"הרופאים נלחמו על חיי, אבל אני הייתי בבית דין של מעלה"

"גם אם אין לך יד ורגל, אתה יכול להמשיך בחיים, הכל תלוי ברצון שלך", טוען אלחנן גבריאלי, קטוע יד ורגל. "אמנם אני מתנייד באופן עצמאי, אבל לא קל לי לנהוג", הוא אומר, "ובכל זאת אני מגיע לכל מקום ברחבי הארץ, כי חשוב לי לספר את הסיפור האישי שלי, ובעיקר לבטא את המסר שמסתתר מאחוריו".

וזה לא סתם כך שהנושא בוער כל כך בעצמותיו. "עד לפני עשר שנים הייתי אדם רגיל, עצמאי ופעיל מאוד, ללא שום מגבלה", הוא מבהיר, "אפילו במחשבה הפנימית הרגשתי שאני מסוגל לכל, ולא צריך עזרה מאף אחד לשום צורך בעולם. ואז, ביום אחד, קיבלתי את השיעור של החיים שלי, כשעברתי תאונת דרכים קשה, והפכתי ברגע אחד מאדם שנמצא בקצה של המסוגלות, היכולת והביטחון העצמי, לאדם עם מגבלה קשה ביותר".

אלחנן שוקל את מילותיו. "אין מילים שיוכלו לתאר עד כמה שהשיעור היה מטלטל", הוא אומר לבסוף, "איבדתי את העצמאות, שזהו הדבר החשוב ביותר שיש לאדם. האובדן הוא לא רק קשה, אלא קשה מנשוא, ומי שלא חווה זאת לעולם לא יוכל להבין עד כמה. היו גם הרבה מאוד שאלות – 'למה הקב"ה בחר להשאיר אותי בחיים דווקא בצורה כזו – בלי יד ובלי רגל?' ובכלל – 'איך אפשר לחיות בצורה כזו את החיים? הרי זה נראה בלתי אפשרי'. אך יחד עם זאת התחלתי להבין שאם בכל זאת נשארתי בעולם, כנראה שהייתה סיבה לבורא שהוא השאיר אותי כאן, ואם כך – אז אני צריך לחפש את הסיבה הזו, וחובת ההוכחה למצוא אותה מוטלת עליי. כך, מתוך התמודדות, כאב ותהייה, התחלתי להבין את הייעוד שלי בחיים".

אלחנן גבריאלי

החיים משתנים

עד לתאונה עבד אלחנן כטכנאי שיניים, מקצוע בו הוא עסק במשך 32 שנים. "הייתי דרגה אחת לפני אמן", הוא מספר. "ניהלתי עסק עצמאי וחייתי את החיים כאילו הם מובנים מאליהם, כמו שכל אדם מן השורה חי. עם חיי זוגיות טובים, ילדים אהובים ובית שנעים לחזור אליו. היו לי כל הדברים השגרתיים שיש לרובנו. כמו רבים, גם אני לרגע לא עצרתי כדי לחשוב על אנשים שהחיים שלהם אינם כאלו, על אלו שיש להם מגבלה ואין להם אפשרות לחיות ממש כמונו".

אלחנן עוצר לרגע את סיפורו ומבקש להתייחס במספרים לאותם אנשים. "אנשים עם מגבלה מקבלים עד גיל 21 את השירות מהמדינה דרך משרד החינוך, כי הם נחשבים לתלמידים. החל מגיל 55 הם נכנסים לקטגוריה המיועדת לאנשים עם מגבלה בגילי 55 ומעלה. אבל בין גיל 21 ל-55 אין להם שום גוף רשמי שמטפל בהם, ומדובר כאן בגרעין הגדול ביותר באוכלוסייה. זו הסיבה שבטווח הזה של הגילים הכי קשה להתמודד, וניתן לראות שאז בעיקר אנשים נופלים לדיכאון וסובלים מבדידות, עם תחושות קשות שהם נטל על החברה וללא ערך. זוהי הסיבה ששנתיים אחרי התאונה התחלתי להיות פעיל מאוד לקידום זכויות לאנשים עם מגבלה, גם באופן עצמאי וגם דרך גופים כמו 'קהילה נגישה' - תכנית ארצית המקדמת זכויות ומודעות בקהילה. בעיקר אני רואה שליחות להעביר הרצאות בהן אני מסביר לאנשים מה חווים אנשים כאלו ואיך צריכים להתייחס אליהם".

אלחנן מדגיש כי אין לו טענות כלפי אף אחד, שכן הוא עצמו מעולם קודם לכן לא באמת נתן דעתו על אנשים שיש להם מגבלה. "אני זוכר שכשהייתי קטן ראיתי ילד על כיסא גלגלים, ושאלתי את אמא בסקרנות: 'מה יש לילד הזה?' אמא ענתה לי בלחש: 'ששש.. זה לא יפה'. באותו רגע למדתי שכאשר אני רואה אדם עם מגבלה או נכה, אני מיד צריך להפנות את הגב וללכת לצד השני. לא מתוך רוע חלילה, אלא מתוך הבנה שזוהי הדרך, הרי כך לימדו אותי. מצד שני, הגעתי לא מזמן לביטוח לאומי והפקידה שם הייתה כל כך נחמדה – ביקשה מכל האנשים להמתין בתור ופנתה אליי באדיבות: 'במה אפשר לעזור לך?' וגם זו אינה הדרך, כי אנחנו לא רוצים שיתייחסו אלינו באופן מוגזם ומיוחד".

אז איך באמת מוטל עלינו להתייחס לאנשים עם מגבלה?

"צריכים להתייחס אליהם באופן הכי רגיל, לא להתעלם ולא לתת יחס מיוחד, אלא פשוט לפנות אליהם כמו שפונים לאנשים שאין להם שום מגבלה. זה הדבר היחיד שאנחנו רוצים".

"אלוקים דיבר אליי"

את היום בו ארעה התאונה הקשה זוכר אלחנן באופן מטושטש: "היה יום עם מזג אוויר טוב ומצב רוח מעולה. יצאתי עם חברים לטיול ונסענו בשיירה של 60 אופנועים. בשלב מסוים, באזור מחלף עין תות בכביש 6, היו שני אופנוענים שאבדו שליטה וחברי הקבוצה כמובן נעצרו וניסו להגיש עזרה. אני הגעתי אחרון, ומכיוון שהיה זה מחלף סיבובי לא יכולתי להבחין בהם ולא ראיתי שהכביש חסום, אז הגעתי במהירות, ובאופן אינסטינקטיבי, כדי לא לפגוע באף אחד, עזבתי את האופנוע והתגלגלתי על מעקה הבטיחות".

התיאור של אלחנן מעלה צמרמורת: "מלכתחילה כשאופנוען מוטח על מעקה הבטיחות הוא לא אמור להינזק ממנו, כי הוא גבוה יותר, אך מכיוון שאני הועפתי מהאופנוע, המפגש היה ישיר, והמעקה כמו גליוטינה, היה חד וחותך. כשיש מפגש בין בשר ודם לברזל, הגוף החלש יותר הוא הנכנע, וזה מה שקרה במצב שלי".

היית בהכרה?

"כן, חבריי מספרים שהייתי עדיין בהכרה וכל הזמן צעקתי: 'אלוקים! אלוקים!' החברים ניסו לשמור אותי ערני, ותוך כדי כך איבדתי דם בכמויות שאי אפשר לתאר. אני באמת לא יודע איך שרדתי, אין שום אחר מלבד העובדה שלבורא עולם היו תוכניות גדולות יותר בשבילי, אלו וודאי לא הזכויות שלי, אלא יד מכוונת".

אלחנן עוצר את סיפורו, וחש מחויבות להסביר: "מאז ומעולם הייתי אדם מאמין, אבל האמונה שלי לא התבטאה בלבוש ובכיפה, אלא הייתה פנימית, ביני לבין ריבונו של עולם. ודווקא בגלל שהיא הייתה כל כך חזקה, אז הוא זיכה אותי להתקרב אליו באמת. אני לא רק חושב את זה, אלא מתכוון לדברים שממש נאמרו לי. אני מספר עליהם גם בספר שכתבתי בו אני מתאר את מה שעבר עליי ובין היתר  מתייחס לתקופה של 26 ימים בהם הייתי מורדם ומונשם, בין חיים למוות".

(צילום: shutterstock)

אתה זוכר מה היה בזמן שהיית מורדם?

"כן, אני זוכר הכל, אבל לא יכול לדבר על כך בצורה פתוחה, כי אני יודע שאנשים שלא עברו את מה שאני עברתי, יחשבו שהשתבשה דעתי, לכן אני מתייחס לכך ממש בקצרה, לא רוצה שיטענו שבעקבות הפציעה הפכתי לאדם הזוי".

אתה מתכוון לעולמות העליונים?

"אני מתכוון לכך שבמהלך 26 הימים שעברו עליי כמורדם ומונשם עברתי כמה ניתוחים, כאשר באחד מהם הוגדרתי כמת, כלומר – הלב הפסיק לפעום והמוניטור הראה פס רציף. אבל הרופאים לא ויתרו, הם נתנו לי מכות חשמל ובצעו החייאה במשך דקות ארוכות. בתוך כך החליט הרופא המנתח לפתוח את בית החזה שלי ולשבור שתי צלעות למטה ושתיים למעלה, הוא הכניס את היד לתוך הגוף וביצע עיסוי לב עד שחזרתי לחיים. באותו זמן אני כבר לא הייתי בחדר הניתוח, אלא בבית דין של מעלה, ושמעתי את אלוקים פונה אליי ואומר לי: 'האם אתה מוכן לשלם מחיר של יד ורגל כדי שתחזור לחיים, אבל לא בשבילך, אלא בשביל האנושות? כדי לעזור לאנשים?'

(צילום: shutterstock)

"במשך התקופה הזו גם היה חלום שפקד אותי כמה פעמים והגיע בשני חלקים. בחלקו הראשון ראיתי את עצמי את עצמי חי בבקתה על יד עץ תפוזים ונחל. מחוץ לבקתה היו ילדים ששחקו, ומידי פעם הייתי קוטף תפוזים מהעץ ומביא להם. הם אכלו ושמחו. בחלקו השני של החלום שמעתי את אלוקים מדבר אליי ואומר לי: 'אם תמשיך לחלק תפוזים, אהיה מוכן לתת לך בכל שנה גזע עץ נוסף'. כשרב הקהילה ביקר אותי בבית החולים ביקשתי ממנו לתת משמעות לחלום, ואז הוא סיפר לי דבר שטלטל אותי. הוא אמר לי שנשמע שבחלום הראשון שלפני התאונה חייתי חיים רגילים והייתי עוזר לאנשים מתוך התחשבות, אבל בחלום השני עמדה הנפש שלי מול בית הדין, ושם התנהל השיח עם אלוקים. בעקבות כך הגיעה האמירה של בורא עולם: 'אם תחזור לחיים במטרה לתרום משלך לאנשים, אז היכולות שלך לגעת בהם רק ילכו ויגברו עם השנים'". קולו של אלחנן נשנק מהתרגשות כשהוא מוסיף: "זוהי בדיוק מהות החיים שלי כיום, אני מנסה לתת כמה שיותר".

לא מוותר על הגשמת חלומות

באופן מעשי מציין אלחנן שהרופאים הסירו את ההרדמה אחרי 26 ימים ואפשרו לו לפקוח את העיניים. "אני זוכר את עצמי פוקח את העיניים לראשונה ורואה סביבי צינורות ומכשירים, לא מסוגל לדבר מילה בגלל מכשיר ההנשמה. זו הייתה טראומה גדולה, והרופאים כנראה ראו שאני לא ממש מוכן לכך, אז הם החזירו את ההנשמה והעירו שוב רק אחרי שבוע, כדי לתת לגוף להתייצב באופן הדרגתי.

"כשפקחתי את העיניים בפעם השנייה כבר הבנתי טוב יותר מה שקורה לי, וביקשתי מהרופאים לא לתת לי כדורים נרקוטיים, כדי שאתעשת ואוכל לחשוב באופן צלול ולקבל החלטות מתוך הבנה. זה הפתיע מאוד את הצוות הרפואי, אבל אני עמדתי על שלי ומכיוון שאני בא ממקצוע פרא-רפואי הכרתי היטב את הזכויות שלי כמטופל. מאותו רגע התעניינתי בטיפול שאני מקבל, ביקשתי לשמוע פרטים על כל מה שצפוי לי ודרשתי שיתייעצו איתי על כל דבר. זה עזר לי לא לשקוע בדיכאון, וכך חוויתי את החודשים הראשונים כשאני מתאמץ לשוב לחיים וחווה את ההתמודדות הקשה עם ההבנה שהחיים שלי השתנו ב-180 מעלות, שכן היד שלי נקטעה עד הכתף, והרגל נקטעה מעל הברך. אבל כבר באותם ימים של האשפוז אימצתי לעצמי את המוטו: 'הצלקות מזכירות לי איפה הייתי, אך לא מכתיבות לי לאן אני הולך'. זהו דבר שאני לוקח איתי לאורך כל החיים".

ובכל זאת, ישנם מצבים בהם אתה מתייחס לעצמך כאדם מוגבל?

"אני רואה את עצמי כאדם עם מגבלה", מדייק אלחנן. "אך יחד עם זאת אני לא נותן למגבלה לנהל אותי, אלא אני זה שמנהל אותה, מתוך הבנה שהיא מגבלה. יש דברים שאני יודע שאני לא מסוגל לעשות, כמו למשל לשרוך נעליים, אבל יש המון דברים שאני עושה ולא מוותר עליהם, גם אם אנשים לא מאמינים שאוכל. כך למשל אהבתי תמיד לצלול ולא חשבתי לוותר על התחביב בגלל הפציעה. אז נכון שהמדריכים טענו שאין סיכוי, כי כדי לצלול צריכים לסחוב ציוד על הגב, ואיך אוכל לעשות זאת? אבל אני בניתי לעצמי תכנית מתאימה שאפשרה לי לצלול, והיום אני אפילו מוביל קבוצות בצלילה. היה לי גם חלום נוסף – לעשות סקי מים, והחלטתי להגשים אותו. בתחילה כשהגעתי לקורס אף אחד לא הסכים ללמד אותי, וטענו: 'על הקרקע אתה בקושי יציב, אז איך תעשה סקי על המים?' אבל אני מצאתי דרך לעשות זאת, וכיום יש לי את היכולת ליהנות מכך, זו באמת חוויה מדהימה, ולמה לוותר עליה? אז נכון שיש דברים שאני צריך לוותר עליהם, ולמשל לרכב על אופנוע אני לא יכול. אבל זה בסדר גמור, מצאתי תחביבים רבים אחרים שממלאים את הנפש שלי, ואני נהנה מכך מאוד.

"אגב, לפני כחמש שנים החלטתי לרגל יום ההולדת של אשתי לצאת לטיול בכדור פורח. נסענו לשם כך לגליל העליון ומצאנו חברה שהפעילה כדורים פורחים, אבל כשהבעתי את רצוני באוזני בעלי החברה הם היו ממש נבוכים, כי כדי להיכנס לכדור פורח יש לטפס מעל הדפנות של הקובייה, בגובה 1.30 מטר. ביקשתי מהם: 'תנו לי את האישור, ואני כבר אמצא את הדרך'. ובאמת – הדרך נמצאה. הגעתי לכדור פורח כבר בשעה שש בבוקר, עוד לפני שניפחו אותו ונכנסתי לפני כולם כשאני במצב של שכיבה. כך, כשניפחו את הכדור, כבר הייתי בפנים, ויכולתי להיות שותף מלא להנאה". 

ועדיין, ברור שיש גם זמנים של קושי. מה נותן לך כוח בכאלו מצבים?

"אני מזכיר לעצמי כל הזמן שעשיתי הסכם עם ריבונו של עולם, ולכן אין לי פריבילגיה להפוך את עצמי לאומלל, להרים ידיים ולהחליט שאני לא מסוגל לחיות את החיים. בנוסף, יש לי את הילדים הפרטיים שלי שמסתכלים עליי ורוצים לראות איך אני מתמודד. ברור לי שהדרך הנכונה ביותר להעביר מסרים לילדים שלנו היא לא בדיבורים, אלא על ידי ההתנהגות האישית.

"אני לא מספר את הסיפור הזה כדי שימחאו לי כפיים", מוסיף אלחנן, "אלא כי חשוב לי להראות שהחיים ממשיכים, וחשוב לי שאנשים מסביב יראו ויבינו את זה. כיום, אחרי שנים של הרצאות, למדתי שכולנו מתמודדים, אין מי שאין לו שריטות וצלקות, אך כפי שציינתי – הצלקות נועדו כדי להזכיר לנו מהיכן הגענו, אך בשום אופן לא כדי להכתיב לנו להיכן נלך. כי אם רק נתאמץ נוכל להשיג כל מה שנרצה ורק השמיים הם הגבול. אני ההוכחה".

ליצירת קשר עם אלחנן גבריאלי: elig1602@walla.com