דרך חור הגרוש: המקום שבו אני נרגעת, ונזכרת שיש מנהיג לבירה

הבן שלי מתחיל שידוכים. אני מיידעת קרובים ורחוקים וכורה אוזן למגוון רעיונות, שעולים ויורדים, מהם מתאימים יותר, מהם מתאימים פחות.

אני שומעת, מבררת ומשתדלת להחזיק מעמד. עונת השידוכים אינה פשוטה גם במשפחות בהן הכול יציב ותקין, על אחת כמה וכמה כאשר נקודת הפתיחה אינה מזהירה, בלשון המעטה.

ככל שחולף הזמן, אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מתפלשת בביצת הדמיון ושוקעת בדאגות ופחדים, שמורידים אותי מטה-מטה, "לקרשים". אמנם התברכתי בילד שכל אמא הייתה מתגאה בו. פרח נדיר ומיוחד ביופיו, באיכותו, בעושרו הפנימי, ביציבותו, בבניין האישיות שבנה דווקא מתוך הריסות ביתו. ילד כזה, שהלב מתרחב ומתמלא אושר כשמתבוננים בו. ילד פרח. פרח של ילד. בעצם, כבר לא ילד.

ודווקא בגלל שהוא מיוחד כל כך, קומת הדמיון, בה אני משוטטת, עובדת שעות נוספות. כי איך בדיוק אמצא מיוחדת כזו עבורו? שילוב נדיר? תמהיל מופלא שמותאם רק לו? הוא צריך גם וגם וגם וגם... וכזכור, כרטיס הכניסה כבר לא זוהר כל כך. אם כך, מה יהא עליו? עלי? עלינו? הדמיון מצייר לי ציורים מבעיתים ואני מביטה בהם, מאמינה להם, וטובעת...

פתאום, כמו משום מקום, נשלחת יד נעלמה ומחלצת אותי ממדמנת הדמיון. היד אוחזת בי בחוזקה, לא מרפה, ומעלה אותי בכוח לקומת ההיגיון. שם אני עומדת ומביטה סביבי. רואה ניירות ומחשבים, סטטיסטיקות ותצהירים. מבחינה בדפים עמוסי חוקים ותחשיבים ומבינה, כי לפי ההיגיון יש לו סיכוי של... קיימת הסתברות שגם הוא, בני היקר, ימצא את בחירת לבו. אני נרגעת מעט, מתעודדת, אבל, לא חולף זמן רב, וגם שם, בקומת ההיגיון, איני מוצאת מנוחה. רגלי מתחילות לדאוב, מוחי – לכאוב, ובמקום היגיון, מחלחל לתוכי היגון.

מחפשת דרך מילוט, מביטה ימינה ושמאלה ולא מוצאת כל מוצא. לבסוף, מעיפה מבט כלפי מעלה, ומבחינה בכך שישנה קומה נוספת. אני מנסה לטפס במדרגות ולהגיע אליה, אבל המדרגות גבוהות וחלקלקות, והמאמץ מגיר ממני דם, יזע וכוחות. כשאני נוחתת לבסוף בקומת הביטחון, ממלאת אותי מייד תחושת הקלה. פתאום יש לי אוויר לנשימה. אני צופה בנוף הנשקף מלוא האופק ומשחררת מטענים ושקים של דמיונות אפופי חרדה ודאגה. גם את פנקסי החישובים ודפי ההיגיון אני תוחבת במהירות לאשפה.

מתיישבת על כיסא נוח ומזמין, מתרווחת, שואפת לתוכי אוויר פסגות צלול ונרגעת. סוף סוף חוזרת אלי מנוחת הנפש והדעת, ואני נזכרת שיש מנהיג לבירה.

בקומת הביטחון, אני יודעת שהוא רואה אותי, את ילדי. יודעת, שהוא זוכר חסד נעורי, לכתי אחריו במדבר בארץ לא זרועה. יודעת שהוא נוצר את התפילות, את הדמעות, את רגעי החסד והגבורה, ולא רחוק היום בו אזכה לראות איך הוא רוקם מהם פרוכת של ניסים ונפלאות.

אני רוצה להישאר בקומת הביטחון לנצח. טוב שם כל כך, נעים ומוגן, אבל הקומות התחתונות אינן משלימות בקלות עם תבוסתן. הן מושכות אותי אליהן באלף דרכים וצורות, וזוכות גם לטעום, לפעמים, מפירות עמלן. אלא שאני, שכבר ביקרתי בקומת הביטחון, מבינה שהיא היעד, התכלית. היא הכלי – שיסיע לי לצלוח את הניסיון. אני עושה הכול כדי להגיע אליה, לחתור למגע, ומקווה שאצליח לקבוע את מושבי בפסגה.