חידות בענייני כיבוד (כבוד הוריו, אשתו וחבירו)

1) כתב רבינו ה'בן איש חי' (ש"ר פר' ויקרא אות י"א): "אין לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת, משום שאין להראות שם אהבה אחרת זולת אהבת המקום. ואותם הנוהגים, שהעולה לספר תורה בירידתו ינשק ידי אביו או רבו, הוא בכלל מצוה ומותר, כי עושה כן לכבוד השם יתברך שציוה בכבודם". מתי ראוי לאב למנוע את בנו מלנשק את ידיו לאחר שעלה לתורה?

2) מתי לא יוכל הבן לקרוא לאביו 'אבא'?

3) לסבא אחד קוראים 'אורי', ולסבא השני קוראים 'מאיר', וכשנולד הנכד, התעוררו חילוקי דעות איך לקרוא לו. כיצד ניתן לפתור את הבעיה?

4) איך יתכן שהאח המבוגר יותר צריך לכבד את אחיו הצעיר?

7) איזו בשורה טובה לא יספר כלל אשתו?

8) היכן מצינו מקור שצריך הבעל 'לעזור בבית'?

9) היכן מצינו הלכה בדיני ממונות בה האדם 'פטור' משום 'שלום בית'?

10) היכן מצינו מנהג שמזמין אדם את שונאיו לאכול ולשמוח עמו?

11) איזה ניזק מקבל 'מתנה מרובה' מהמזיק (בעל כורחו של המזיק)?

תשובות

1) נאמר בספר חסידים (סי' תרל"ט): "בעיר אחת באו איש ובנו, וציוה האב לבנו כשיקרא בתורה, שלא ילך על ברכיו לנשק, כי היו שם הרבה שלא היה להם בנים (ל"ע), וציוה לבנו כן, כדי שלא יהא להם עוגמת נפש".

הנה פתרון החידה: אם יש בבית הכנסת אנשים שאין להם ילדים, כגון שבסמוך לאב ישנו אדם שלא זכה בילדים, ומבחין בנשיקת הבן לאביו, אזי מצוה על האב לומר לבנו שלא ישק לו כשירד מהבימה, אפילו אם נהגו לעשות כן. ואף על פי שמבטל האב מבנו מצוות כיבוד אב, בכל זאת כדאי לבטל מצוה זו כדי לא לגרום עוגמת נפש לאותם שאין להם ילדים[1].

2) כתב גאון עוזינו מרן החיד"א זי"ע, בספרו 'שם הגדולים' (ערך אבא): "ואני אומר, דאיש אשר שמו 'אבא', וכולי עלמא זה שמו אשר יקראוהו 'אבא'... נראה שאסור לבנו לקרותו אבא, אף על גב דאילו היה לו שם אחר מותר לבן לקרותו אבא, ואדרבה מכבדו וקורא אותו אבא לשון חשיבות, אביו זה שהורגל שמו בפי הכל, והכי קרו ליה אבא, נראה לי דאסור לקרוא לאביו אבא"[2].

3) כתב ה'ים של שלמה' (גיטין פ"ד, כ"ו): "וגם אני הקטן ידעתי לזקיני הר"ר מנחם ציון, היה לו בן, ושם אביו (של אבי הבן) היה מאיר, ושם חמיו אורי, והיו מחולקים בקריאת הבן, ולבסוף קראוהו 'שניאור', כלומר שני אור, מאיר הוא אור, ואורי אור".

4) בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' קע"ד) נשאל: אשה שלא בִּכְּרה (שטרם ילדה), וילדה תאומים, אחד נולד בכ"ט באדר ראשון, והשני כעבור מספר שעות, בר"ח אדר שני, שזה (הבן שנולד שני) נכנס לכלל שנותיו (לגיל מצוות) חודש אחד קודם חבירו[3] - לעניין ייבום מהו[4]?

והשיב: גזירת מלך היא באופן כזה ש'רב יעבוד צעיר', ולעניין כבד את אביך וגו' לרבות אחיך הגדול (כתובות ק"ג.) הקודם יכבד את המאוחר, וכן לעניין ייבום, אף על פי שהראשון בכור לכהן, אבל אינו בדין והיה הבכור אשר תלד כי אין לנו אלא דברי רבותינו שבגדול האחים הכתוב מדבר והצעיר הוא הגדול. ומי יודע אם לידת יעקב ועשו היתה כעין זה...[5]

7) נאמר בספר חסידים (סי' תמ"ז): "אם בחלום אמרו לאדם בשורה טובה, או אמר אליהו או מלאך, לא יגלה לאשתו, שמא תגיד לאחרים ואין רגילים לעשות ניסים בגלוי".

8) מבואר במסכת מגילה (כ"ג.) שביום-טוב קוראים בתורה רק חמישה קרואים, ומאחרין לבוא לבית הכנסת וממהרין לצאת. ומבואר ברש"י שהטעם הוא, משום שצריך לטרוח בהכנות סעודת החג. ושאל היעב"ץ בהגהותיו: הלא הכנת הסעודה אינה ממלאכת האנשים היא, שכן האשה אופה ומבשלת (כדתנן בכתובות נ"ט.) וכן מתקנת עזרא (ב"ק פ"ב.), ונשים הרי אינן בני בית-הכנסת הן! ויישב היעב"ץ: ויש לומר, שצריכים האנשים לשמור על הבית והילדים בזמן שנשותיהם עסוקות בצרכי הסעודה, ועוד שצריכות הנשים סיוע אנשיהן, ולכן תיקנו שיאחרו לבית הכנסת!...

ויש לציין עוד לפירוש הריב"א לתורה, שכתב (בשם רבינו משה מקוצי) בביאור דברי לאה אמנו (בראשית כ"ט, ל"ד) 'הפעם יִלָוֶה אישי אלַי כי ילדתי לו שלושה בנים': כלומר, אמרה לאה, איני יכולה לשאת עול רק משני בנים, ואם כן עכשיו שיש לי שלושה בנים, צריך שיטפל עמי בעלי, וישא גם הוא בעול הבנים, וזה כוונתה באמרה 'ילוה אישי אלי'.

9) כתב הרמב"ם (הל' אישות כ"א-ט'): "האשה ששברה כלים בעת שעושה מלאכותיה בתוך ביתה, פטורה, ואין זה מן הדין אלא תקנה, שאם אין אתה אומר כן, אין שלום בתוך הבית לעולם, אלא נמצאת נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות ונמצאת קטטה ביניהם". (יוצא לפי זה לכאורה, שאסור לבעל שתהיה לו אפילו תרעומת מועטת על אשתו אם שברה את כליו, אפילו אם מדובר בכלי חשוב, כיון שחז"ל תיקנו תקנה מיוחדת לבלתי תהא מריבה על ידי דברים אלו).

10) כתב ה'ארחות חיים' (מר' אהרון הכהן מלוניל, ח"ב עמ' 14): "ונהגו בכל מקומותינו, שמי שמל את בנו, או מכניס בנו או בתו לחופה, שמשלים עם כל שונאיו (אלו שאינם בכלל משנאיך ה' אשנא), וקורא אותן לאכול ולשמוח עמו, כדי שיברכוהו ולא יקללוהו".

11) נאמר בספר חובות הלבבות (שער הכניעה פ"ז): "הרף אחי, וחמול על זכיותיך, שלא תאבדנה ממך ולא תרגיש, כי כבר נאמר על אחד מן החסידים, שזכרו אותו לרעה (שדיברו עליו לשון הרע), וכיון שהגיעוֹ הדבר, שלח למדבר בו כלי מלא מזמרת ארצו, וכתב אליו: הגיעני, ששלחת לי מנחה מזכויותיך, וגמלתיך בזה.

ואמר אחד מן החסידים: הרבה בני אדם יבואו ליום החשבון, וכשמראים להם מעשיהם, ימצאו בספר זכויותם זכויות, שלא עשו אותם, ויאמרו: לא עשינו אותם. ויאמר להם: עשה אותם אשר דיבר בכם וסיפר בגנותכם. וכן כשיחסר מספר זכויות המספרים בגנותם, יבקשו אותם בעת ההיא, ויאמר להם: אבדו מכם בעת שדברתם בפלוני ופלוני. וכן יש מהם גם כן שימצאו בספר חובותם חובות שלא עשו, וכשאומרים: לא עשינום, יאמר להם: נוספו עליכם בעבור פלוני ופלוני שדיברתם בם"[6].

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.