שיקרתי לך כי רצית את זה. אז מה עכשיו?

זו היתה אולי הפעם הראשונה בה הייתי אובד עצות.

חסר מילים.

גם הביטחון העצמי שלי נפגע, אז אולי כאן הנקודה.

היא עמדה מולי במין תנוחת קרב כזו, ואמרה לי שהיא לא מבינה מי אני.

איזו מין שאלה זאת? מי אני...

אני האדם הכי אהוב במשפחה, אני זה שסיימתי במקום הראשון בקורס קצינים, אני אדם חם ואוהב, ובעיקר חכם.

מה זאת אומרת?

שמע, אני כותב לך על זה לא כי אני צריך את הניחומים שלך על כך שאני לא מצליח לדברר את עצמי מולה.

אני צריך עצה מדויקת שלך, שתקלע למטרה.

מאחר שאתה לא מכיר אותה, אתאר לך קצת מה הרקע.

אשתי בעייתית מאוד. מאוד.

היא אמנם סיימה תואר שני ועובדת בעבודה מלאת סיפוק ואחריות, היא נחמדה והכל, כן? אני לא בא ללכלך עליה. אבל משהו בהתנהלות הרגשית שלה דפוק.

היא צריכה דיבורים. על הכל! הלכנו לחברים? היא צריכה לעבד איתי את הרגשות שלה שעות אחר כך. פגשנו מישהו מההיסטוריה שלה ברחוב, היא תיתן לי את כ-ל-לללל הרקע, הסיפורים, וכו' וכו'.

עד כאן אני מוכן להכיל. אממה? אני חייב להיות במאה אחוז קשוב, מהנהן וזוכר כל פרט. היא בוחנת אותי אחר כך, ואם פספסתי איזו גרב היא לבשה במסיבת סיום התיכון, אני עולה באש.

תוך כדי שאני כותב לך אני פתאום מבין כמה היא אנוכית. זהו. זאת הנקודה.

אין אחר מלבדה. היא רוצה, היא צריכה, והיא עכשיו תנהל את כולם סביב הצרכים והרצונות האלו.

נמאס!!!

זהו, זה הרקע.

המקרה המתואר בתחילת המכתב, היה כשסופסוף העזתי באחת מהפעמים בהן הייתי מותש ועייף, ולא יכולתי בשום אופן להיות בשבילה.

מה העזתי כבר לומר?

"די, אני לא יכול עכשיו. אני לא זמין כל היום בשבילך, ואם את רוצה עכשיו להתעצבן – תתעצבני".

או-הו, איך שהיא לקחה את זה ברצינות. תקפה אותי כמו רוטוויילר. איך אני מתנהג, איזה דו פרצופי אני, אני אדם מעצבן שכל היום מתעלם ממנה, אני לא באמת מקשיב לה אף פעם, אני "משחק" את תפקיד הבעל הטוב, אבל באמת מסתתר בתוכי שד בדמות אדם. מפלצת.

ואז היא סיימה במילים "אני חיה עם אדם כבר חמש שנים, ואין לי מושג מי הוא באמת".

אני לא יודע את נפשי.

היא פגעה לי בנקודה רגישה מאוד. אולי מהעבר, אולי סתם הכבוד הגברי שלי, אבל היא הצליחה להרהר אותי ולערער.

יכול להיות שהיא צודקת?

***

שלום לך.

קראתי ברוב תשומת לב את מילותיך, והעליתי בחכתי מספר תובנות.

ראשית, אין עצה מדויקת.

אפשר לעזור להבין, אבל אין אופציה לשום אדם בעולם לומר לך בדיוק מה אתה צריך או לא צריך לעשות.

תראה, לרובנו יש דברים שהיינו מעדיפים לשנות. חלק מהדברים הללו נמצאים בנו, וחלקם באנשים סביבנו.

את עצמנו אפשר לנסות לשפר, בהחלט. את הסביבה קצת פחות.

מה שכן אפשר לעשות, זה ללמד את הסביבה כיצד אנחנו פועלים, ומהן הנקודות הרגישות שלנו.

הייתי אומר אפילו שאפשר ללמד את הסביבה לעזור לנו.

אתה מתאר את אשתך ככזו שיש לה צורך מוגזם בהקשבה ובהבנה, עד כדי שהיא יוצרת אצלך תחושת מועקה.

בנוסף, אתה מתאר את עצמך כמי שמנסה לבנות בשבילה את הדמות שהיא צריכה, מתוך אהבה ורגישות שלך לצורך שלה.

מה אתה אומר על רעיון לאזן את שני הכיוונים?

אם אתה תוכל ללמד את עצמך ואותה איך אתה מתנהל, וכמה תשומת לב אמיתית יש לך לסיפורים שונים שלה, על ידי חשיפה עצמית כנה וגלויה, תעשה כאן שני דברים.

א. תכאיב לה מאוד, היא תתאבל ואולי תכעס על העמדת הפנים שלך, אבל את זה היא כבר עושה עכשיו, כי הרי בסופו של דבר כנראה אי אפשר לזייף התעניינות לאורך זמן.

ב. תשמח אותה מאוד. עד היום היא קיבלה, מבחינתה, זיוף מוחלט, ואף פעם לא היתה בטוחה מה כן אמיתי ומה לא. כעת היא תוכל לקבל אמנם מעט, אבל מעט אמיתי ואוהב, שהיא תוכל להתמלא ממנו.

רק אציין, שמשמיעת המקרה השטחי ניתן לומר שהצורך שלה באוזן הקשבת שלך עולה ככל שהיא מחפשת את ההקשבה האמיתית, וחשה שאין לה אותה. מה שאומר בעצם שבנתינה שלך את אותה (קצת) הקשבה – היא תוריד הילוך ותצטרך פחות, מה שיגרום לך באורח פלא לרצות יותר להקשיב ולהתעניין באמת, אחרי שירד ממך העול הכבד הזה.

אבל את זה כבר תרגיש לבד.

אז לסיכום, קשה לומר למישהו איך להקשיב ומה לעשות.

באופן כללי, לך עם הכנות והאמת. בעדינות והתחשבות, אבל עם הכנות.

זה תמיד עוזר.

בהצלחה!