מי אמור לדאוג לאושר שלי? על מובחנות בתוך זוגיות

בכתבה הקודמת עסקנו במושג שנקרא "מובחנות", המקום שבו כל אחד לקוח על עצמו את האחריות לנהל את הרגשות שלו ואת המגרש שלו ופחות להתעסק בבן הזוג שלו. אפתח היום בסיפור נוסף מתוך הקליניקה, שימחיש לנו יותר את עניין המובחנות.

לאחרונה הגיעו אלי בני זוג זעופים וטעונים, בעקבות מקרה שקרה להם יום לפני (מובן שהסיפור עבור שינויים, כדי שלא נזהה במי מדובר).

"אתמול היה לנו בוקר נורא", פתח הגבר ותיאר: "הבן המתבגר שלנו עשה שוב את השטויות שלו. ביום שישי הוא לא נקף אצבע, בליל שבת הוא השתרע על הספה, ובבוקר הוא קם באחת עשרה, ספק גדול אם בכלל הוא התפלל.

"בשלב מסוים אשתי כבר לא עמדה בזה ולגמרי יצאה משליטה. היא כעסה עליו בצורה ממש חריפה, היא החרימה לו את החפצים שהשאיר על הרצפה, והודיעה לו שילד שמתנהג בכזו בצורה לא יכול לחיות בבית שלנו.

"אני נלחצתי מאד מאד, לדעתי אסור להתנהג ככה לילד. נכון שהוא עבר את כל הגבולות, אבל צריך להבין אותו ולדבר איתו בנעימות. לדעתי - מצעקות לא יוצא כלום.

"מה שקרה זה שבטעות אמרתי לאשתי בנוכחות הילד: 'די תפסיקי. זו לא הדרך!'".

בשלב הזה בפגישה, האישה כבר לא התאפקה, והתערבה: "לבעלי תמיד נח להיות האבא המקסים והמושלם, זה שמבין ומכיל ומרגיע. איך הילדים שלנו יתחנכו להבין שהם עברו את הגבולות? וגם זה שהוא אומר ליד הילד שאני לא בסדר, זאת ממש השפלה איומה! ומה שקרה אחר כך היה לגמרי צפוי: הבן שלנו הלך אליו, והתחיל להתבכיין שבגלל אמא אין לו כוח ללכת ללמוד בישיבה. איזה יופי! טוב שיש שעיר לעזאזל להאשים אותו בכל הבעיות!

"אתה יודע מה?", הוסיפה האישה, "יש כאן שאלה מרתקת. אותו אדם שדוגל בהבנה והכלה ושתיקה יודע להיות הכי נחמד מול הילד, אבל משום מה לידי הוא מאשים ותוקף. מה תגיד על זה?", סיימה בהתנצחות.

בשלב הזה פניתי לשניהם, ואמרתי – "אני שומע שממש לא פשוט לכם".

"לא פשוט?", הגיבה האישה. "ממש ממש ממש לא פשוט. שורף, כואב, משפיל". בשלב הזה בצבצו דמעות מעיניה של האישה, והיא השפילה את מבטה.

גם בעלה השפיל את עיניו, ושניהם שתקו.

"תגידי לי", פניתי אל האישה. "את מתארת סבל עצום. האם את חושבת שיש לך דרך לחיות חיים מאושרים יותר?".

"חיים מאושרים?", הגיבה האישה בתמיהה. "בטח. אם בעלי יתחיל להבין מה זו אישה, אם הוא יתחיל להבין מהם רגשות של אישה, ואיך מכבדים אישה, אז אולי משהו יתחיל לזוז".

"למה?", שאלתי, "האם את מסוגלת להתבונן באומץ ולהבין עם עצמך מה הסיבה שרק אם הוא ילמד להבין מה זו אישה, רק אז משהו יזוז?".

האישה הייתה בהלם לרגע מהשאלה, אבל אז החליטה לאזור אומץ ולהתבונן פנימה, ובסופו סיימה ואמרה: "כן, נכון, אני מרגישה שאני והאושר שלי ממש תלויים בבעלי".

"כלומר", שיקפתי את דבריה, "את תולה בבעלך את כל הסיכויים שלך לאושר.

• אם הוא - ילמד
• אם הוא - יבין
• אם הוא - יכבד...

"בעצם הערך והשווי שלך, הסיפוק האישי ושמחת החיים שלך – הכל בידיים של בעלך".

האישה הנהנה בראשה, וניכר היה שהיא מתחברת לשיקוף שלי.

"אם את מתבוננת בתוך עצמך, ומנסה לקחת אחריות על החיים שלך, כמה סיכויים את נותנת שיכול להיות לך טוב יותר?", שאלתי.

 "גרוע", ענתה האישה, "אין סיכויים. מתחת לאפס!".

"מה מוריד את הסיכויים שלך למתחת לאפס?".

"זה שאני אישה לא יציבה, עם עצבים חלשים, מתרגזת מכל דבר".

"את אומרת שאין לך שום סיכוי לחיות חיים טובים יותר, כי את אישה עצבנית ואין לך שום שליטה על עצמך", אמרתי.

"כן. זה לגמרי נכון", השיבה האישה.

"כמה שנים את חיה עם התפיסה הזו על עצמך?".

"שנים. מאז שאני זוכרת את עצמי, והאמת, אני נזכרת כעת שגם אמא שלי היתה אישה כזו, היה לה ממש קשה להרגיע את עצמה, ותמיד פחדתי שגם אני אגדל עם התכונות האלו, כי אני ממש דומה לאמא".

"אז את אומרת שיש כאן כבר דור שני, ואולי יותר, של אנשים שנולדו לסבול ואין להם שום דרך לעזור לעצמם?", שאלתי.

בשלב זה הבחנתי בהבעת נחישות שהחליפה את אותו מבט אומלל וחסר ישע.

היא פנתה אלי ואמרה: "אני שומעת את עצמי וממש מזדעזעת. זה לא ייתכן שאני יעביר את כל החיים שלי בציפייה לכך שמישהו אחר ישמח אותי וייקח אחריות על חיי. כן. אני רוצה לחיות אחרת ולא לחכות לניסים ונפלאות שלא מגיעים. אני ממש אשמח שתכוון אותי".

"וואו", הגבתי בהתפעלות. "אני חושב שמה שקורה כאן עכשיו זה לגמרי ניסים ונפלאות. את מתארת שנים של קורבנות ומסכנות, ופתאום אני שומע מנגינה אחרת, מנגינה של בחירה ואחריות לאושר שלך...".

בשלב הזה בעלה הצטרף לחגיגה, פנה לאשתו ואמר: "אני ממש שמח שאת מתחילה לקחת אחריות על עצמך".

הקשבתי לדבריו, וכאן החלטתי לתת לו מתנה של התבוננות: "אתה יודע", פניתי אליו. "מתחילת הפגישה אני שומע אותך מדבר על אשתך, על התסכול מכך שהיא מתפרצת על הילדים, על השמחה בכך שהנה סוף סוף היא מוכנה להתבונן לתוך עצמה. אבל איפה אתה? אתה לא קיים כאן?"?

"למה לא?", הוא ענה, "הנה אני – שותף מלא לתהליך".

"במה השותפות שלך מתבטאת?", שאלתי.

"מה זאת אומרת? אני סיפרתי על הרגשות שלי ועל המצוקות שלי".

"אתה יודע", עניתי לו, "נראה לי שמה שקורה פה זה שיקוף מלא של מה שקורה ביניכם בבית. אתה לקחת לעצמך תפקיד, להיות אחראי למה שאשתך עושה. בבית – אתה דואג לכך שהיא לא תתפרץ, ופה בקליניקה – אתה דואג לכך שהיא תטפל בעצמה.

"האם אתה מוגן מספיק לנהל את עצמך, ולעסוק יותר במה קורה אתך?".

הגבר זז בכיסאו באי נוחות.

"מה קורה לך עכשיו?", שאלתי.

"קשה לי עם השאלות שלך. עד היום חשבתי שאני בן אדם מיוחד. כעת אני מבין שאני סך הכל מסתיר את הבעיות האישיות שלי מאחורי ההתעסקות שלי בבעיות של אשתי".

"וזה שאתה מתעסק בבעיות שלה כי כך מוגן לך יותר, זה מוריד מערכך?", שאלתי.

כאן התחילה התבוננות פנימית ועמוקה גם לתוך עולמו של הגבר, שכמובן לא הסתיימה במפגש אחד וגם לא בשניים.

בהמשך, בני הזוג הגיעו להבנות מדהימות. האישה גילתה שבעצם, הילדים הם כלי תקשורת עבורה להעברת מסרים בינה לבין בעלה. היא שמה לב לכך שכשבעלה לא בבית, והוא עסוק בדברים שהיא מעריכה, כמו לימוד או תפילה וכדומה, אז היא מתנהלת עם הילדים בשיקול דעת בריא. אבל משום מה, כשבעלה סתם מתעכב בחוץ, או נמצא בבית ולא נרתם לעזור לה, והיא מרגישה תסכול מולו – אז היא משתמשת בילדים, ומצליחה לזעזע אותו דרך ההתפרצויות עליהם.

הדברים לא קרו בפגישה אחת, זה היה תהליך, אבל עם כל התבוננות נוספת, אמיצה ואמיתית, הם הצליחו לקלף עוד ועוד שכבות של הגנות ולהתחבר יותר ויותר לעולמם הפנימי.

כעת, כשהבנו יותר את עניין המובחנות, להבין את האופן בו כל אחד מבני הזוג לוקח את האחריות על רגשותיו, ומנהל את המגרש שלו ופחות את המגרש של בן הזוג שלו, אני חושב שככל שיותר נאמץ את זה לעצמינו, זה יוכל להביא לביתנו הרבה ברכה. ואולי דווקא עכשיו, בתקופה של ערב פסח, שהוא זמן שגורם להרבה מתח והרבה לחץ, ככל שכל אחד ינהל את החלק שלו, ולא ייכנס למגרש של השני. זה גם יביא להרבה רוגע בבית, ואולי אפילו יגרום לכל אחד לקחת אחריות על חלקו.

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.