פרשת תצוה: כמה אתה מוכן לתת מעצמך כדי לעשות טוב לעם ישראל?

בפרשת תצווה יש נתון מעניין מאוד– שמו של משה רבנו לא מופיע בה, וזאת בשונה משאר פרשות חומש שמות.

"היעלמותו" של משה בולטת במיוחד לאור העובדה שפסוקים רבים פותחים בפניה ישירה אל משה – "ואתה", "ועשית", "ולקחת", "ונתת", "ושמת" וכדומה.

מפרשים רבים התייחסו לנקודה זו. "לא הזכיר משה בזה הסדר, מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה. והטעם, משום שאמר: 'מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ' (שמות ל"ב, ל"ב), ו'קללת חכם אפילו על תנאי באה' (מכות יא ע"א), ונתקיים בזה" (בעל הטורים תחילת הפרשה). נבאר את דבריו.

הציווי על בניית המשכן וכליו שמופיע בהרחבה בפרשות תרומה ותצווה, נאמר לאחר חטא העגל, אף על פי שבסדר הפרשיות חטא העגל מופיע רק בפרשת כי תשא (רש"י כי תשא ל"א, י"ח, בשם התנחומא). לאחר חטא העגל, משה התחנן לקדוש ברוך הוא שיסלח לעם ישראל. משה הפעיל את כל כוחו כדי שאלוקים יסלח, עד כדי שהוא אמר: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות ל"ב, ל"ב). בורא עולם נעתר לתפילתו וסלח לבני ישראל, אולם "קללת חכם אפילו על תנאי היא באה" (מכות יא, ע"א), וכשצדיק מוציא מילים מפיו – לכל מילה יש משמעות ולכל דיבור יש תוצאה, ושמו של משה אכן "נמחה" מפרשה אחת – מפרשת תצווה.

מה עומק העניין?

כשמשה רבנו אמר לקדוש ברוך הוא "מחני נא מספרך אשר כתבת", משה העמיד עצמו לסבול במקום ישראל. משה ביקש מהשם "מחני נא", במקום שתעניש את בני ישראל, תעניש אותי. כך כותב הרמב"ן: "ואם אין – מחני נא תחתם מספר החיים ואסבול אני ענשם". מדהים. משה רבנו היה הלב של כלל ישראל. הוא הרגיש עצמו ה"תמצית" של כלל ישראל והוא התחנן להשם שהוא ישא את ענשם. הבקשה הזו מהווה מסירות נפש של משה רבנו על עם ישראל.

השאלה הנשאלת היא, האם זהו שכרו של מעשה טוב? הרי משה עשה מעשה של מסירות נפש עבור עם ישראל, אז נכון ש"קללת חכם אפילו על תנאי היא באה", אולם סוף כל סוף האם לא מגיע לו שכר גדול על מעשיו? מדוע משה נענש על מעשה עילאי כל כך?

שמעתי רעיון נפלא בשם ה"שפת אמת" (חיפשתי ולא מצאתי בכתביו).

"היעלמות" שמו של משה בפרשתנו היא אכן תוצאה של "קללתו" של משה, אולם בעומק ובפנימיות הדברים זהו ביטוי לשכר גדול ועצום. מדוע? שם של אדם מהווה ביטוי לזהות, לפעולות ולמהות שלו. שם של אדם הוא לא האדם בעצמו. יש האדם, ויש השם שלו. בתורה, שמות האנשים מבטאים את ה"שם" שלהם, את המהות שלהם, אבל אין ספק שהאדם עצמו גדול הרבה יותר מאשר השם שלו. כאשר הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו "ואתה תצווה" והוא לא קורא לו בשמו, אין כאן ירידה בדרגה, אלא להפך – עלייה בדרגה. "ואתה" זו פנייה אל המהות העצמית שלו, ולא אל השם שהוא רק כינוי לדבר האמתי. הקדוש ברוך הוא דיבר אליו ממש.

דבר דומה ניתן לראות אצל אברהם אבינו אחרי שהוא קיים את ברית המילה, התורה כותבת: "וַיֵּרָא אֵלָיו השם בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" (בראשית י"ח, א'), שמו של אברהם לא מוזכר כפי שמוזכר בשאר הפסוקים. מדוע? אברהם התעלה לדרגה כל כך גדולה, שהקדוש ברוך הוא התגלה אליו ממש, למהות העצמית שלו, בלשון נוכח, ולא רק לשם שלו (עיין אלשיך הקדוש ואור החיים תחילת וירא).

יותר מכך. בשכר מסירות הנפש הגדולה שמשה אמר "מחני נא מספרך", הוא התעלה לדרגה שהוא כביכול אכן "נעלם" משום שהוא וכלל ישראל הפכו להיות יחידה אחת. משה כביכול "נטמע" בתוך כל אחד ואחד מבני ישראל.

ה"אור החיים" בתחילת הפרשה מוסיף, שהמילה "תצווה" היא לא רק לשון ציווי, אלא לשון צוותא, ליווי וחיבור, כפי שכתוב: "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ" (תהלים צ"א), מלשון ציוות וחיבור. אלוקים אומר למשה "ואתה תצווה" ולא "אמור אל בני ישראל" או "דבר אל בני ישראל", לרמז על כך שמשה זכה להתחבר לעם ישראל בקשר בל ינותק.

אם כן, בפנימיות הדברים, זה ששמו של משה אינו מופיע בפרשה זה לא מבטא עונש, אלא להיפך – סימן לכך שמשה התעלה לדרגה גבוהה מאוד, בזכות מסירות הנפש שלו. הוא גם "נטמע" יותר בתוך כלל ישראל, וגם התקרב יותר לקדוש ברוך הוא עד שאלוקים פונה אליו ממש ולא רק אל שמו.

רבי ירוחם ממיר "מוריד" את הפרשה הזו לחיים שלנו.

התלמוד (נדרים לט ע"ב) כותב ביחס למצוות ביקור חולים, שיש מעלה שהמבקר יהיה בן גילו של החולה, כי בן גילו נוטל אחד מששים מהחולי. כותב רבי ירוחם: "לאו דווקא בן גילו, דביאור הדברים הוא משום נושא בעול. דענין נושא בעול מקטין ענשו של הסובל וממילא מתקטן צערו, ולא אמרו בן גילו רק משום ששיערו חכמים ז"ל במידת הכנסתו של האדם את עצמו בצער חברו, ועד כמה הוא נושא בעול אתו, ושיערו בבן גילו, העלול יותר לחוש בצערו, שהוא נוטל אחד מששים… ועל דרך זה צריך להבין מה שאמר משה 'ואם אין מחני נא מספרך', שעל ידי גודל צערו וייסוריו שהיו בלי גבול עד שבחר מות מחיים, אך ורק בכדי שלא לראות ברעתם..." (דעת חכמה ומוסר א', מאמר י"ח).

לדברי רבי ירוחם, הסיבה לכך שהתלמוד כותב שדווקא בן גילו של החולה ממעט אחד משישים מחוליו היא משום שהוא נושא בעול יחד עם החולה וממילא מתקטן צערו. המבקר מרגיש הזדהות עם הסבל של החולה משום שהם בני אותו גיל. ביקור חולים זה לא רק עניין טכני של ביקור החולים, שהוא חשוב מאוד, אלא גם נשיאה משותפת במשא הסבל. כשהחולה מרגיש שהוא לא לבד, זה מקל על סבלו. אחד הקשיים הכי גדולים של האדם כשהוא סובל היא תחושת הבדידות, שהוא מרגיש שרק הוא סובל וכל העולם מתנהל כסדרו. כשאתה נושא אתו את הסבל, זה מקל עליו.

אולי לא בכדי הפסוק "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" הוא פסוק ל"ב, בפרק ל"ב. אלה מילים שכל כולן מסירות ולב.

כל אחד צריך לשאול את עצמו – מה אני עושה למען הכלל? האם אני מוכן להמעיט ממה שיש לי כדי שיהיה יותר לכלל? האם אני מוכן "להעלים" קצת את עצמי כדי להשפיע יותר על הכלל? האם אני עושה כל שביכולתי כדי להיטיב לעם ישראל?