דרך חור הגרוש: מצד אחד להכיל, מצד שני לאתגר. להצמיח ילדים בתנאים מורכבים

כל היום מזדמזם במוחי צמד המילים הזה, הכלה ואתגור. אני שמה לב כי חינוך ילדי – אוצרותי – נע סביב הציר הזה ומהווה עבורי סמן, כיוון דרך, שלט מאיר בעלטה השוררת לפעמים בכל הנושא המורכב והלא פשוט ששמו חינוך ילדים.

חינוך ילדים הוא מאמץ עמוק, אינסופי, כזה, המספק פה ושם רגעי נחת וסיפוק מופלאים, אבל מלווה בעיקר, בהמון ניסוי וטעיה ועבודה סיזיפית שכל מטרתה היא להצמיח את הגוזלים המופלאים שעוד רגע קט, אי"ה, יפרחו ויעזבו את הקן ויעופו גבוה, הכי גבוה שאפשר. הלוואי..

ילדי הקטנים נוסעים עם אביהם כל שבת שנייה לקרובי משפחה כאלו ואחרים. לא קל להם, לגוזלי הקטנים. ביחוד לבני בן העשר, המתוק, החמוד, הרגיש כל כך. היום יום שישי, מחר שבת, שבת קודש. הוא, המתוק, לא רוצה לנסוע עם אביו. לא מרגיש טוב כל כך, ואין לו חשק לעזוב את הקן. הבית מזמין ונוח, הרוח טובה ורגועה, האורחים כבר בפתח והילדים הגדולים מאיישים את החדרים, טובי לב ושלווים. רק הוא ואחותו הקטנה צריכים לנסוע, ולא מתחשק לו. לא מתחשק בכלל... הוא בוכה ומתמרמר, רוטן ומביע מורת רוח שמאיימת להוציאני מדעתי.

אני מנסה לומר, לשאול ולהבין מה הוא רוצה יותר. להישאר בבית, לנסוע בכל זאת? אני מנסה לברר עמו את רגשותיו, את צרכיו, את יכולותיו, את עצמו. מנסה להכיל עבורו את המשא ולא לשקוע תחתיו, בעצמי. לא קל לו, לגוזל, אבל גם לאמא שלו לא קל בכלל. רק שהיא צריכה להיות חזקה, שומרת, מגוננת, מדובבת, מתווכת מציאות פנימית וחיצונית, בקיצור, מבוגרת אחראית בשטח. הגוזל מתפתל ומתיילל, ואני אומרת: תראה, חמוד, אני מבינה אותך לגמרי... לא מתחשק לך לנסוע. אתה רוצה להישאר בבית. אבל, אבא מחכה לך. אני יודעת שהיית מעדיף אחרת, שהכול יראה אחרת. אבל, זה המצב. אם תישאר – תרגיש ייסורי מצפון, שלא נסעת עמו. אם תיסע – תרגיש אולי קצת לא נוח בהתחלה, אבל אחר כך, אני בטוחה שגם תצליח ליהנות. במיוחד תחוש סיפוק מכך שהצלחת להתגבר ולכבד, אף על פי שממש לא התחשק לך... אני אכין לך כעת שקית עם דברים טובים, קח גם משחקים מהבית. אני בטוחה שבעזרת ה', בסופו של דבר, גם תיהנה בשבת.

הגוזל מקשיב לי, אני יודעת. אמנם, הוא טומן את ראשו בכרית ונראה כמי שלא אכפת לו בכלל מכך שאני יושבת לידו ומכלה את כוחות הנפש שלי, טיפה אחר טיפה, אבל אני יודעת שהוא מאזין ושומע כל מילה. אני מסיימת את המונולוג, ואומרת בקול, תראה, יש לי מה לעשות... עוד מעט שבת. אני הולכת למטבח, ומה שתחליט – מקובל עלי. אעזור לך בכל בחירה שהיא.

לאחר כמה דקות הוא מגיע אלי, מושיט את התרמיל ואומר, את יכולה לעזור לי לארוז?
אני מחבקת אותו בחום, ואומרת: אמנם אתה ילד קטן, אבל גיבור גדול. בשביל לעשות את הדבר הנכון – צריך גדלות נפש. ואתה – גדול מהחיים. אני לא אומרת לו, אבל לעצמי בשקט, לוחשת: גם את גיבורה גדולה. יכולת לבחור בקל ובנוח מכל הסיבות שבעולם. אבל את רוצה להצמיח, גם אם זה דורש ממך לוותר, לשכוח, להתאמץ, לבלוע דמעות פרידה, לקוות ולהתפלל, שאכן ישובו הגוזלים לגבולם בתום השבת שמחים, מרוצים, בריאים בגופם ובנפשם.

אני מוצאת את עצמי מלהטטת כל העת ומפריחה לאוויר את שני כדורי החינוך: הכלה ואתגור. ביד אחת מחבקת, מכילה, מבינה, אוספת וחשה אותם לחלוטין. ביד השנייה, אני מזמינה אותם לגדול, לצמוח, להתקדם צעד אחד קדימה. פסיעה אחת ולא יותר בכל פעם... שוב אני טופחת לעצמי על השכם, לא מתקמצנת. גם אני זקוקה להכלה. אחרת, מנין יהיה בי הכוח לאתגר הבא?