פרשת צו: כשמודים על נס ההצלה, צריך לזכור להודות על עוד משהו

כל אדם אוהב לשמוע את המילה "תודה", ורבים מאתנו גם שמחים להשמיע את המילה הזו. בדרך כלל אנו אומרים תודה כשמישהו עשה לנו טובה כלשהי, אולם האם נכון וראוי לומר תודה גם על מה שלא טוב לנו?

בשורות הבאות נראה מבט חדש על מהות התודה.

אחד מסוגי הקרבנות המובאים בפרשתנו הוא קרבן תודה: "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ..." (ז', י"ב).

קרבן תודה הוא קרבן נדבה, שאדם מביא לפי רצונו, או כשהוא ניצול מצרה והוא מרגיש צורך להודות לבורא על כל הטוב אשר הוא גמל אותו. חכמים (ברכות נד ע"ב) מונים ארבעה סוגים של מקריבי תודה: יורדי הים - הנוסעים בספינה בים הגדול, שהם שרויים בסכנה. הולכי מדבריות - שאף המדבר הוא מקום סכנה. חולים שנתרפאו ממחלה מסוכנת, ומי שהיה חבוש בבית האסורים והשתחרר.

אחד הפסוקים בתנ"ך העוסקים בענייני תודה הוא הפסוק בתהלים: "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים" (תהלים נ', כ"ג. עיין במפרשים שם במשמעות המילה "תודה").

נשים לב למילה "יכבדנני", ונראה שיש בה אות נו"ן כפולה. בתנ"ך אין מקרה ואין טעויות. לאות נו"ן הכפולה יש משמעות רבת עצמה.

המדרש בתחילת הפרשה (ויקרא רבה ט', ב') כותב: "רב הונא בשם רב אחא: יכבדני אין כתיב כאן, אלא יכבדנני, כבוד אחר כבוד". כפילות האות נו"ן מלמדת על כבוד כפול, כבוד אחר כבוד.

מה כוונת המדרש?

ה"כתב סופר" (בפרשתנו) כותב רעיון מפעים ומחזק: "ונראה לי, כי מי שהיה בסכנה וניצל, מודה להשם על הטוב שגמלהו כדאמרו זכרם לברכה, ארבעה צריכין להודות וכו'. והנה הוא מודה רק על ההצלה, אבל באמת צריך שיודה להשם גם על שהיה בסכנה, כי כל מה שעביד רחמנא לטב עביד, כדי שישוב מדרכו הרעה, או שיבוא לו טובה לבסוף. ואמרו זכרונם לברכה, כשם שמברך על הטובה בשמחה כך מברך על הרעה, ועל זה אמר דוד המלך עליו השלום: אֲבָרֲכָה אֶת השם בְּכָל עֵת (תהלים ל"ד), הכוונה גם בעת צרה. ולכן המקריב תודה לא יקריב רק על ההצלה, אלא גם על הצרה שהיה בו, שהיה חולה או שהיה בשבי וכיוצא בו. וזהו שאמר 'זובח תודה יכבדנני', בנו"ן כפול, להורות שיכבד השם בכפלים, כבוד אחר כבוד. על הרע ועל הטוב. כי הכל לטב עביד רחמנא".

מדהים. אדם צריך להודות בכפלים – לא רק על ההצלה, אלא גם על הצרה עצמה. לכן כתוב "יכבדנני", כבוד כפול. תודה כפולה.

לפי זה, מסביר ה"כתב סופר" את המשך הפסוק, "וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים": "כי על הרוב, אין אדם יודע מה טובה יש בזה שבא לידי סכנה, רק שמאמין בהשם שמאיתו לא תצא הרעות, והכל לטוב לו. וצריך להאמין דבר זה ולהודות להשם ולברכו. ומי שעושה ככה, מגלה השם עיניו שבעיניו יראה ובלבבו יבין איך נצמח מהרעה המדומה טובה אמיתי, ובזה שמכבד השם על הרע - לפום ראות עיניו שהוא רע - בזה עושה דרך כי יראהו השם בישועתו כי הרעה זו הטבה היא. וזהו שאמר "ושם דרך" – בזה שכבדנני בכפלים, שם לו דרך המוליכו שאראנו על ידי כך בישע אלוקים, שיראה שאלוקים ("אלוקים" – שם של דין) היא ישועתו. ועל דרך שאמרו זכרם לברכה בפרק 'ערבי פסחים', לא כעולם הזה עולם הבא. בעולם הזה על הרעה מברך ברוך דיין האמת, אבל לעולם הבא מברך הטוב והמטיב. כוונתם, כי בעולם הבא יראה כל אדם כי הכל היה לטובתו מה שאינו מבין בעולם הזה".

אם אדם רוצה שהשם יוליך אותו בדרך שבסופה הוא יראה בעיניו איך הרע הוא בעצם טוב – עליו להודות על הרע.

שמעתי מהרב שרגא קאלוס שליט"א בשם אחד מתלמידי הנצי"ב, רעיון נוסף.

דוד המלך כותב: "דִּמִּינוּ אֱלֹהִים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ" (תהלים מ"ח, י').

כוונת הפסוק היא – "דִּמִּינוּ אֱלֹהִים", אנחנו מסתכלים על מאורעות החיים והם נדמים לנו כ"אלוקים" - מידת הדין. בעולם הזה נדמה לנו שיש הרבה דינים, אולם האמת היא ש"חַסְדֶּךָ - בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ", כשנמצאים ב"קרב היכלך", למעלה בשמים, רואים שהכל זה "חסדך" – מידת החסד. חסד השם מקיף את האדם מעולם ועד עולם, וכל מה שנראה לנו לא כך, זה רק דמיון. ככל שנהיה יותר "בקרב היכלך", ככל שנתקרב ונתחזק באמונה, נראה שכל מה שקורה לנו זה חסדים מאת השם.

נביא מעשה מדהים, שישלים את התמונה.

"מעשה היה בתלמידו של הרמב"ן זכרונו לברכה שחלה, ובא הרמב"ן לבקרו וראה שקיצו קרוב והולך לבית עולמו. אמר לו: שמע נא בני את אשר אצווך. דע, שבעולם העליון יש היכל עליון, ושמה כסאות למשפט, והשכינה נצבת בעדתם. הא לך (קח לך) קמיע, ודע שבקמיע זו יפתחו לך כל שערי ההיכלות שברקיע, עד שתגיע להיכל העליון הזה, ושם תשאל כמה שאלות עצומות שיש לי בנוגע לכלל ישראל. ואת השאלות נתן לו בכתב, וביקשו שלאחר מאה ועשרים יבוא אליו בחלום ויגיד לו התשובות שישמע שם. והתלמיד נפטר לבית עולמו. ויהי היום והרמב"ן היה יושב על יד חלונו ולומד תורה, והנה דמות תלמידו הופיעה לנגד עיניו. אמר לו התלמיד, יידע רבינו, שבכל מקום שבאתי והראיתי את הקמיע, נפתחו בפניי השערים, ונתנו לי רשות לעלות מעלה מעלה עד ההיכל הזה שאמר לי, וכשרציתי לשאול את הקושיות שהכין לי רבי ומורי, נראה לי מיד שכל הקושיות אינן קיימות בעולם האמת, ששם עלמא דקשוט (עולם האמת) והכל בצדק ובמשפט" (ילקוט מעם לועז, פרשת שופטים, ו', י"ב-י"ד).

"חסדך – בקרב היכלך".

בואו ניכנס ל"קרב היכלך". בואו נודה על הכל.