רוקדת את החיים: "אפשר לרקוד בכל מצב, אפילו אחרי טראומה"

מי אינו אוהב לרקוד, ובפרט בחודש אדר? אבל יש גם כאלו שאינם מחכים לסיבה מיוחדת כדי לרקוד, אלא הריקוד הוא חלק בלתי נפרד מחייהם. כזו היא ענת אלחיאני, אשר מפעילה קבוצות באמצעות שיטת הביודנסה. "ביודנסה היא 'הריקוד של החיים'", מסבירה ענת, "היא נועדה לחזק ולפתח את האישיות והיא משלבת תנועה, מוזיקה ומפגש בקבוצה חברתית".

ענת מספרת כי מי שהמציא את השיטה הוא אדם בשם רולנדו טורו שהיה אנתרופולוג ופסיכולוג שחי בימים שאחרי מלחמת העולם השנייה. הוא חשב שהאנושות עברה טראומה כל כך גדולה, וחייבים להחזיר לאנשים את האינסטינקטים הטבעיים והאנושיים שלהם. כך הוא פיתח שיטה המבוססת על חיבור האדם לחלקים הבריאים שמצויים בו. לא לחולי או לקשיים, אלא בדיוק להיפך – לחיפוש החלקים הבריאים ולהתחברות אליהם.

"רולנדו טורו היה סבור שמתוך חיזוק של אותם חלקים יהיה ניתן להשיב לאדם את האינסטינקטים הבסיסיים של החיוניות והשמחה", מבהירה ענת. "זו שיטה מדהימה שקיימת כבר עשרות שנים ונלמדת בכל העולם. בארץ היא מוכרת במשך 15 השנים האחרונות ונלמדת בשני בתי ספר שהוקמו במיוחד לשם כך – במרכז ובצפון, על ידי 'הארגון הישראלי לביודנסה'".

לרקוד את החיים

ענת מספרת על השיטה המיוחדת: "שיטת הביודנסה מבוססת על היכולת 'לאפשר' לאנשים לחוות חוויות מעצימות באמצעות מוזיקה, ריקוד, תנועה ומפגש חברתי. האחראי על הקבוצה מכונה 'מאפשר', והוא יוצא מנקודת ההנחה שאנשים נולדו עם היכולת לנוע, לזוז, לרקוד, לשמוח ולשמוע מוזיקה, ויש להם צורך פנימי לעשות את הפעולות הללו. זה משותף לכל התרבויות, כי מדובר בפעולות שמוסיפות שמחה. גם ביהדות הדבר מאוד נוכח, ובפרט בחודש אדר, חודש השמחה".

אבל מה שונה בביודנסה מכל ריקוד אחר?

"בביודנסה יש מעבר לריקוד עצמו גם את נושא החיבור בין חברי הקבוצה, וכן חיבור עם הכוח הפנימי שלנו. למעשה, כל מפגש של ביודנסה נקרא 'ויונסיה' – זה בספרדית 'לחיות את החיים'. המפעיל של הקבוצה מעלה נושא כלשהו הקשור לחיים שלנו, וכולם משוחחים עליו ומי שרוצה משתף את האנשים האחרים במה שהוא חווה. זהו שלב השיתוף, ומכיוון שמדובר בקבוצה שנפגשת על בסיס קבוע, השיח  פתוח וללא שיפוטיות.

"אחרי השיתוף מתחילים לרקוד, ומאותו רגע לא מדברים כלל. אמנם המאפשר מראה איך לבצע את התרגילים והוא משתמש לשם כך במילים, אך המשתתפים מתבקשים שלא לשאול שאלות או לדבר, אלא רק להיות בתנועה. את ה'ויונסיה' (מפגש) מתחילים תמיד במעגל, כיוון שהוא מסמל ויוצר תחושת קבוצה ושייכות. על ידי זה שאנשים אוחזים ידיים ומסתכלים זה על זה בעיניים, הם מצליחים לייצר ביניהם תקשורת בלתי מילולית, לא באמצעות מילים, אלא באמצעות ריקוד ותנועה. חשוב לי להדגיש שאין בביודנסה שום שיפוטיות, גם לא מושגים של 'בסדר' או 'לא בסדר', והמאפשר של הקבוצה תמיד 'מזמין' את כל המשתתפים להצטרף ולרקוד, כאשר המעגל מתפתח לפי הקצב של המשתתפים".

ומה עם מי שמעולם לא רקד? האם גם הוא יוכל להשתתף?

"בוודאי. כל אחד יכול. אין בשיטה הזו  אתגר מוטורי מגביל והרעיון המוביל הוא שכל אחד רוקד על פי מה שהגוף שלו מאפשר לו. אין נכון או לא נכון. הריקוד הוא בהתאם למה שהמוזיקה מתיישבת בגוף ובנפש. רוקדים גם בזוגות או בקבוצות קטנות ושורות".

אבל בנוסף לחיבור שהביודנסה מייצרת בין המשתתפים, מתרחש לדבריה של ענת גם חיבור נוסף, בין האדם לפנימיות שלו, וזה מה שגורם את תחושת השחרור, ההתפתחות האישית והאנושית והשמחה הגדולה.

עוד היא מציינת כי מכיוון שהביודנסה היא כל כך פתוחה ומאפשרת, אפשר לראות שקיימות קבוצות לכל גיל וסגנון. "יש קבוצות לילדים ולמבוגרים, יש המיועדות לגיל הזהב, יש גם קבוצות בהפרדה – לנשים בלבד, ואפילו קבוצות לגברים בלבד".

השאיפה: לשנות חיים

איך הגעת באופן אישי למקצוע המעניין הזה?

"כבר שנים שאני עוסקת במוזיקה וגם מאמנת אנשים לשינוי. כששמעתי על הביודנסה היא התחברה אצלי לשני התחומים שאני כל כך אוהבת, ונדהמתי לראות עד כמה שהביודנסה לא תורמת רק לשמחה ולהנאה, אלא  ממש עוזרת לאנשים לחולל שינוי בחייהם".

לצורך ההכשרה בתחום למדה ענת את השיטה במשך שלוש שנים, וכיום היא 'מאפשרת ביודנסה'. "אני מנהלת כמה קבוצות שנפגשות בתדירות שבועית, ביניהן יש קבוצה לנשים מבוגרות דרך 'יד לבנים' בבאר שבע, אלו נשים שעברו לא מעט בחיים ומטבע הדברים הנושאים שהן בוחרות לעסוק בהם הם רגישים ומתייחסים לאופי הקבוצה. כמו כן יש לי קבוצה במעון יום לקשישים. זו קבוצה שמתנהלת תמיד בימי חמישי לקראת שבת ובה רוקדים קשישים מבוגרים, חלקם על כיסאות גלגלים, יש מהם עם דימנציה. אני תמיד מקפידה לחבר את נושא הויונסיה לשבת ולפרשת שבוע, ובתקופה זו של חודש אדר אנו משוחחים הרבה על נושא השמחה. בדרך כלל אנו ממשיכים לאחר מכן עם ריקודים לצלילי פיוטים של שבת בכל מיני נוסחים".

התוצאות לדבריה מדהימות, ומורגשות כבר באופן מידי. "הייתה מישהי מהמשתתפות שבכל פעם שהתחלנו את השיעור, הראש שלה היה נופל קדימה והיא הייתה נרדמת. למרות שדיברתי ושוחחתי היא לא השתתפה. כיום, כשנה וחצי אחרי שהצטרפה אלינו, היא לגמרי אתנו – מקשיבה, מהנהנת בראש, וברגע שמתנגנת המוזיקה היא מתיישרת, פוקחת עיניים, מחייכת ומגיבה. כשמתחילות להתנגן זמירות שבת היא שרה ממש את כל הפיוטים עם המילים . זה מרגש מאוד.

"אני מרגישה שזו שליחות", אומרת ענת לסיום, "זוהי זכות בשבילי להצליח להשפיע על כל כך הרבה אנשים, וזה גם חלק מהמקצוע שלי. כמאמנת אני חותרת תמיד לעזור לאנשים לשנות את מה שמפריע להם בחיים כדי להיות במקום טוב יותר. הסיפוק הגדול ביותר שלי הוא כשנשים ניגשות אליי בסוף השיעור ואומרות לי בפשטות: 'היה לנו טוב, שמחנו להיפגש'. זה בשבילי המון. השמחה והריקוד יכולים לשנות לנו את החיים, לפתוח אותנו ולשקם דברים שהיו בעבר רחוקים ונראו בלתי ניתנים לשינוי. צריכים לנסות כדי להבין".