ההמתנה הנצחית של המאמין: "כשארגיש חיבור למצוות – השינוי יבוא"

התבוננתם לעומק על הבריאה והמורכבות שבה, והבנתם שיצירה כזו לא יכולה הייתה להיווצר בצורה רנדומלית. הספקתם גם כבר לשמוע כמה וכמה הוכחות לאלוקיות שיש בתורה, ובתוככם אתם כבר יודעים שזה הדבר האמיתי. אבל גם כשיודעים מבחינה שכלית מהו הדבר הנכון, עדיין הרבה פעמים החיבור אל הפן המעשי הוא השלב הקשה ביותר. להכניס שינוי אל החיים יכול להיות יותר קשה מאשר להיפתח ולהיות מוכן לשמוע ידיעות שיסתרו את אורח החיים הנוכחי שלנו, ולהתוודע אל העובדה שטעינו קצת בדרך. 

התירוץ הראשון שאנחנו מספרים לעצמנו כדי להשתיק את המצפון על זה שאנחנו עדיין לא לוקחים על עצמנו שינויים, הוא שאולי האמונה זה הדבר החשוב ביותר לה', והמעשים שלנו ביום-יום וקיומן של מצוות הם פחות קריטיים לו. התירוץ הזה בדרך כלל לא מחזיק מעמד הרבה זמן, כי אם בתורה האלוקית הקב"ה מצווה אותנו במפורש בדברים מסוימים שעלינו לעשות או להימנע מלעשות, אז ברור שזהו רצונו. רצונו של הקב"ה בכך שנקיים את מצוותיו מופיע פעמים רבות לאורך התורה, כגון "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'" (ויקרא יח, ה); "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה'" (ויקרא יט, לז); "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם..." (דברים יא, כו-כח); "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם... לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם – לְטוֹב לָךְ" (דברים י, יב-יג); "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים יב, כח) ועוד.

ומכאן עוברים לתירוץ הבא, והוא שכרגע אנחנו פחות מתחברים למצוות וגם לא כל כך מבינים אותן, וזה קשה לעשות משהו בלי שמרגישים אליו חיבור. "אולי בעתיד כשאני ארגיש בלב שאני רוצה לעשות את זה ומבין את ההיגיון שעומד מאחורי אותה מצווה, אז אני אעשה את זה", אנחנו אומרים לעצמנו. השאלה הגדולה היא האם אנחנו באמת צריכים להבין את ההיגיון והשיקולים הגבוהים שעומדים מאחורי כל מצווה בכדי לקיים אותה? האם קיומה של מצווה תלויה בבחינתנו אותה והסכמתנו לכך שהיא נכונה וצודקת?

האמת היא שהרבה פעמים אנחנו עושים פעולה, שחיינו אף תלויים בה, בלי שאנחנו כלל בודקים אותה, אלא מסתמכים על מי שעומד מאחוריה. לדוגמא, יש רמזור ירוק ואנחנו נכנסים לתוך צומת מרכזית – האם אנחנו בכלל בודקים שהרמזור של המכוניות בנתיבים המצטלבים אכן מורה צבע אדום? התשובה היא שלא, אנחנו פשוט סומכים שמערכת התכנות של הרמזורים עובדת כמו שצריך. דוגמא נוספת היא מרשם תרופה שהרופא רשם לנו – האם אנחנו בכלל בודקים מהם הרכיבים הפעילים בתרופה, ולומדים כיצד הם משפיעים על הגוף שלנו? התשובה היא שלא, אנחנו פשוט סומכים על הרופא והידע שלו ועל חברת התרופות שלא טעתה בהרכב התרופה.

כשאנחנו סומכים בעיניים עצומות על מישהו אנחנו לא זקוקים לבדוק בעצמנו אם מה שהוא טוען אכן נכון. וכאן, אנחנו לא מדברים על רופא בשר ודם וגם לא על מערכת רמזורים שתוכנתה על ידי בן אנוש, אלא על בורא העולם. כשאנחנו יודעים שהתורה היא ממנו, ורצונו מאיתנו היא לקיימה, אז זה אמור להיות מספיק עבורנו כדי לדעת שזה הדבר הכי נכון, הכי צודק והכי טוב עבורנו.

וכך בדיוק בני ישראל אמרו לאחר מתן תורה – "נעשה ונשמע". ולכאורה הגיוני לומר קודם 'נשמע' ורק לאחר מכן 'נעשה'. כלומר, קודם כל נשמע – נבין את המשמעות הקיימת מאחורי המצוות, ורק לאחר מכן נעשה אותן. אבל כאן מופיע ההיפך, והסיבה היא שאם המצוות הן רצונו של בורא העולם אז וודאי שהן הדבר הנכון והמחייב, ולכן הם לא יתעכבו לקיימן. ולאחר מכן, תוך כדי קיומן ועשייתן הם יוכלו ללמוד ולהתעמק במשמעות שלהן. הלימוד וההבנה לא יעכב את קיום המצוות, וזאת משום הידיעה שזהו רצונו המחייב של בורא עולם – זה שיצר אותנו, אוהב אותנו ורוצה לטובתנו.