זו הסיבה שידידיה מאיר מאזין לתוכנית של ארז תדמור

1. בכל בוקר אני מודה לקדוש ברוך הוא שארז תדמור לא נבחר למקום ריאלי בליכוד. תדמור גדל במשפחה לא דתית בקריית ארבע, למד בתיכון עירוני ג' בירושלים והקים ביחד עם רונן שובל את תנועת הסטודנטים "אם תרצו". הוא שימש ככותב הנאומים של נתניהו בבחירות 2015, וכתב את הספר המדובר "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?". בספר טען שלמעשה המהפך של מנחם בגין לא היה מהפך, אלא הנציח את שליטת האליטות בדרגי המקצוע והייעוץ. כשהספר ראה אור בהוצאת סלע מאיר לפני כחמש שנים, התזה הזאת נשמעה קצת מרחיקת לכת. היום - כל מהדורת חדשות מוכיחה כמה היא מדויקת.

אז למה אני שמח שתדמור, שהתמודד בפריימריז בליכוד, לא נכנס לכנסת? כי אם זה היה קורה הוא היה מפסיק לשדר בכל בוקר את תוכנית הראיונות שלו "להתעורר על צד ימין" בגלי ישראל – ואז לא הייתי יודע מה לחשוב. ואני אסביר: כדי לדעת לחשוב נכון, צריך להיות מחוברים לפרשנים הנכונים, שמתווכים לך את המציאות נכון. זה תמיד היה ככה, אבל במציאות ההיסטורית וההיסטרית שבה אנחנו חיים בימים אלה, זה חשוב במיוחד. יש המון רעש מסביב. המון קולות. המון אמוציות. המון סנטימנטים. וצריך להיזהר לא להתבלבל.

לכן אני מקפיד לפתוח את היום בהאזנה לתוכנית החכמה הזאת (כלומר להקלטה שלה בספוטיפיי. קשה לי קצת להקשיב לה בשעה שהיא משודרת: שש בבוקר. מה לעשות, להתעורר על צד ימין זה קודם כל להתפלל שחרית) היא נפתחת בקריאה ביקורתית של תדמור את העיתונים, ובכלל את המציאות, ואחריה הוא מנהל שיחות מרתקות עם שורה של אנשים מקוריים ומעמיקים. לא מדברים שם על הפוליטיקה הקטנה. אפילו לא על הגדולה. אלא מנסים להתבונן על המציאות הפוליטית והתקשורתית במבט גובה. או במבט עומק. הייתי כותב שהרעיון הוא "לזהות תהליכים", אבל הביטוי הזה הפך למזוהה עם מישהו לא חכם במיוחד.

לא עם כל הדוברים בתוכנית אני מסכים. וגם לא עם תדמור עצמו. אבל השיחות האלו מאפסות לי את התודעה על הבוקר. אחרי זה, במהלך היום, אני שומע הרבה דיבורים ודיווחים וכותרות וראיונות, הרבה דעות, אבל איך אמר רבי נחמן? "מי שטעם יין הונגרי, אותו לא יטעו עוד לעולם".

2. אחד המרואיינים היותר מחכימים בתוכנית הזאת הוא יובל בלומברג. בכל פעם שהוא עולה לשידור הוא פותח לי את הראש, עם המבט ההיסטורי שלו על המציאות. מיהו יובל בלומברג? מה הוא עושה בחיים חוץ מלקום להתראיין בשש בבוקר לגלי ישראל? אין לי מושג. האמת שכבר כמה פעמים חיפשתי עליו מידע ברשת, אבל לא מצאתי הרבה. רק כמה מאמרים באתר "מידה" המצוין, וגם וידאו בערוץ היוטיוב של מכינת בני דוד בעלי, שם העביר הרצאה שכותרתה "סקירה מהירה על השמאל מראשיתו עד ימינו". אגב, הסקירה ה"מהירה" הזאת אורכת שעה וארבעים ושש דקות.

השבוע השיחה של תדמור עם בלומברג הייתה כל כך מעוררת מחשבה, כל כך "עושה שכל" בימים סוערים אלה, שהתיישבתי לתמלל נקודות מרכזיות ממנה לזיכוי הרבים. למה שהיא תעורר רק את המחשבה שלי?

3. "אחד מתחומי ההתמחות הגדולים של השמאל היה תמיד הנדסה חברתית בקנה מידה המוני", פותח בלומברג. "זאת טביעת האצבע הכי מוכרת שלהם בכל מקום. כשהם עלו לשלטון, תמיד היה אירוע של הנדסה חברתית. משהו גדול כזה שבסוף תמיד מתרסק. אבל הפעם אי אפשר להכניס את מה שקורה אצלנו לתבניות הרגילות של השמאל. כלומר, ברור שיש פה כוח מניע, שזה השמאל הרדיקלי שדוחף ודוחף ודוחף, אבל הוא מסתתר. ויש הרבה מאוד אנשים שלא מחוברים לשמאל הרדיקלי, לפחות לא בקשר ישיר. אבל אין ספק שנוצר פה שילוב אינטרסים ומלחמת קיום של קבוצה לא קטנה, על היכולת שלה להמשיך לנהל את מה שקורה פה. להמשיך לשכפל אחד את השני. אנחנו יודעים הרי שלא מדובר רק במינויים לבית המשפט העליון. מערכות השכפול עובדות היום פחות או יותר בכל מוקדי הכוח של מדינת ישראל".

וכאן מגיע בלומברג לליבת הטיעון שלו: "אבל מעבר לעניין הזה, אני חושב שמסתתר כאן משהו אחר: משבר זהות מאוד מאוד גדול. השאלה מבחינתם היא: מה הם? מה הזהות שלהם? מהי? אפשר לעשות סביב הדמוקרטיה ריקודים פגאניים, ואפשר לזבוח לדמוקרטיה, ואפשר להגיד הרבה דברים, אבל בסוף, בפועל, מה זאת דמוקרטיה? דמוקרטיה זאת פרוצדורה שלטונית. שיטת משטר שאומנם מהווה מפתח למימוש של הרבה מאוד דברים אחרים, אבל בסופו של דבר היא פרוצדורה. הדמוקרטיה היא לא זהות. אם יש דמוקרטיה באמריקה ויש דמוקרטיה בצרפת ובאנגליה - אז כולנו אותו דבר? לא. לכל קבוצה בסוף יש איזשהו צנטרום זהותי שהיא מתחברת אליו. והשאלה היא מה הצנטרום הזהותי שלהם.

וכאן נוצר משבר זהות מאוד מאוד גדול, שאני חושב שבא לידי ביטוי גם בהנהגה. מי המנהיג שהם מחפשים? איזו דרך הם מחפשים? אפילו אם נגיד: אוקיי, יש פה דמוקרטיה כמו שאתם רוצים. אסתר חיות היא ראש הממשלה של כולנו. קיבלתם. נו, אבל סביב מה אתם מתכנסים? אין להם סביב מה להתכנס. ואגב, לשמאל הרדיקלי יש. הוא רוצה לפרק את המדינה. השמאל הרדיקלי רגיל למחזור החיים הזה שקרה לו גם בברית המועצות וקרה בעוד מקומות. אבל לשאר הישראלים, מהו?".

4. הפורמט של התוכנית הוא שהמגיש לא שואל שאלות. להפך. הוא מוסיף עוד מחשבות משלו בעקבות דברי המרואיין: "אולי זאת החוכמה האסטרטגית של מחוללי הכאוס", מאבחן תדמור. "הם נכנסים לתוך הוואקום הזהותי הזה ומוכרים לאנשים איזושהי משמעות. ראיתי לפני כמה זמן ציוץ של ענת קם מ'הארץ' ששואלת 'מה אתם עושים עם תחושת הריק שאחרי ההפגנה?'. יש פה אליטה שהיא קורבן של שטיפת המוח של עצמה ושל גורמים אחרים באותה אליטה. הם עיקרו וסירסו והצליחו למחוק מזהותם של האנשים כל קשר למסורת, לדת, לזהות, לערכים לאומיים, לערכי המשפחה. אפילו למגדר. ובן אדם לא יכול לראות את עצמו כאילו אין לו כלום. בסוף הם נשארים תלושים, גלמודים, בודדים. עפים מכל משב רוח ציבורי. אין להם שום עוגן ושום שורש. ולתוך זה באים ואומרים להם: הנה עכשיו תצטרפו למאבק על הדמוקרטיה נגד הגזענים החשוכים שרוצים להפוך את הנשים לשפחות. ואתה יודע, האדם מחפש משמעות, אז הוא מוצא אותה במאבק המדומיין הזה".

"זה בדיוק ככה", עונה בלומברג. "הם מוצאים המון. זה נותן להם משמעות. האנשים שקרובים אלי שהולכים להפגין, הם מפגינים קבועים. יצאו להפגין על כל טייטל שהיה עד עכשיו, על כל טייטל. לא משנה מה זה – הדמוקרטיה, השחיתות, הגז - הם קמים והולכים להפגין. זה מעניק לחיים שלהם משמעות. השנאה וההתנגדות יכולה להעניק הרבה מאוד משמעות, כל עוד היא נמשכת. אבל בסופו של דבר, השאלה היא: אוקיי, סיימת להתנגד? מה המשמעות? מה הלאה? בסופו של דבר, בצד כל ניסוי הנדסה חברתית, אתה צריך את המקום שבו מתרחשת שטיפת המוח. את חדר 101 של אורוול. את המקום שבו אתה מעצב את התודעה של האדם. אתה הופך את המוח של האנשים פשוט לדייסה. הם כבר לא מבדילים בין אמת לשקר. בכלל לא אכפת להם מהאמת והשקר. זה פשוט לא משנה. הם בתוך משהו. הם בתוך איזשהו אירוע. הם בתוך השתי־דקות־שנאה".

5. וארז תדמור מוסיף: "זה פורט לאנשים על עשרות שנים של שטיפת מוח. הדרך של אהרן ברק והכנופיה שלו לייצר את הנחשול הפשיסטי הזה משמאל לקחה שלושים שנה. הם הכינו את האנשים: אתם תהיו אלה שיעמדו מול הנחשול הימני. אתם חייבים. אתם אלה שתעמדו מול הדיקטטור שטוף המוח שיצעיד את ההמון הברברי, האלים, המסוכן, האנטי־דמוקרטי. זה מה שקרה פה. זה הסיפור. בן אדם שיגיע מחו"ל ויסתכל על השלטים האלה בכל מקום עם האגרופים המונפים – יראה תעמולה פשיסטית או מרקסיסטית. והם פה מסתובבים ובטוחים שזו מחאה ליברלית. זאת הזיה".

"תראה", מחדד בלומברג, "הם למעשה זרקו אין־ספור גפרורים לתוך אין־ספור ערמות תבן. הרי כשהממשלה רק עלתה – הגפרור הראשון היה אבי מעוז. הם חיפשו ערמת תבן אחת שבסוף תידלק. ויש ערמת תבן אחת שנדלקה".

"על הגפרור הזה הם שמו מיליונים ואת כל הכוח, כי הם זיהו דבר שיכול לחבר את כל השנאות המזוקקות שלהם", אומר תדמור. "הרי יש פה כמה מסרים שרצים במקביל. זה לא מסר אחד. אתמול ראיתי באיילון את שלטי החוצות: 'חובה להתנגד לדיקטטורה', 'חובה להתנגד לדיכוי נשים', 'חובה להתנגד לקץ הדמוקרטיה'. עכשיו בירושלים, רוב השלטים הם 'חובה להתנגד לקרע בעם'. למה? כי הם קולטים שמה שחשוב כנראה לרוב הירושלמים, נניח לאנשי ימין רך שהם מנסים לפנות אליהם עם התעמולה שלהם, זה 'אחדות ישראל'. בתל אביב לעומת זאת יש שנאת חרדים, אז מלבים להם את זה, כאילו החרדים באמת הולכים לעשות את זה, לשעבד את הנשים שלהם ולהפוך אותן לשפחות. לכן שם המוטיב המרכזי הוא 'חובה להתנגד לדיכוי נשים'. הם לקחו את כל השנאות השונות של חלקים שונים וחיברו את כולן ביחד עם הרבה מאוד כסף, מאה מיליון שקל שפכו. ועם התגייסות חסרת תקדים של התקשורת הם הצליחו לייצר שם חתיכת תבהלה. פאניקה".

"זה יוצק משמעות לתוך החיים של אותם אנשים", מסיים בלומברג. "המאבק מלכד. המאבק יוצר איזשהו אתוס. האתוס הזה כמעט כולו מבוסס על משהו שהוא מאוד מאוד שלילי, מאוד עוין, ובסופו של דבר פונה כנגד האנשים בתוך המדינה. אבל צריך להבין שאנחנו נמצאים במאבק מול קבוצה שנלחמת על זהותה ומנסה להגדיר את עצמה. נושא הרפורמה במערכת המשפט לא רלוונטי לזה. אין לנו שום ברירה אלא להמשיך איתה".

6. התוכנית של ארז תדמור עומדת להסתיים. במהלך היום אשמע אין־ספור ידיעות על "קץ הדמוקרטיה" ועל הפגנות "מעוררות תקווה" של אזרחים טובים מכל רחבי הארץ. עוד ועוד סיקורים נרגשים של פורעי חוק וחוסמי כבישים שהתקשורת תציג כגיבורים וכלוחמי חופש נגד הדיקטטורה. מכל שלטי החוצות יצעקו אליי המודעות הענקיות של המאבק נגד "ההפיכה המשטרית". ואז אשמע גם את כל אלה שהצביעו לפני רגע לגוש הימין בדיוק בשביל זה, כדי שיתקן את מערכת המשפט, אבל הקמפיין המניפולטיבי ניצח אותם. השמאל הרדיקלי הצליח למכור להם את נרטיב ה"דם ברחובות". לשכנע אותם שאוטוטו תפרוץ כאן מלחמת אחים, אז אין ברירה, חייבים להתקפל, לשלם את דמי הפרוטקשן למען אחדות העם. מה לעשות, שופטי בג"ץ הקיצוניים ימשיכו להשליט את עולם הערכים הפרוגרסיבי שלהם על הרוב במדינת ישראל.

עוד יום לא פשוט בתקופה סוערת. איזה מזל שקיבלתי את המנה היומית שלי על הבוקר. אותי כבר לא יבלבלו.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".