בית המקדש נחרב - אז למה אנחנו מכוונים את התפילה לשם?!

"עבדו את ה' בשמחה", אומר דוד המלך בתהילים, והזוהר על המילים הללו כותב כך: "כל עבודה שצריך אדם לעבוד את הקדוש ברוך הוא, צריך בשמחה וברצון הלב, כדי שתמצא עבודתו בשלמות" (זוהר ויקרא).

וכאן שואל רשב"י שאלה נפלאה – איך אפשר להקריב קרבן בשמחה? הרי אדם מקריב קרבן מפני שעבר עבירה, נכון? אז איך יעמוד מול ה' בפנים שמחות? לא נעים... אדם ודאי יעמוד לפני ה' בלב נשבר, בחרטה, בכאב...

ואכן, אומר רבי שמעון, אדם שחטא צריך להביא את קרבנו ברוח שבורה, ואם הוא בוכה זה הכי משובח. ועכשיו, איפה השמחה, שואל רשב"י? והוא עונה נפלא – הכהנים והלויים, שעוסקים בקורבנות, הם השמחה שבעבודת הקורבן. הכהנים בפניהם המאירות, והלוויים בשירתם ונגינתם.

יוצא שהאדם בא עם חרטה ושברון לב, הכוהנים והלוויים בשמחה, וכך הם משלימים זה את זה – וזה קרבן מושלם. מדהים!

ומה עושים היום, שואל רשב"י, היום, כשאין כוהנים ולויים בנגינתם, ונשארו לנו רק לב שבור וכאב כי נפלנו וחטאנו, ואנחנו באמת באים בחרטה ובדמעות? מי ישלים את השמחה, מי יאיר פנים, ינגן וישיר, כדי שהעבודה שלנו תהיה שלמה?

"צריך אדם להתכוון בתפילתו כנגד קודש הקודשים... ויתפלל תפילתו", אומר רבי שמעון. את מבינה? כשאת מתפללת, את צריכה לעמוד לכיוון ירושלים, בית המקדש, קודש הקודשים, ואם את לא יודעת את הכיוון, את מכוונת בלב.

אבל הבית נחרב, את שואלת. קודש הקודשים שמם ושועלים מהלכים בו... אז למה לכוון לשם?

כי את מתגעגעת לעבודה שהייתה שם, ועל ידי הגעגוע והכיסופים שבלב את מתחברת אליה ומושכת עליך את השירה והזמרה של הלווים. את מותחת משם אלייך קווי זוהר ממאור הפנים של הכוהנים – ובכך משלימה את עבודתך, את תפילתך. ואז, גם אם לבך שבור, עוטפת אותו שמחה מלמעלה – ומשלימה את עבודת התפילה שלך!

וזה עמוק כל כך, וקרוב כל כך. תזכרי, בירושלים של מעלה הבית בנוי, ואש יוקדת על המזבח שבו תמיד ומשם נדלקת האש שבלבך (מתוך הספר "קום רבי שמעון").