מי אתה? מה אתה? מה הדעות שלך? איפה הגבולות שלך?

כשבני הזוג לוי נכנסו אלי לקליניקה, הרגשתי מתח חזק באוויר (מובן שהסיפור עבר כמה שינויים, שלא נדע במי מדובר).

האישה היא זאת שפנתה אלי בבקשת עזרה. היא תיארה סבל עצום מול בעל חסר גבולות ואנוכי. היא רצתה לבוא אלי כדי לקבל עצות איך לפתור את הבעיות של בעלה.

היא פתחה מיד בשרשרת תיאורים לא פשוטים: "אנחנו נשואים כבר שבע עשרה שנה. ניסינו הכל, ושום דבר לא עזר. לבעלי לא אכפת מכלום. לא ממני, לא מהילדים וגם לא מהחינוך והמצב הרוחני. אני לא מבינה בשביל מה הוא התחתן, או בשביל מה הוא רצה ילדים, ואפילו למה יש לו כיפה על הראש. הוא כל היום בעבודה, לא מקפיד על שום דבר תורני. העיקר הוא יכול לסמן וי, "אני נשוי, יש לי משפחה ברוכת ילדים ואני חרדי". ממש תעודת זהות לתפארת. אבל אין שום כיסוי מאחורי הדבר הזה! בקושי לימוד תורה, בקושי תפילות במניין. גם הילדים שלנו כבר למדו ממנו, הם עושים מה שהם רוצים, ואני משתגעת מזה שהוא לא מעיר להם", טענה.

"את לגמרי טועה!", התפרץ הבעל לתוך דבריה. "אתמול בערב ישבתי ולמדתי עם ישראל, חזרנו על כל המשניות…"

"ממש נפלא!", ענתה אשתו בכעס. "סוף סוף פתחת ספר, אחרי שבועות שישראל מתחנן אליך שתחזור איתו על החומר. וחוץ מזה - אני יכולה לחתום שהלימוד החזיק מעמד בדיוק שלוש דקות. איזה ילדים אתה רוצה שיהיו לנו? ילדים ריקניים בלי טיפת תוכן, שנמצאים כל הזמן במחשב?

"הקטע הוא", המשיכה האישה, "שהשבוע הוא קנה טלפון חכם, והסתיר אותו מהילדים. מה הוא חושב לעצמו? שהם תמימים? הם לא מבינים מי זה אבא שלהם? ילדים קולטים הכל. אז גם הם יעשו מה שהם רוצים, ויסתירו מהילדים שלהם…". בשלב זה האישה פרצה בבכי עמוק וחסר מעצורים.

בעלה, שישב לידה, נלחץ. הוא פנה אליה ואמר בתחנונים: "סליחה. אני ממש מתנצל, לא ידעתי שהסיפור של הטלפון כל כך הורג אותך. אני אשקול ברצינות להחליף אותו".

"רק רגע", עצרתי אותם. "בואו נעצור וננסה להבין יחד מה כל אחד מכם מרגיש כעת, ברגע הזה".

"אני חושבת", פתחה האישה, "שאולי עכשיו בעלי מתחיל קצת יותר להבין אותי".

"מה גורם לך להרגיש ככה?", שאלתי.

"שהוא רואה שכואב לי כל כך", ענתה האישה.

כעת פניתי לגבר: "מה אתה מרגיש?".

"אני מבין שממש כואב לה, והיא לא יכולה לעמוד בזה", ענה לי הבעל.

"אוקי", אמרתי, "אז אני רואה שהבעיות נפתרו. אם כך, הפגישה שלנו מרגע זה ממש מיותרת."

רגע של מחשבה שקטה. בני הזוג ניסו לעכל את הדברים, ואז פנתה אלי האישה ואמרה: "נראה לי שמה שקרה כעת זה מה שחוזר על עצמו תמיד, אבל הבעיות אף פעם לא נפתרות באמת – כי אחרי כמה ימים הוא עושה עוד דברים בעיתיים, ושוב אני משתגעת ממנו".

"ואז מה את עושה?", שאלתי.

"אני לא עומדת בזה וממש נכנסת להתקפה: אני צועקת ומתעצבנת על כולם, לפעמים אני עוזבת את הבית לכמה שעות טובות. אבל אף פעם הוא לא באמת לומד את הלקח, הוא מבטיח הבטחות להתחשב ולהשתנות וללמוד מה חשוב לי, אבל הבטחות לחוד, ומעשים לחוד…".

"אני רוצה לחזור שוב לבעל, ולהבין מה שקרה כאן", ביקשתי. "ברגע שאשתך התחילה לבכות, אתה הבטחת לה לחשוב על החזרה של הטלפון. מה הניע אותך להגיד לה את זה? אתה באמת רוצה להחזיר אותו?".

"אני לא יודע. חשוב לי שאשתי תהיה רגועה ושמחה, ואם זה מה שירגיע אותה, אז זה שווה."

"מה את אומרת?", פניתי שוב לאישה. "אם מחר בעלך מחזיר את הטלפון, אז הכל בסדר?".

"לא", ענתה האישה בביטחון. "עצם זה שהוא קנה את הטלפון הזה, אומר שהוא כזה. שלא אכפת לו מהעתיד הרוחני שלו ושל כל המשפחה. אז הוא יעשה הצגה ויחזיר את הטלפון, אבל זה לא באמת ישנה את האישיות שלו".

"אז בעצם, אם הבנתי אותך נכון, את אומרת שאת רוצה לשנות לגמרי את בעלך. את ההשקפה שלו, את המעשים וההתנהגות שלו, את הבחירה שלו. בקיצור – שיהיה בן אדם אחר!".

האישה שתקה. היה נראה שלא נוח לה כל כך עם השיקוף שלי.

כעת פניתי לגבר, ושאלתי: "גם אתה לא יודע מי אתה ומה אתה. אם כל תגובה של אשתך גורמת לך לשנות את דעתך, אז האם אי פעם שאלת את עצמך מה אתה רוצה להיות? מה חשוב לך יותר בחיים ומה פחות, איזה אבא אתה? יש פה דינאמיקה מושלמת – אתה נותן לאשתך לנהל אותך, ואשתך נשאבת לתפקיד. היא נכנסת לסערת רגשות, ואתה נבהל ומגיב בהתאם".

"אני ממש שמחה שהנושא הזה עולה", אמרה האישה, "כי אף פעם אני לא מצליחה להבין איזה בן אדם הוא ומה חשוב לו".

"אולי כדאי שננסה להבין למה חשוב לך להבין את האישיות שלו", אמרתי.

"כי הוא מבלבל אותי ואת הילדים. מצד אחד הוא שולח אותם לחיידרים ולישיבות הכי טובות, ומצד שני – כשמשעמם להם ואין לו כוח להעסיק אותם, אז הוא פותח להם סרטים במחשב".

"ואז מה קורה לך?", המשכתי להקשות.

"כמו שאמרתי לך, אני מתבלבלת ומתעצבנת".

"כי?".

"כי אני לא מצליחה להבין מה אנחנו, מה הקו שלנו, ואיזה משפחה אנחנו רוצים להקים".

"ואולי לבעלך יש קו אחר משלך, אבל את לא מסוגלת להכיל את זה שהוא שונה מהציפיות שלך"?.

שוב שתיקה. נראה שהשמעתי דברים שמצריכים חשיבה מחודשת.

פתאום, ללא שום הודעה מוקדמת, ראיתי את האישה נדרכת. שאלתי אותה מה קרה.

מתברר ששמעה צליל התראה מהטלפון החכם של בעלה. בשבילי זו היתה הזדמנות פז לדייק את הרגשות מול הסיטואציה, כאן ועכשיו. פניתי לאשה. "את מספרת על כעס, ולי היה נראה שיש כאן בהלה ופחד. בואי תנסי להבין ולהתחבר למה שאת מרגישה ברגע זה".

האישה התנשמה, ואמרה באומץ: "בכל פעם שאני שומעת שבעלי קיבל הודעה בטלפון החכמולוג שלו, אני שונאת את האנשים שמתכתבים אתו".

"כי?".

"כי הם יותר חשובים לו ממני. כשזה קורה, אני מרגישה אפס. מיותרת. לא שווה".

"וואו, אני מעריך מאד את הכנות שהבאת כאן עכשיו, ואת ההסכמה להביט בקרני השמש".

כאן התחיל תהליך מדויק. אחרי שבע עשרה שנה שהאישה מנסה לחנך את בעלה, והגבר לעולם לא נעצר לחשוב מי הוא ומה הבחירות שלו, ורק נכנע ברגע שאשתו מגיע להתפרצות ובכי – כעת הם יצאו למסע של התבוננות אמיתית ונכונה יותר: האישה התחילה לראשונה לשאול את עצמה מי היא, האם יש לה הכוחות לדייק את עצמה ולעמוד מאחורי העקרונות שלה גם אם היא לא זוכה לגיבוי מלא מבעלה. האם יש דברים שחשובים לה פחות, אבל עד היום היה לה נוח להאשים את בעלה בכך שהוא לא עקבי ולוקח אחריות מספיק? ובכלל- כמה ביטחון יש לה בזכות עצמה?

ואילו בעלה מעולם לא שאל את עצמו מה חשוב לו ומה לא. תמיד היה לו נח להישען על ההגבלות של אשתו. הוא עשה מה שנוח לו, ורק כשאשתו התפרצה – אז הוא הבין שצריך לעצור. בעצם, הוא אף פעם לא קיבל את המרחב לדייק את עצמו ולהבין מי הוא באמת.

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.