"השארתי את הילדים בבית ונסעתי להתאשפז ב’שלוותה’"

אלישבע רז הייתה אמא לארבעה ילדים קטנים, בתקופה בה מצאה את עצמה מאושפזת במרכז לבריאות הנפש 'שלוותה'. כשהיא מספרת על כך כיום, כתשע שנים לאחר מכן, נשמע קולה רגוע מאוד, אינו מסגיר לרגע את החוויות הקשות שהובילו לכך.

"האמת היא שבמשך תקופה ארוכה חשתי בושה גדולה ובכלל לא שיתפתי את הסובבים במה שעבר עליי בימי האשפוז", היא מציינת, "יש לי כיום עשרה ילדים, וגם להם, במשך תקופה מסוימת, לא סיפרתי. על אף היותי פסיכולוגית לקח לי זמן להבין עד כמה חשוב להעלות את הנושאים האלו, לתווך לילדים ואף להסביר לסביבה, כי אנשים אפילו לא מבינים עד כמה שתופעת ההתמודדות הנפשית נפוצה. יש כל כך הרבה אנשים עם קשיים נפשיים שפשוט חוששים לדבר עליהם. אני חייבת גם לציין שאחרי שהעליתי את הנושא שמעתי לא פעם מאנשים שהתמודדו עם דברים דומים, עד כמה משמעותי להם שאני משמיעה את הקול הזה עבורם".

אלישבע רז

חושך באמצע החיים

אלישבע גדלה כילדה באזור השומרון בין שישה אחים ואחיות. בגיל 20 היא התייתמה מאביה, ומעט לאחר מכן פנתה לאבחון מקצועי תעסוקתי כדי לקבל המלצה על מקצוע שיתאים לכישוריה.

"ההדרכה שקיבלתי הייתה: 'יש לך הרבה יכולות, אבל את צריכה לעסוק בטיפול באנשים, ועדיף ללמוד פסיכולוגיה'", היא מספרת. "באמת זה הרגיש לי נכון. כך צלחתי חמש שנות לימודים. כשהייתי לקראת סוף התואר הראשון התחתנתי ועברנו להתגורר בשומרון, סמוך לאמא שלי, כי בעלי היה בצבא קבע.

"המשכתי לתואר שני בנוירופסיכולוגיה שיקומית, ומשם להתחלת התמחות במסגרת בית חולים. לקראת סוף השנה השנייה של ההתמחות חוויתי חוויות קשות במקום העבודה, כאשר לא מצאתי שם את מקומי. בנוסף, היו לי באותה התקופה ארבעה ילדים קטנטנים בבית. לבסוף עזבתי את מקום ההתמחות וחזרתי הביתה, טעונה ברגשות שליליים.  הייתי בתחילת הריון וגם התחלנו לבנות את ביתנו בשומרון, מה שהיה כרוך בהרבה הוצאות כספיות, לחץ והתעסקות. כנראה שהשילוב של החוויות הקשות בעבודה, הלחץ, הטיפול בילדים וההורמונים של ההיריון, כולל האנמיה החריפה שסבלתי ממנה, הכניסו אותי למצב של 'דיכאון בתוך הריון'. הדיכאון שלי היה מהסוג האגיטטיבי שמאופיין באי שקט, עצבנות יתרה והתפרצויות כעס. כמובן שהתווספו לזה גם התופעות השכיחות של דיכאון - חוסר תאבון, הפרעת שינה, קשיי ריכוז, ירידה בערך העצמי, נוקשות מחשבתית ורגשות של אשמה. ככל הנראה היה לי גם אירוע של היפומאניה. זוהי תופעה של רוממות רוח שכורכת בתוכה עודף של אנרגיות, קשיי שינה ולפעמים גם גסות רוח".

איך זה התבטא כלפי חוץ?

"אנשים מבחוץ לא יכלו לזהות את הדיכאון, אבל הם שמו לב לסימנים של עצבנות, אי שקט, וקושי בקבלת החלטות שהתבטא באופן חריף מאוד בהחלטות הנוגעות לבניית הבית. התלבטתי על כל דבר, אפילו על האוכל שאכלתי. השינה שלי גם כן הופרעה מאוד, היו לי יקיצות מוזרות באמצע הלילה ולא הצלחתי לחזור לישון".

ובכל זאת המשכת בשגרה?

"כן. המשכתי ממש כרגיל, וזה היה הדבר המטעה ביותר, כי אנשים סבורים לפעמים שאדם בדיכאון שוכב כל הזמן במיטה, וזה ממש לא בהכרח כך. לי דווקא היה תפקוד גבוה, והצלחתי לתפעל את המשפחה ואפילו לבנות במו ידיי את הבית החדש – יצרתי מקרמיקה מזוזות, אריחי אמבטיה וכיורים. הייתי מאוד מעורבת, וייתכן שדווקא בגלל זה הדיכאון החריף. כי לא נתתי לעצמי להבין את החוויות הנפשיות שאני חווה.

"גם במראה החיצוני שלי היה שינוי. מכיוון שהדיכאון מלווה לעיתים קרובות בהפרעת תיאבון, הוא התבטא אצלי בחוסר אכילה, כי פשוט לא נהניתי מהאוכל, וכתוצאה מכך עברתי לתת משקל ורזיתי מאוד. אבל בעיקר בלטו אצלי תופעות של חוסר שקט, תזזיתיות ועצבנות.

"היחידה ששמה לב לתופעות שאפיינו אותי הייתה חברה טובה שלי, גם היא פסיכולוגית, והיא עודדה אותי לפנות לטיפול , מה שאכן עשיתי וזו הייתה החלטה נכונה. אותה חברה עודדה גם טיפול פסיכיאטרי, ולאורך תקופה מסוימת נטלתי מינון נמוך של נוגדי דכאון. בטיפול הנפשי, באחת הפגישות, המטפלת שמעה ממני אודות מחשבות על פגיעה עצמית, ובאותו הרגע היא הבהירה לי: 'אם את חושבת על זה שוב – תתקשרי אליי בבקשה'".

(צילום: shutterstock)

זעקה מתוך האשפוז

באחד הימים בתקופת החופש הגדול, כשהבית  החדש כבר היה בנוי כמעט לגמרי, חוותה אלישבע התקף קשה. "זה היה כשהיה סביבי בלגן גדול", היא מתארת, "הבטחתי לילדים שאקח אותם לגן שעשועים, והם התחילו לריב. בתגובה לכך הרגשתי זעם עצום שעולה בתוכי. את התוקפנות הזו, כהרגלי, הפניתי כלפי עצמי. אני זוכרת את עצמי מחזירה את הילדים מהפארק הביתה, ואז שולחת הודעת טקסט נסערת לבעלי: 'בבקשה תתפלל עליי שאצליח לבלוע את הכדורים'. זו הייתה אמירה אובדנית.

"הייתי נסערת, בכיתי, היה לי קשה לנשום, הלכתי הלוך ושוב, ואז, בתוך סערת הרגשות, נזכרתי באותה מטפלת שאמרה לי להתקשר אליה. היא ענתה לי מיד לטלפון, ואמרה לי: 'ברגע שבעלך מגיע הביתה, את נוסעת לבית החולים. אל תערבי בזה שיקול דעת אישי'. היא הבינה, שממילא אני לא מסוגלת לקבל החלטות בעצמי".

כשאלישבע נזכרת באותו יום, היא מציינת כי למרות שדברי המטפלת היו קשים, הם הצילו אותה באופן חד משמעי. "בעלי חזר הביתה במהירות, ומכיוון שלא רצינו לשתף אף אחד וגם לא להזמין אמבולנס, נסעתי בכוחות עצמי לגהה, שם פגשתי פסיכיאטרית מקסימה, מנהלת מחלקה שקיבלה אותי באדיבות. אלא שפתאום הסתובבה אליי ואמרה: 'אני ממש מתנצלת. את לא יכולה להיות פה, כי אנחנו אזור חיוג 03, ואת מתגוררת ב-09'. כמה שנשמע הזוי, כך הייתה התנהלות בבתי החולים הפסיכיאטריים. הבנתי ממנה שעליי לנסוע לבית החולים 'שלוותה' המיועד לאזור בו אני מתגוררת. איכשהו הצלחתי לחזור לרכב ולהמשיך בנסיעה, כשאני מגיעה מותשת ל'שלוותה' בשעת לילה, ועוברת שם את תהליך הקבלה.

"התקבלתי שם על ידי פסיכיאטר שהודיע לי שבלילה הראשון אהיה סגורה בחדר, עד שלמחרת יערכו הפסיכיאטרים הבכירים הערכת סיכון, ואז יוכלו לאשפז אותי במחלקה שמתאימה לי. לאחר מכן הוא שלח אותי לאחות כדי לקבל את הפיג'מה של בית החולים, ופתאום הבחנתי לצידי ברב הצבאי לשעבר – הרב אביחי רונצקי ז"ל, שהכיר אותי אישית וגם לימד אותי בעבר. לא אמרתי לו כלום, וגם הוא שתק. הרגשתי שאני מצויה בהלם, לא מסוגלת לדבר עם אף אחד, מרוב כאב נפשי. פתאום צץ במוחי הפסוק 'ויזעקו בני ישראל... ותעל שוועתם אל האלוקים'. שמעתי פעם פירוש על המילה 'ויזעקו' שאפילו לא היו להם מילים כדי להתבטא, ומי שמסוגל לשמוע כזו זעקה הוא רק הקב"ה. בדיוק כך הרגשתי בזמן האשפוז, כשהבנתי יותר מאי פעם שמי שנמצא איתי הוא אך ורק ריבונו של עולם".

במחלקה הפסיכיאטרית

באותו ערב, עם קבלתה למיון הפסיכיאטרי, היא אלישבע לפתע צורך חזק ליצור קשר עם הרב רונצקי, ושלחה לו הודעת טקסט: "מצטערת שלא אמרתי שלום. לא נעים בפיג'מה של שלוותה". "לא הזדהיתי בשם, אך הוא מיד הגיב: 'אפשר להתקשר?' עניתי בחיוב. עוד באותו ערב שוחחנו ולמחרת הגיע הרב לבקר אותי. הליווי של הרב המחיש לי עד כמה  חשוב לבקר אנשים במחלקות האלו. ביקורים כאלה הם כמו קרן של אור וממש לא מובנים מאליהם.

"אגב, בנושא הזה הייתה לי ביום שלמחרת שיחה עם הפסיכיאטר הראשי ששאל אותי: 'מי יודע שאת נמצאת כאן?' והשבתי לו: 'רק בעלי'. לאחר מכן הוא שאל: 'את רוצה להגיד לעוד מישהו?' ואני עניתי בכאב: 'אף אחד לא מבקר בבתי חולים פסיכיאטריים, אז מה זה משנה?' אבל התגובות האדישות שלי לא עשו רושם על הפסיכיאטר, והוא ביקש לברר: 'מי בכל זאת את רוצה שיבוא לבקר אותך?' רק אז נפתחתי וסיפרתי שאנחנו משפחה של שישה אחים מאוחדים, ואשמח אם אחיי יגיעו אליי. לאחר שהתקבל האישור, שיתפתי את אחיי, וזה הקל עליי מאוד. הם הגיעו לבקר אותי וגם בעלי והילדים הגיעו לביקור".

מה הסברת לילדים?

"ביום בו נסעתי למיון, הילדים שאלו לאן אני הלכת. הרגשתי שהקב"ה שם בפי את המילים הנכונות, כשעניתי להם: 'למקום שבו אנשים כועסים ועצובים'. לא הסברתי עוד הרבה, אבל שנים לאחר מכן, כשהתחלתי להעביר הרצאות בנושא תיווכתי להם את החוויה שעברתי. שגם הם עברו".

האשפוז של אלישבע בשלוותה נמשך שבעה ימים, בהם היא בעיקר אוזנה תרופתית, ואת המינון הנמוך שקיבלה עד אז הכפילו פי ארבע.  בתום תקופת המיון היא המשיכה, למשך חודשיים וחצי מסגרת של טיפול יום, חמישה ימים בשבוע. המסגרת כללה קבוצות טיפוליות, שיחות אישיות, מעקב רופא ותרפיות שונות שסייעו לה מאוד.

במהלך האשפוז גם ארע דבר מעניין: "הייתי ערנית מאוד לכל מה שהתרחש סביבי ולאנשים שהיו יחד איתי. אנשים עם סכיזופרניה או מניה דיפרסיה או נשים עם דיכאון אחרי לידה, שהתאוששו יותר או פחות. שמתי לב, שאני מנסה, לפי הכוחות שהיו לי  לעזור למתמודדים ולהושיט יד בדרכים של התעניינות, הקשבה ושיח. לעיתים היו כאלה שפנו אליי וביקשו לדבר איתי, או הודו לי על האוזן הקשבת וההתעניינות העמוקה. אני חושבת שהמבט כלפי חוץ והרצון לעזור לאחר שנמצא במצוקה דומה לשלי, מילאו אותי בתחושה של משמעות".

(צילום: shutterstock)

החיים ממשיכים

חודש אחרי ששוחררה אלישבע מהאשפוז היא ילדה את בתה החמישית. "זו הייתה לידה בה הייתי מאוד מנותקת", היא מציינת. "אמנם נחשבתי למחלימה, אבל עדיין לא ממש חזרתי לעצמי. קראנו לילדה בשם 'ירדן מרים', שני שמות שמבטאים מים וזרימה, כנגד כל הנוקשות וחוסר הזרימה שחוויתי בדיכאון. כיום היא בת תשע, ילדה מקסימה, זורמת ומלאה בשמחת חיים".

במשך השנים שחלפו לאחר מכן נולדו לאלישבע עוד חמישה ילדים, כאשר לאורך כל הדרך היא מלווה בפסיכולוגית וגם בפסיכיאטר. "חשוב לי להדגיש שיש נוגדי דיכאון שאפשר לקחת בזמנים של הריון והנקה, כמובן בליווי מקצועי צמוד. כדאי מאוד שנשים תהיינה מודעות לכך", היא מעירה.

ואיך נראים חיי השגרה שלך כיום?

"רגילים מאוד ועמוסים ביותר. מבחינה נפשית לא חוויתי מאז אשפוזים נוספים, אבל הייתה פעם אחת בה אושפזתי באשפוז בית והיו כמה פעמים בהן חוויתי התמודדויות קצרות, אך עם הרבה מודעות. אני חייבת לציין שבעלי נמצא איתי לאורך כל הדרך, הוא מחזיק אותי ויש לו מודעות גבוהה לנושא, הרבה בזכות שיחה שהייתה לו עם הפסיכיאטר במיון של 'שלוותה' שהסביר לו את המצב ועזר לו להתמקם אחרת למול המחלה, להתכוונן נכון.

"בפועל חזרתי לעבודה רק לפני כשלוש שנים, כשהתחלתי לעבוד במכון לאבחונים, ולפני כשנתיים נכנסתי חזרה למסלול ההתמחות. כמו כן, אני עוסקת בהעברת הרצאות בכל מיני מקומות בארץ בנושא דיכאון ובריאות הנפש בכלל, כאשר אני שוזרת בתוך הסיפור האישי שלי את החלק המקצועי. אני מסבירה איך ניתן להבין את המחלה, את השכיחות, הגורמים, הסימפטומים, המופע הקליני ומקום המשפחה והקהילה כגורמי חוסן.

"בתחילה לא היה לי קל בכלל לדבר על הנושא", היא מודה, "אפילו את הסביבה הקרובה לא שיתפתי, כי חשתי בושה גדולה. אבל כיום אני כבר מבינה שזה לא רק חשוב, אלא ממש בגדר חובה, לדבר ולספר, כי אלו דברים שיכולים להציל חיים".

ויש לאלישבע כמה מסרים חשובים: "קודם כל אנו צריכים להפסיק לפחד מהסטיגמה", היא טוענת, "עלינו ללמוד להתבונן בדברים כפי שהם, ואם יש משהו שמרגיש לנו יוצא דופן או עוצמתי ונמצא מעל לשליטתנו, לא לפחד להיבדק אצל איש מקצוע – רופא משפחה או פסיכיאטר. יש מצבי קצה, בהם אדם גם צריך להתאשפז. זו לא מילה גסה. לעיתים זה גלגל הצלה. באופן אישי כשנכנסתי לאשפוז המחשבה הראשונה שלי הייתה: 'מה אני עושה פה?' אבל מהר מאוד הגיעה המחשבה הבאה: 'אין לי מה לעשות בחוץ, זה המקום הנכון ביותר עבורי'.

"אני מאמינה שהאדם החולה והסביבה שלו צריכים להיות גאים בהתמודדות שלו ובכך שהוא מתאמץ להרים את הראש. במשך תקופה ארוכה הייתה לבעלי על מסך הטלפון הנייד תמונה בה אני נראית באזור טבע, כשאני מתכופפת וארבעת הילדים רצים אליי. יום אחד שאלתי אותו מאיפה התמונה הזו, ובאיזה פארק היינו. הוא השיב לי: 'זה לא פארק, תסתכלי טוב'. וכשהתבוננתי שוב זיהיתי את עצמי עם הפיג'מה של 'שלוותה'. בעלי אמר לי: 'זו התמונה הכי יפה שלך, כי את מתמודדת. ואני גאה בך'".

לסיום, יש לאלישבע בקשה לכל אחד מאתנו: "נסו לפקוח את העיניים, ולהיות כדברי שלמה המלך עם 'לב שומע', כלפי האנשים שסביבכם. נכון שאנחנו לא יכולים לקחת אחריות על כל העולם, אבל אם אנחנו מזהים מצוקה אצל מישהו בסביבה שלנו, חשוב כל כך לנסות להיות בשבילו. שירגיש שמישהו רואה אותו, שם לב, מתעניין באמת. שמעתי פעם משפט שאמרה הרבנית אמירה רענן שהיא תלמידת חכם וכן מתמודדת נפש: 'יש מצוות לוויית המת. זו מצווה כתובה. אך חובה עלינו גם ללוות את החי'. נדמה לי שהכוונה היא להיות שם בשביל האחר, באיזשהו אופן ולאורך זמן. לתת לו תחושה שאפשר לשאת בעול, ביחד".