"שאלתי את אמא: ’את מתפללת עליי?’ וזו הייתה השיחה האחרונה"

יואל שוורץ היה בסך הכל בן 16, כאשר נודע לו על כך שאמו, אהובה ליבא שוורץ הי"ד נרצחה בפיגוע המחריד בקו 2 בירושלים.

"אמא שלי, כשמה כן היא, הייתה אישה שכל-כולה לב", מספר יואל, "היא הייתה מלאה תמיד ברצון ואהבה לעזור לאחרים, היא התנדבה באופן קבוע אצל אנשים מבוגרים בירושלים, וטיפלה בהם במסירות. בפרט היא הייתה ידועה בטיפול שלה באביה ז"ל שהיה חולה ונהגה להגיע אליו בקביעות כדי להביא לו את האוכל. אפילו כשירד באחד הימים בירושלים שלג כבד, אמא לא ויתרה והלכה ברגל מביתנו ברחוב שמואל הנביא עד לביתו של סבא הסמוך לשוק מחנה יהודה, עם שתי מטריות, כשהיא מבוססת בשלג הקפוא, העיקר להביא לו אוכל. היא הייתה אישה עם המון מסירות, ובעיקר, כמו שציינתי – עם לב ענק".

"לא הצלחנו לעכל"

כשיואל חוזר ליום בו התרחש הפיגוע, לפני כ-20 שנה, ניכר שקשה לו לדבר על כך. "אני הבן הקטן במשפחה", הוא מציין, "ובאותם ימים עמדתי להתחיל ללמוד בישיבת 'כוכב מיעקב טשיבין' המוכרת מאוד בציבור החסידי. יום לפני תחילת הלימודים הרגישה אמא צורך מיוחד להתפלל בכותל המערבי ולקרוא שם תהילים להצלחתי בישיבה. אני הייתי האחרון ששוחחתי איתה בטלפון. התקשרתי אליה בשעה שמונה וחצי בערב, כשהיא הייתה באמצע התפילה. שאלתי אותה: 'נו, אמא, את מתפללת עליי?' והיא השיבה: 'אוהו, אוהו', כי לא יכלה לדבר. בשעה תשע וחמישה כבר שמעתי שהיה פיגוע, וכשניסיתי להתקשר שוב היא לא ענתה".

באופן אישי מציין יואל שנודע לו על הפיגוע כאשר הוא היה בסמוך לביתו. "שמעתי פיצוץ אדיר ואחד השכנים אמר: 'בטח הייתה תאונה גדולה'. הייתי אז עם חבר ומיד קראנו פרק תהילים, אחר כך ראינו מתנדב זק"א שרץ לעברנו וצועק: 'היה פיגוע בקו 2!' באותו זמן היו שכנים שהפעילו את הרדיו, אבל בחדשות עדיין לא אמרו כלום. בהמשך הגיעו דיווחים על כך שהפיגוע היה בקו 45, כי המספרים של הקו זזו בעקבות הפיצוץ. באותו שלב לא העליתי בדעתי שאמא נפגעה, אבל מכיוון שידעתי שהיא באזור ניסיתי לצלצל אליה והיא לא ענתה, לאחר מכן חזרתי הביתה ויחד עם בני המשפחה התקשרנו לכל בתי החולים, שם העבירו אותנו ממוקד למוקד, ובכולם ציינו שאמא לא נמצאת. היה מי שהמליץ לנו התקשר לעיריית ירושלים, אז חייגתי למוקד 106, שם אמרו לי שאם אמא לא נמצאת באף בית חולים, אז צריך להתכונן".

אהובה ליבא שוורץ הי''ד

באותו שלב אתה כבר מתחיל להבין?

"ממש לא, לא הייתי מסוגל לעכל כזו מחשבה. אפילו בשלב שבו התקשרו לשאול מה היה צבע הבגד שאמא לבשה, וכבר התחלתי לקלוט שמשהו נורא קורה, עדיין התלוצצתי עם אחד הדודים ואמרתי לו: 'עוד תראה שעוד רגע אמא תיכנס לכאן והכל יהיה בסדר'. אבל מהר מאוד הבנו שהמצב לא טוב, ונכנסנו לפאניקה נוראית. נסעתי יחד עם המשפחה לאבו כביר, שם המתין לנו פרופ' יהודה היס ששאל כמה שאלות על העגיל שאמא ענדה. מאוחר יותר הסתבר לנו שאמא הייתה ממש סמוכה למחבל, וכאשר הוא עלה לאוטובוס, היא בדיוק ירדה במדרגות. לא היה הרבה מה לזהות מלבד העגיל, והנחמה היחידה שלנו היא בכך שהיא נהרגה במקום ולא סבלה".

"החלטתי לקום ולהתרומם"

התקופה שלאחר הפיגוע לא הייתה קלה. יואל נשאר בבית יחד עם אחותו התאומה, כאשר אחיהם הגדולים כבר נשואים ועברו עליהם שנים של קושי והתמודדות. "הייתי מאוד קשור ומחובר לאמא והיא חסרה לי בכל דבר", הוא מספר בכנות. "כשאנו משוחחים כעת אני רואה מול העיניים את התמונה של אמא עם החיוך הטוב שלה, וזה מאוד מרגש אותי, אני מתגעגע אליה כל כך".

קולו נשנק כשהוא מוסיף: "באותו זמן הרגשתי באמת שסוף העולם הגיע ועברו עליי ימים שבהם צללתי לצער ולכאב העמוקים ביותר שיכולים להיות, אבל בשלב מסוים הבנתי שאין טעם בכך שאקרוס, זה לא יוסיף לאף אחד ובעיקר לי בעצמי. הרגשתי שהאופציה היא להתרסק או לקום כמו גיבור, וברוך ה' שהיו לי מספיק כוחות כדי להתרומם. כיום, במבט לאחור, אני יכול להגיד שדווקא הניסיון הזה נתן לי את הכוח להתבונן על החיים בזווית יותר בוגרת, לדעת לנהל את הבחירות שלי באופן נכון ולהגיע לתובנות אחרות על החיים. ברור לי שהמקום בו אני נמצא כיום הוא אך ורק בזכות הניסיון שעברתי. אני לא מאחל לאף אחד לעבור חלילה כזה ניסיון, אבל אני בטוח שהקב"ה נותן כוחות מיוחדים בכאלו זמנים, והוא זה שעזר לי לנצל את הכוחות שניתנו לי".

כשהגיע השלב בו החל יואל לחשוב על עתידו המקצועי, הוא עסק בתחילה בתחום השיווק, אבל מהר מאוד הרגיש שזה לא מדבר אליו. "חיפשתי לעבוד במקצוע עם לב ונשמה", הוא מסביר, "וזה מה שהוביל אותי ללמוד סיעוד כדי להיות אח. עבדתי בבתי החולים בכמה מחלקות שונות, עד שהגעתי לתחום הפסיכיאטריה ומצאתי בו שליחות אדירה".

למה דווקא פסיכיאטריה?

"אמא נהגה לומר בשם רבי ירוחם ממיר: 'אין מעשים קטנים ומעשים גדולים, אלא יש אנשים גדולים ואנשים קטנים. אנשים גדולים עושים כל דבר בגדלות, ואנשים קטנים עושים כל דבר בקטנות'. הרעיון הוא לקחת כל דבר שאתה עושה בחיים מתוך גדלות, וברגע שראיתי שאני מתחבר לפסיכיאטריה הרגשתי שאני יכול להפוך את זה למשהו גדול, להשקיע בו מחשבה ולהפוך אותו לשליחות אדירה".

יואל גם מציין: "כידוע, עד לשנים האחרונות שבהן הייתה התעוררות מסוימת בתחום, נחשב תחום בריאות הנפש לחצר האחורית של משרד הבריאות. היו סביבו הרבה בושה וסטיגמות, וכל כך כאב לי על כך. כי מההיכרות האישית שלי עם הנושא, ההתמודדויות הנפשיות מגיעות גם למשפחות הכי טובות, אין שום קשר לרמת משכל או למגזר, זה פשוט יכול לקרות לכל אחד.

בפעילות באחת המחלקות הפסיכיאטריות

"בפרט ראיתי שקשה למתמודדי נפש שומרי מצוות, כי בבתי החולים הפסיכיאטריים אין תמיד מענה מספק לצרכים שלהם. הזדמן לי לעבוד במגוון בתי חולים כאלו, ובכולם עד שהגעתי לא היו תפילות במניין, וגם אם ציינו שם את החגים, אף פעם זה לא היה באופן שבאמת עונה על הצרכים של אדם שומר מצוות שרוצה לחגוג את החג כהלכתו.

"מרגע שהתחלתי לעבוד כאח במחלקות הפסיכיאטריות ראיתי לעצמי שליחות גדולה להביא לחולים מצות לפסח ולרדת איתם ממש לניואנסים של: 'אתה נוהג לאכול מצות מכונה או מצות יד?' ו'כמה כזיתים אתה צריך?'  כך גם בימים הנוראים, כשאני מקפיד שיהיה מניין עם חזן ותפילות מסודרות, שגם הם יוכלו להתפלל, וכך בכל נושא אחר. אין שום סיבה שבנוסף להתמודדות שלהם הם גם ייאלצו להיות רחוקים מקיום המסורת".

למען אמא

"באחד הימים חוויתי מקרה מרגש במיוחד", משתף יואל, "היה זה כשניגשו אליי רופאים וסיפרו שהם לא יודעים מה לעשות עם אברך חסידי שהתאשפז במחלקה, שכן חשוב מאוד שהוא ייקח תרופות מיד בבוקר יחד עם הארוחה, אך הוא נמנע מלאכול ארוחת בוקר. 'אתה חרדי', הם אמרו לי, 'אולי תצליח להשפיע עליו'. עוד באותו יום ניגשתי לאברך וכששאלתי אותו ביידיש מה קרה, הוא השיב לי: 'אסור לאכול בבוקר לפני התפילה'. באותו רגע יצרתי קשר עם אחד מרבני החסידות שלו, הוא שוחח איתו והסביר לו על כך שהאדמו"ר הורה שיש עניין במצבים מסוימים לאכול לפני התפילה, וזוהי בדיוק המצווה, ומאותו רגע הכל הסתדר. אגב, גיליתי עם הזמן שגם אנשים שאינם שומרי מצוות מתחברים מאוד למסורת, ודווקא במקומות כאלו הם לעתים מחפשים את ההזדמנות לחוות אותה. אני שמח מאוד לקחת חלק בעניין".

מארזים מתוקים שמחלק יואל למאושפזים

בשנה האחרונה החליט יואל בנוסף לעבודתו בתחום הסיעוד גם להקים את ארגון 'אהבת נפש' שנקרא על שם אמו אהובה ליבא. "אני מגיע עם מתנדבים לרוב בתי החולים הפסיכיאטריים ונכנס למחלקות השונות, במטרה לשמח אותם, לקיים פעילויות שונות וגם לדאוג להם לכל מה שהמאושפזים צריכים", הוא מספר. "כך למשל חילקנו בשנה האחרונה סוגפניות בחנוכה, הבאנו מגשי פירות בט"ו בשבט, חגגנו בפורים עם זמרים ששרו ושימחו את המחלקות, וכעת לקראת פסח אנו דואגים גם כן לכל מה שצריך. יש לי גם תוכניות רבות לגבי פעילויות לקיץ, ובהמשך אני גם מתכוון להרחיב את הפעילות ולסייע לבני המשפחות של המאושפזים.

חבילות השי שמחלק יואל למאושפזים

"אני ממש מרגיש", הוא מוסיף בהתרגשות, "שבכל הפעילות הזו יש את אמא דוחפת אותי מאחור. היא אמנם לא נמצאת כאן, אבל ברור לי שהכל בהשפעתה ובזכותה. היא תמיד הייתה רואה את הלב, את הפנימיות ואת הנפש של כל אחד, כמה טבעי להמשיך לפעול באותו תחום לעילוי נשמתה".