איך אפשר לחגוג בר מצווה בלי שבת בבית מלון?!

במוצ"ש פגשתי את חבר שלי, שגר במושב מבוסס ליד הרי ירושלים. בפגישה בבית קפה ירושלמי הוא שיתף אותי שהוא לא כל כך יודע מה לעשות. בעוד כמה חודשים תחול בר המצווה של הבן שלו, וכנהוג במושב שבו הוא גר, ההורים לוקחים את חתן בר המצווה הטרי לטיול בר מצווה שווה כזה ויוקרתי, עם הנצנצים למעלה.

זה יכול להיות טיול ללונדון או לפריז. רצוי ליעד מרוחק ומבוקש יותר, כמו ארצות הברית.

משך הזמן: לפחות שבוע בשביל לצאת ידי חובה, ועשרה ימים למהדרין.

מעבר לזה יש כמובן את שבת בר המצווה, שבה נהוג לשכור חדרים במלון או באכסניה הראויה להתכבד בה, וכן אירוע. לאירוע הזה אמורים להגיע חברי החתן המובחרים, מה שמשאיר אותנו עם האירוע האחרון: מסיבה באולם, שאליה אמורים להיות מוזמנים כל חברי הכיתה.

מובן שהפקת בר המצווה אמורה לכלול גם אקססוריז נלווים: צלם, דיג'יי, אלבום תמונות מהודר, ועדיף שיהיה גם קונספט לאירוע. איזה סיפור כללי ששוזר את כל החלקים לכדי שלם הגדול מסך חלקיו. עלות התענוג: באזור הארבעים אלף שקל. לא כולל שירות.

"תגיד לי", שח לי חבר שלי: "נראה לך שהתחלקתי על כל הראש? השתגעתי לגמרי? אני עכשיו הולך להוציא כמעט חמישים אלף שקל רק בשביל שהילד שלי יצא מרוצה? שהוא יהיה שמח? זה נראה לך הגיוני?".

"ואם לא תעשה את זה?", שאלתי אותו. "אז הילד שלי יעקם פרצוף, והחברים שלו לא יבינו מה נסגר עם ההורים שלו שלא מוציאים אותו לטיול בר מצווה. ולמה אתה בכלל לא עושה באולם? מה, אתה עני? אין להורים שלך כסף? ומה עם שבת בר מצווה בבית מלון? הרי כל הבני דודים שלו חגגו בבית מלון... לא רוצה שהנורמות האוויליות הללו יכתיבו לי מה לעשות. אני באמת צריך להוציא חמישים אלף שקל בשביל לגרום לבן שלי לחייך? בשביל שהוא יהיה מרוצה ושמח? מה זה השטויות האלו".

"תגיד לי", שאלתי אותו, "לך עשו טיול בר מצווה בחו"ל?".

"איפה... בקושי עד פתח תקווה לקחו אותי", ענה לי.

"ועשו לך שבת בר מצווה בבית מלון?".

"גם לא...".

"אירוע לחברים באולם?".

"כלום", אמר חבר שלי: "שבת בבית הכנסת, ולאחר מכן אירוע של פיתות, חומוסים וכמה סלטים באולם של בית הכנסת. ויודע מה? הייתי הכי מאושר בעולם. מי בכלל חשב על חו"ל ואולם?".

"נו, אז מה הבעיה?", לא הבנתי למה ואיך הסיפור הפשוט הזה הסתבך כל כך.

"הבעיה היא שהזמנים השתנו, ואיתם הציפיות. ועכשיו הילד שלנו מצפה לזה. שמחת החיים שלו תלויה בהפקה הגרנדיוזית שנעשה. בטיסה לחו"ל. בזה שהוא יוכל להרגיש שווה בן שווים בקרב החברים שלו, ולא איזה ילד מסכן שההורים שלו לא יכולים לנסוע איתו לחול ולחגוג לו בבית מלון כמו שחוגגים שאר החברים שלו".

"תגיד" שאלתי אותו: "ת'אמת... מה החלום שלך כלפי הילדים שלך? מה האיחול הכי גדול שאתה יכול לאחל לילד שלך?".

"פשוט מאוד", ענה לי, "ששמחת החיים שלו תנבע מתוכו פנימה. שהוא לא יזדקק לאישור חיצוני של הסביבה כדי להבין עד כמה הוא מיוחד ועד כמה הוא צריך להודות לקב"ה על כך הטוב והחסד שהוא עשה לו. שהוא יבין ששמחת החיים והאושר שלו לא תלויים בכרטיס טיסה, או באופניים, או בכל דבר חומרי כזה או אחר. זה האיחול הכי גדול שאני מאחל לו".

רגע לפני שניתקנו הוא אמר לי: "אתה יודע, אבא שלי עלה לארץ כבן לניצולת שואה בגיל שנה וחצי, וחי עם אמא שלו, סבתא שלי, במעברות. לא היה לו כלום. וכל זאת הוא מתאר את החיים שלו, למרות כל המורכבויות, כחיים מאושרים. היום הילדים שלנו חיים בדור שיש להם הכול, אבל מצד האמת – הם כל כך תלויים בחומרי הזה, שבלי כל התפנוקים שיש להם, אין להם בעצם כלום. וזה כל כך חבל...".

* * *

חשבתי על הילדים שלי ועל החברים שלהם, ועל התלמידים שלי, ועל כל הנשמות הגדולות שחית היום בדור שלא ידע מחסור: כמעט כולם, ללא יוצא מן הכלל, רשומים להמון חוגים. אוכלים אחת לשבועיים במסעדות המבורגרים ופנקייקים. טסים לחו"ל. קונים נעליים חדשות. יש להם אופניים, המילה האחרונה. משפריצים את החוויות שלהם לסטורי, ונראה שהם כל הזמן נמצאים במרדף תמידי אחרי הריגוש הבא שייתן להם עוד קצת חוויות. ואם תשאלו את ההורים שלהם, "למה אתם נותנים יד לפסטיבל הזה?", כנראה שהם יענו לכם: "כי אנחנו רוצים שהם יהיו מאושרים ושמחים".

זו ההתניה הפבלובית: ריגוש וחוויה שווים שמחה.

ואם אתה ילד בשנת 2023 שלא רוצה לטוס לחו"ל ולא רוצה ללכת לאכול המבורגר ולא נוסע למשחקים של הפועל ירושלים בכדורסל או מכבי חיפה בכדורגל, ובכל זאת מרגיש מאושר ושמח ממה שהחיים מזמנים לך, כי אתה יודע להעריך את כל הדברים הבלתי מובנים מאליהם שהקב"ה הביא לך?

טוב, כנראה שאתה סתם מוזר. או שאתה נמצא ביישוב הלא נכון.

כי מה זו בכלל שמחה טהורה שאינה נוגעת בדבר?

זה נשמע כמו משהו שחלף מן העולם, או שממש שייך לעבר.