של איטליה, עם רמה גבוהה בכל המובנים, לתהום של אנשים מעולם תחתון, חסרי תרבות. והאנגלית שם היא שפה לא מוכרת בכלל...

היינו מופתעים כל כך, כי אף אחד לא הכין אותנו לזה, וגם אנחנו לא הכנו את עצמנו, מהסיבה הפשוטה: לא ידענו בכלל שאנו הולכים לכיוון. וכך, בתוך כל הבלגן, אני מזהה אדם אחד שהולך עם המזוודה שלו כמה מטרים מאיתנו. זה היה ההוא מהגטו בוונציה, האיטלקי שאיתו שוחחתי על השואה והאנטישמיות.

הוקל לי כשראיתי פרצוף מוכר. מיד ניגשתי אליו. הוא הופתע לראות אותי, ומיד לחץ את ידי וטפח על שכמי בידידות. הסברתי לו מה קרה לנו ואיך הגענו לכאן לגמרי בטעות... הוא נחלץ מיד לעזרה, כיוון אותנו אל המלון בו התעתדנו להתאכסן, והודיע לי חגיגית שהוא מרומא. הוא מכיר את הכל, והוא ממש ישמח לקחת אותנו לסיור בכל העיר, כולל האתרים המעניינים שלה. זו היתה מחווה מפתיעה מצידו. החלפנו מספרים ונפרדנו, הייתי בטוח שהוא הציע זאת מנימוס גרידא, מה גם שלא ממש הייתי בטוח שאני מעוניין לקחת אותו כמורה דרך.

אבל למחרת בבוקר הוא התקשר. ישר ולעניין, שאל מתי אנחנו מוכנים, כדי שיוכל להגיע ולאסוף אותנו. הבטתי אל אשתי, שסימנה לי: 'נזרום עם זה...'. מפה לשם, האיש - שקוראים לו אלברטו - חיכה לנו כמו שעון שוויצרי בלובי המלון. ירדנו אליו. התנצלתי שלא נעים לנו. אחרי הכל, ידעתי שהוא עובד בעבודה מכובדת, לפי מה שסיפר לי עוד בוונציה, אבל הוא ביטל זאת בהינף יד. הוא לקח חופשה שכוללת את היום הנוכחי, כך שבשבילו זו חוויה להדריך תיירים בעיר הכי יפה, לדבריו.

הוא באמת היה "לעניין". הוא ממש לקח אותנו והסביר בטוב טעם, בעיקר כאשר הגענו לאזור העיר העתיקה. לראות את האימפריה הענקית שהיתה והתפוררה, כישראלי שזו לו הפעם הראשונה - הממדים של חו"ל קיבלו עוצמות אחרות. כאשר הגענו לשער הניצחון, שער טיטוס, עמדנו נדהמים מול כל הגודל העצום של מה שנקרא תרבות רומי. להבין שכל זה קרה והתרחש אלפי שנים אחורה, כל העוצמה הזאת, ומה שהם בחרו להבליט על השער היה השלל והגולים מיהודה... לאורך כל הסיור ברומא עצמה ראינו תבליטים ופסלים שמספרים שוב ושוב את הסיפור היהודי, וקיבלנו את התובנה ששום דבר לא היה שווה להם כמו הנקודה הזעירה הזו לחופי המזרח התיכון. מי שרואה את הדברים האלה – נדהם, לא פחות, לגלות מה יהודי שווה. מה אנחנו כעם – אור לגויים ממש.

שיתפתי את ידידי, רוברט, כמובן מבלי לפרט את העוצמה היהודית. רק הצבעתי על כך שיהודים מוזכרים שוב ושוב לאורך המסלול. הוא אישר זאת, ואמר שעל זה היתה גאוותה של רומי, ובהחלט - היהודים קיימים עוד משחר ההיסטוריה, ועוד כהנה וכהנה דברים.

זה קצת חיבר אותנו לשואה, לפלסטינים ולמלחמה האינסופית של ישראל מול הטרור. הוא היה קשוב מאוד, כי לא היה לו מושג אמיתי על מה שקורה כאן בארץ, והיה לו ממש חשוב לשמוע ממני את האמת.

ממש באותן דקות קיבלתי מסר מישראל. "מרן הרב עובדיה יוסף נפטר". הזדעזעתי. זה היה הלם גדול ומוחלט לאשתי ולי. אף שלא נמניתי על הזרם שהוא הוביל, הוא היה ענק בישראל, מעמודי התווך. הערצתי אותו, והרגשתי באותם רגעים שכל רצוני הוא להיות שם, בירושלים, לזכות ולהשתתף בהלוויה, להיפרד ממנו. אף על פי שידעתי שהוא חולה, היתה אופוריה ומחשבה שזה לא יקרה, כי זה ממש לא יכול לקרות, שנישאר ככה ללא רועה... היה ברור שהוא יקביל את פני המשיח. פרצתי בבכי.

רוברט נבהל. סימנתי לו ביד שהכל בסדר. לקחתי כמה דקות לבכות, להתפלל ולהירגע חלקית. סיפרתי לרוברט מי היה הרב עובדיה ומה קרה. הוא היה המום מעוצמת התגובה. הוא התעניין במה שקורה בארץ ובעולם היהודי בכלל, וניסה להבין.

הוא החליט לקחת אותנו אל הרובע היהודי, אל בית הכנסת העתיק והיפהפה ברומא, אחד המיוחדים. הוא חשב ששם אוכל להתחבר יותר. הוא צדק. הייתי צריך את הפינה היהודית שלי באותם רגעים. מול כל סממני הנצרות והטומאה, בית הכנסת היווה הצלה של ממש עבורי, פורקן לכל הרגשות שפעפעו בי. כאשר הבטתי מהצד, זה היה נראה מצחיק לראות אותו, גוי, עם כיפה על הראש, מתרכז בעצמו מול ההיכל...

כאשר יצאנו משם, שמתי לב לברק שהיה בעיניו. הוא התרגש מהמעמד, ללא ספק.

וכך, בפתח בית הכנסת, הוא ניגש אלי, קצת מהוסס. "תשמע, אנחנו צריכים לדבר. יש כאן מסעדה כשרה, אולי נכנס לשם?".

נכנסנו אל המסעדה, כאשר אשתי ואני תוהים, מה רוברט רוצה לומר לנו? הוא היסס וחכך בדעתו שוב ושוב, עד שהצליח לסדר משפט. "אבא שלי היה באושוויץ".

בום גדול. זה הסביר לי את המשיכה שלו לנושא השואה, אבל עדיין הזכרתי לעצמי שהיו גם לא יהודים שם. מיד ביררתי אם הוא היה במחנה 1. "אכן", הוא חייך, "כל השנים אבא שלי סיפר לנו שהוא היה במחנה 1, כפולני לשעבר שהיגר לאיטליה. אילולא המספר שהיה חקוק על זרועו - גם את זה לא היה מספר. הוא מיעט לדבר על מה שראה והיה 'שם'. הבנו שזה היה איום ונורא וזהו.

"אחותי ואני היינו שותקים כל אימת שהזכירו את הנושא. ידענו שזה רגיש. ניסינו מדי פעם להבין על מה ולמה אבי נכלא שם, ולמה הוא כפולני ברח לאיטליה ולא המשיך את חייו בפולין, אבל הבנו שתשובות לא נקבל, בטח לא ממנו.

"אבי היה קשור מאוד לאמי, שהיתה שונה ממנו בהרבה. היא היתה אישה לבבית וחמה, אישה חכמה מאוד. היא ניהלה את העסק שלנו, שהצליח ופרח הרבה בזכותה. את המשפחה שלה לא הכרנו, הכרנו רק דוד אחד שהיה גר כמה רחובות מאיתנו ותו לא. הבנו שהם גדלו כיתומים, גם היא לא הרבתה לדבר על הבית שבו גדלה. אבי בכלל לא דיבר על משפחתו, הבנו שהוא ניתק איתם מגע, אולי בגלל העבר ה"בעייתי" שלו מול הגרמנים.

"ככה גדלנו. אהבנו את הבית ואת המשפחה המצומצמת שלנו, ולכאורה הכל היה נראה מבטיח וטוב, כאילו הכל ימשיך כך לעולם. אבל לא כך היה. יום אחד אמא שלי נפלה, חשבנו שזו היתה מעידה חד פעמית, אבל העסק הסתבך. היא נהייתה סיעודית. ולא, זה לא נגמר בזה, אמא שלי התחילה תהליך נוראי של דמנציה. תבינו, בשבילנו אמא שלי היתה הכל בבית. זה היה איום ונורא. היא החזיקה הכל, היא היתה עמוד התווך של אבא שלי. הוא לא יכול לחשוב על דבר אחר מלבדה, היא היתה כל עולמו, עליה הוא הכי סמך. ועכשיו זה היה שבר גדול ועמוק מאוד בחיינו כמשפחה.

"אבל זו היתה רק ההתחלה. לאמא היו רגעים של שכחה. בינתיים, ברוב הזמן, ראשה היה צלול, כביכול. ואז הגיעו ההזיות, כפי שאבי אמר. היא התחילה לדבר בערבית. ידענו תמיד שאמא שלנו אינה איטלקיה, כמו שאבא שלי לא. ידענו שהיא מגיעה מלוב, אבל לא מעבר לכך. היא התחילה לדבר, ולא סתם. היא ביקשה לראות את הנרות שלה. אבא התחיל להילחץ. לא הבנו מה היא רוצה. אבל אבא הבין... הוא היה מתחנן אליה ומנסה להעביר נושא, אבל היא לא שמעה אותו בכלל. זה ממש הדליק לנו את כל הנורות האדומות. אחותי החליטה שזהו, לא עוד. היא רוצה להבין מה קורה כאן. ואז אבא סיפר את הסיפור של אמא.

"אמא גדלה כיהודייה לכל דבר במשפחה דתית. לאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר שהיתה עם משפחתה בג'אדו (מחנה ריכוז בטריפולי), אחיה הגדול פיתה אותה לבוא איתו אל איטליה, והיא הלכה איתו, זונחת מאחור את משפחתה. זה היה צעד לא מקובל בכלל, בעיקר אצל בנות שיעזבו ככה את משפחתן, אבל אמא היתה קרוצה מחומר אחר. וכך הגיעה לאיטליה עם אחיה - הדוד שלנו שהכרנו. כאן התחתנה עם אבי, וכל השאר היסטוריה.

"'עכשיו היא חוזרת 'לשם'', הסביר לנו אבא. היא רוצה להדליק נרות של שבת. מה שיהודים מדליקים. וזהו. אחותי ואני התחלנו לקרוא וללמוד על היהדות ועל כל מה שזה אומר, בעיקר על נרות שבת. מאז אחותי היתה מביאה לה כל שבוע נרות שבת. האור והאושר שהיו לה בעיניים - לא יתואר. בשעות הערנות שלה, היא כאילו היתה שוכחת הכל. גם כשאחותי הזכירה לה, היא חייכה חיוך גדול ואמרה 'נכון, נכון, אני יהודיה'.

"ככל שהמצב הידרדר, היא חזרה יותר ויותר ל'שם'. מדברת בערבית מסתלסלת. לא הבנו דבר. אחותי היתה מקליטה אותה ומביאה את זה לחברה יהודייה שלה, שהיתה טריפוליטאית, והערבית היתה שגורה על פיה. היא היתה מתרגמת לה בכל פעם, וזה היה מרתק, כי היא דברה אל המשפחה שלה, כולל השמות וההורים. בשבילנו זה היה מסקרן ממש.

"ואז, באחת הפעמים היא סיפרה שאמא שלי מספרת כביכול להוריה על החתן שלה, ושהיא מבטיחה להם שהוא יהודי, והוא מסכן שניצל מאושוויץ. ניצל מהגרמנים. והיא לא מתחתנת עם גוי, היא מבטיחה. ועוד תמלילי שיחה שלמה שאמי דיברה מתהומות הנשייה, כאילו מתחננת להוריה לקבל אותה כבת בחזרה, כי היא התחתנה עם יהודי מאושוויץ. חטפנו שוק. אבא – יהודי. הוא שיקר לנו כל השנים? שהוא פולני שהסתבך עם החוק הגרמני? לא ידענו מה לחשוב. לקח לנו כמה ימים כדי להחליט שאנו מגיעים אליו עם העובדות, די להסתרה.

"אבא נשבר באותו הרגע. הוא התוודה, אכן, אני יהודי. סיפר שלא היתה לו ברירה, הוא רצה לגדל אותנו אחרת ממה שהוא גדל. פחד שעוד היטלר יעלה לשלטון, כי מבחינתו זה היה עניין של זמן. הוא הכיר את אמא באיטליה לאחר שברח מפולין, ששנא כל כך. הוא נישא לה גם כי הבטיח לאביו רגע לפני שהלך למשרפות שהוא יתחתן עם יהודייה. וזהו. מאז הוא לא ראה ולא שמע על אף אחד מהמשפחה שלו. הוא סיפר לאמא על חששותיו, וביקש שתשתף איתו פעולה. אמא הסכימה, אף על פי שבתוכה היא היתה חמה מאוד ליהדות כל השנים, ומידי פעם היתה מדליקה נרות שבת בלי שנשים לב.

"היינו המומים כל כך, ששנינו, אחותי ואני, חלינו. הגוף שלנו לא עמד בזה. למחרת אבא הניח מכתב על השולחן שלי. היה כתוב בו שם משפחתו הקודם, וכל אילן היוחסין שלו ושל אמא. היו לנו עכשיו ביד כל ציוני הדרך של הורי.

"הרגשנו שזה גדול עלינו, לא היה לנו כוח לחפור יותר, המעמסה הזו היתה גדולה עלינו. ההלם מגילוי היהדות גבר על הכל. כל חיינו אבי התרחק מכל מה שקשור לזה. בחדשות, כל פעם שדיברו על ישראל – הוא היה סוגר את המקלט, היה שומר מרחק מכל מה שהריח משהו שמתקרב ליהדות. פתאום אנחנו חלק מהעם הזה. ובעיקר, אנחנו לא יודעים מה זה העם הזה באמת...

"המצב של אמא הדרדר במהירות. לא הרבה אחרי היא נפטרה. אבא דיבר עם מי שדיבר, והיתה לה לווייה יהודית. היא נקברה כדת וכדין בבית קברות יהודי, לא לפני שאבא דיבר עם משפחתה של אמא מישראל. חלקם הגיעו ללוייה. זו היתה הפעם הראשונה שנפגשנו איתם. היינו מנומסים ודי קרירים, כי מעולם לא שמענו עליהם ולא ראינו אותם.

"מאז אבא כבר לא דיבר. הפטירה של אמא היתה חלל גדול ועמוק בשבילו. הוא לא התאושש מזה. שנתיים אחרי כן הוא נפטר. הוא השאיר בצוואתו בקשה להיקבר כמו אמא, כדת משה וישראל. חבר יהודי עזר לי וקישר ביני לבין הרב של הקהילה. גם אבא נקבר כיהודי. מאז אני לא יודע מי אני באמת. רוברט שגדלתי, או רוברט שאבא ואמא שלי הסתירו ממני.

"עכשיו כשראיתי את הזעזוע שלך מהפטירה של הצדיק, זה החזיר אותי אחורה. זה היה בשבילי הדף מההלם של אז, כשגיליתי שאמא שלי יהודייה. אני יודע שאתה ודאי המום, כי אמרתי לך ולרבי בוונציה שאני לא יהודי. כי ככה אני מרגיש. אבל עכשיו אני מעורער כל כך, שאני לא באמת יודע מה אני מרגיש..."..

וואו, זה היה הלם של ממש. נאום כזה, מלא ברגש ועוצמה, בחיי לא שמעתי. שמחתי כל כך שאני דובר אנגלית, וששום קשיי שפה לא חסמו בעדנו. ובכלל, כל העיכוב הזה משמים שהביא אותנו לרומא שכל כך לא רצינו – עכשיו אני מבין את הסיבה... 

חיבקתי אותו חיבוק ארוך, בכיתי על כתפיו. סיפרתי לו על המשפחה של סבי וחלק ממשפחתה של אשתי שנכחדו שם במלתעות אושוויץ. על האפר שלהם אנחנו חיים היום. אנחנו ההמשך, ונצח ישראל לא ישקר.

מיד חיברתי אותי לבית חב"ד המקומי, שהניחו לו תפילין בו ביום... יש לי משפחה באירופה, כך שגייסתי אותם למשימה, והם עזרו לי להגיע אל הרבנים המתאימים שעזרו לרוברט להגיע לחיים יהודיים. 

היום רוברט הוא יהודי כשר. ערך ברית מילה וחזר בגאווה לעם היהודי.

כאשר חזרתי לארץ, הכל כבר היה אחרי הקבורה של מרן, אמצע ימי השבעה. הפצע היה עדיין פתוח. העלייה לבית הקברות בסנהדריה היתה בעיצומה, כולם רצו להיפרד ממרן זצ"ל.

הלכתי לשם, נפרד מדמותו, יודע מה הפטירה שלו עשתה ליהודי אחד, שחי בניכר רחוק מצל של יהדות.