איך נדע אם אנחנו מקשיבות עכשיו לנפש האלוקית שלנו, או לנפש הבהמית?

"אדם כי יקריב מכם קרבן". ידוע שבשביל להתקרב לה', אנו נדרשים להקריב מעצמנו. אבל למה אי אפשר להתקרב לה' בקלות? בלי להקריב את הבהמה שבנו לה'?

רגע, בהמה, אצלנו?! אז כן, לכל יהודי יש נפש בהמית ונפש אלוקית בקרבו. הנפש הבהמית מחפשת הנאה, פרנסה, רווח, לישון, לאכול. במילים אחרות: צרכים של בהמה... ואילו הנפש האלוקית מחפשת את קרבת ה', למלא אחר רצונו יתברך ולא אחרי רצוננו הגשמי (כפי שנמשכת הנפש הבהמית).

בינינו, קל יותר להקשיב ולתת דרור לבהמה שבנו, שכן החלק האלוקי שבנו – צריך להתייגע כדי להקשיב לו ולקיים את רצונו. במילים אחרות, קל יותר לישון או לאכול מאשר להתייגע ולצאת לשיעור תורה.

אבל מה קורה כשמקשיבים לנפש הבהמית שלנו? אמנם קל יותר להקשיב לה, אבל אנחנו מפספסים נקודה מהותית מאוד, כי כמו שקל לבצע – גם קל להפסיד את מה שקיבלנו.

מכירות את המשפט: "מה שבא בקלות הולך בקלות"? אז זה בדיוק זה. בכלליות, כשנותנים לנפש הבהמית יותר מידי מקום – מרגישים אחר כך טוב פחות (מובן שצריך לתת לה מקום, אבל באיזון. אי אפשר לא לישון או לא לאכול וכו'. אך חשוב לדאוג שאנו נשלוט עליה, ולא היא עלינו).

אם נצליח להתאמץ ונקשיב לקול האלוקי שבנו, לחלק אלוק ממעל ממש שיש בכל אחד מאיתנו, שחפץ לבצע פעולות קדושות וחשובות, נרגיש לאחר מכן הרבה יותר טוב. אפילו נחווה מעין ניצחון פנימי, שהצלחנו להביס את האויב שבנו.

ידוע ששני מלכים (=הנפש הבהמית והנפש האלוקית) נלחמים על הגוף שלנו, כדי לשלוט במחשבה, בדיבור ובמעשה שלנו, בשלושת לבושי הנפש. ומי ינצח? זה שיהיה זריז ובעל שמחה. שהרי השמחה מפילה את העצבות ואת נמיכות הרוח. לכן חשוב לשים לב איך נרגיש אחרי אותה סיטואציה שנמצאת לנגד עינינו. אם נבצע את הפעולה ונרגיש טוב אחריה, זוהי אחת האופציות להרגיש שהקשבנו לנפש האלוקית. תוך כדי הפעולה, ההנאה של הנפש הבהמית יכולה להיות אדירה. אבל אחרי הפעולה – אם נצטער על כך, או נרגיש פספוס אדיר, נבין שלא כדאי לבצע את הפעולה שאנו מתלבטים אם לבצע או לא.

למה אנו חייבות לעבור דרך לא פשוטה כדי להתקרב לה'?

האמת היא, שהדרך היא קרובה ואפשרית לכל אחד. בדור שלנו, שבו אנו רגילות פחות לעבוד קשה, קשה לנו לשמוע ולקרוא זאת, אבל אין קיצורי דרך. וכשרוצים להרגיש טוב באמת, זה רק כשהולכים אחרי הרצון של הנפש האלוקית שבנו. כשמקשיבים לה, כשמבצעים את רצונה, שזהו רצון ה', אז מרגישים טוב, מדויקים, מכוונים לאמת וחיים מתוך בהירות מחשבתית.

רק כאשר מתאמצים ולא תמיד מבצעים מה שרוצים, אלא מבצעים מה שנכון עבורנו, מרוויחים ומרגישים קרובים יותר לה', שזאת השמחה האמיתית שלנו. והעבודה שלנו היא לעבוד מתוך שמחה. לא מתוך "צריך אז אני עושה", אלא "אני רוצה לרצות את רצון ה', ויודע שזה מה שישמח אותי ויהיה עבורי הכי נכון וטוב, גם אם אינני רואה זאת כעת. וגם אם אני אתייגע יותר, זה שווה את זה".

ללכת אחרי האמת - זה שווה, מאיזה כיוון שלא מסתכלים על זה.