כשהשכן המבוגר שוב צעק על הילדים שלי, החלטתי לשים לזה סוף

"אוף, הוא שוב צעק עלינו".

הילד נכנס לבית כרוח סערה, לא הספיק להניח את התיק וכבר רטן: "כל פעם שאנחנו עולים במדרגות הוא פותח את הדלת, וצועק. מה, הוא עוקב אחרינו?".

הבנתי אותו.

יוסף לא שש לחיות בבניין תוסס עם ילדים שתדיר עולים, יורדים ולפעמים גם קופצים מהמדרגות. מאז שעברנו לגור בקומה השלישית, השכן מהקומה הראשונה, אדם מבוגר וגלמוד, לא מפסיק לאיים, והילדים – רועדים מפחד.

ולא, כמה שניסינו להתחשב, כל פסיעה הוציאה אותו משלוותו.

הילדים היו מתוסכלים ואני עוד יותר. הנוכחות של יוסף הטילה צל כבד על דיירי הבניין. מסתבר שלא רק אצלנו, גם השכנים היו שותפים לתחושה. האם הפתרון לשקט הוא אי יציאה מהבית? עם כל ההבנה והכלה, גם לנו מגיע לחיות בבניין, ולעבור דירה – לא בא בחשבון.

יום אחד הצעקות הגיעו עד לאוזניי. לא יודעת מי עבר את הגבול, הילדים או מפלס הרגישות של יוסף.

"זהו, אני חייבת לשים לזה סוף", חשבתי, ובלבי רקמתי תכנית.

יום למחרת חזרנו מקריאת המגילה, ודבר ראשון קראתי לאחד מילדיי.

"קח, זה ליוסף", ביקשתי והנחתי בידו משלוח מנות מושקע.

הילד הביט בי בחשד, "מה פתאום. אני לא הולך אליו. לא בא לי שיצעק עליי שוב. מספיק צעקות חטפתי ממנו השבוע".

"אתה יודע מה", הבנתי ללבו. "רק תדפוק, תניח בזהירות ליד הדלת, ותחזור".

כעבור כמה דקות הילד חזר במרוצה, "הנחתי, לא נראה לי שהוא בכלל בבית היום".

למחרת השכן פגש את ילדי, וסינן "תודה" רפויה מבין שפתיו. החיוך – היה נתון למחלוקת.

שנה חלפה והצעקות של יוסף המשיכו, ואנחנו? פשוט התרגלנו.

ממסקנותיי בשנה הקודמת, החלטתי להקדים את משלוח המנות ליוסף כדי שנוכל לתת לו פנים מול פנים. מי יודע, אולי מפגש חי ירכך את לבו?

הילד דפק קלות, ואין מענה. הניח את המשלוח על המפתן והתקדם במעלה המדרגות. הספיק לשמוע את יוסף פותח את הדלת ומכניס בשתיקה את המטעמים לביתו.

בצהרים הילדים שיחקו בגינה, כשפתאום קלטו את יוסף מכוון צעדיו אליהם מרחוק. כשקרב לכיוונם, לרגע קפאו על מקומם, ניגש אליהם יוסף ושקית בידו. הוציא סוכריה לכל ילד מהשקית הרפויה בידיו, ושב על עקביו.

הילדים הסתכלו עליי ולבי התרחב.

מה שקרה בשנה השלישית, עלה על כל דמיון.

חזרנו מבית הכנסת מחופשים וצוהלים, ופתאום דפיקה בדלת.

"מי שם?"

"יוסף", ענה קול חלוש.

פתחתי בהיסוס את הדלת כשמשלוח מנות ע-נ-ק מקדים את פניי, ומאחוריו – יוסף שנבלע בתוכו, עם כיפה קטנה לראשו, לרגל המאורע.

"חג שמח!", קרא יוסף, והניח את משלוח המנות המפואר על שולחני.

הילדים יצאו מהחדרים, חשבו שהגיע דוד לביקור, וכשגילו את יוסף לקחו 2 צעדים אחורה.

"פורים שמח", חזר יוסף על דבריו לכבוד הילדים, הסתובב ויצא.

ואני, רק חייכתי. מה שמשלוח מנות יכול לעשות...

בנימה אישית, את הסיפור הזה אני שומרת כבר כמה שנים, מתלבטת אם להעלות על הכתב.

השנה החלטתי לפרסם כדי שאולי עוד יוסף אחד יוכל לקבל משלוח מנות, חיוך, מילה טובה, הכרה – כי לא חסרים "יוספים" כאלה בכל בניין, רחוב או שכונה.

רק תתבוננו סביב, הוא מחכה שתושיטו לו יד.