דרך חור הגרוש: אפשר להיוולד מחדש. אפשר להתחיל מחדש

אט-אט, אני מגלה שאפשר להיוולד שוב, שנים ארוכות לאחר הלידה הראשונית, הבראשיתית. לא חשבתי שכך אגדיר את המאורע, בטרם קרם עור וגידים, אבל המילה לידה נדמית לי כעת כהולמת ביותר את הרגשתי הנוכחית. לידה היא התחלה חדשה, מלאת ההתחדשות, שמחה ותקווה. לידה היא חיבור לאנרגית חיים. את כל זה אני חווה כעת, והתחושות הללו מצליחות להאפיל אפילו על הכאב, הצער, האבל והבושה. לא חשבתי שכך ארגיש... אבל, כעת, בדיעבד, זוהי התחושה. לידה.

נולדתי מחדש כאישה בוגרת, לאחר שכבר הייתי לאם, לאחר שכבר נולדו לי ילדי, אוצרותי, ועוד רגע או שניים יפרחו מן הקן ויבנו בתים נאמנים בישראל. הלוואי... בעזרת הקל.

למדתי, בקצה העשור הרביעי לחיי, להאזין לעצמי, לאחרים ולהוויה שסביבי. למדתי שיש לי ערך עצמי בלתי תלוי, פשוט, בגלל היותי מי שאני. למדתי להקשיב לאינטואיציה שהושתקה על ידי שנים כה רבות, למדתי לתת אמון ביכולותי לשנות ולהשתנות ולהתמודד גם עם הבלתי צפוי. למדתי להושיט יד לעזרה אמתית ולהיענות לקולו של לבי, שאומר לי, די, לא עוד. וגם: יהיה בסדר. אולי לא הבסדר שרצית ושאפת אליו כל ימיך, אלא בסדר שנוצר במיוחד עבורך, עבור מסעך.

לפני שלושה חודשים הגעתי עם הורי היקרים מפז ומפנינים לבית הדין, ישבתי עמם באולם הדיונים והאזנתי לשאלות ולחקירות חוזרות ונשנות המבררות את שמו של אבי, ומנסות לדייק את האופן שבו הוא נקרא בפי מכריו ובפי משפחתו, ואיך לכתוב זאת בגט הנרקם, וכו' וכו'. ישבתי שם ותהיתי כיצד זה מסכת חיים ארוכה ורבת שנים מסתיימת בקול ענות טכנית כה צרה ומצומצמת. לאחר הבירור הארכני, התרחש המעמד, בו קיבלתי את הגט באופן רשמי, ובתוך דקות אחדות הסתיים הכל. נסתם הגולל ושיניתי זהות, מעמד, סטטוס ובעצם הוויה שלימה – בהינף קולמוס.

יצאנו משם, הורי ואנוכי, משחזרים יחדיו את רגע היציאה מבית החולים לפני שנים רבות. אני אז תינוקת בוסרית ורכה, והם הורים צעירים מאד, טריים ונרגשים. כמו אז כך גם עתה, מהלכים הם עמי, מקיפים אותי משני צדדי, כשומרי ראש נאמנים. כמו אז כך גם עתה, מחזיקים הם אותי ומלווים את צעדי. אמנם איני נישאת על כפיהם, אבל מרגישה מוחזקת ואחוזה היטב. החזקה אמיתית של הורה את ילדו אינה מחייבת מגע, ואפילו לא מוכרחת לבוא לידי ביטוי במילים. החזקה היא חיבור רגשי עמוק, הקושר לב אל לב, נפש לנפש. זהו תדר פנימי שדרכו מעביר ההורה לילד, גם אם הוא מזמן כבר לא ילד – חוזק ועוצמה, ביטחון, אמון, אהבה ורצון אינסופי להגן, להקל ולרפד עד כמה שניתן והכי רחוק שאפשר.

לידה מלווה בדרך כלל בעיניים מלוחלחות, בטלפונים נרגשים ושמחים, בהבטה מעריצה ומופלאה בנס שזה עתה קרם עור וגידים. הלידה הזו היא מסוג שונה. אין בה צהלה וגיל. יש בה מורכבות וקושי גדול, אבל, גם ברכה, וחיבור לאנרגית חיים מחודשת.

העולם אינו מריע לה, ללידה המשונה הזו, וגם עבורי היא אינה תרועת ניצחון. בשבילי – היא מעבר ממצב של סבל נורא ומתמשך להתמודדות נוספת, בעלת גוון שונה. למרות הכל ואף על פי כן, אט-אט נובטת בי ההכרה ומפציעה ההבנה, שבכל זאת, זוהי לידה.

וכמו בשעת לידה, בה מרגישה היולדת את האלוקים ניצב למראשותיה, כך גם עתה אני חשה את ידו של ה' מגוננת עלי ומנחה אותי בדרכי לעולם חדש, מנוכר ובלתי מוכר. עולם שכה פחדתי להכירו מקרוב, ששנים אפילו לא העזתי לחלום על האפשרות לבוא בשעריו.

אני מתחילה את צעדי הראשונים, פוסעת פסיעה ונופלת, עוד פסיעה ומצליחה להתייצב, עוד קצת ושוב מועדת. אט-אט אני לומדת ללכת, לפסוע מחדש, להתחיל מבראשית ומגלה, שיש בה בלידה הזו, שלווה, השלמה ואפילו פתח לתקווה חדשה.