חני ליפשיץ: נכנסתי לשם אחת, יצאנו משם חמש. מחושך לאור

פעם-פעם, הייתי הרבה פחות מקשיבה ללב שלי כשהוא דיבר. הייתי אומרת  לעצמי שאולי זה סתם? אולי זה בכלל לא הוא שדיבר עכשיו?

אבל ככל שאני מתבגרת אני מבינה שכשמשהו קופץ לי בתוך הלב - אני צריכה לעצור

ולהקשיב!

ביום שישי הלב שלי לא הפסיק לקפוץ. לא הבנתי למה, עד שנזכרתי ששמעתי על קבוצה של ישראלים שנכנסו ללמוד באשרם מאולתר בפאתי קטמנדו.

זהו.

מאותו הרגע, כל מה שחשבתי עליו היה שאני חייבת לבקר אותם, ושאני חייבת להביא אותם אלינו לשבת.

דרך ארוכה עברה עלי עד שהגעתי לשם. כשנכנסתי למתחם של האשרם, הדבר הראשון שהלם בי הוא הריח. ריח של עובש, זיעה ושתן. איך אפשר בכלל ללמוד ככה?

ועוד עשרה ימים?!

בתוך העם הנפאלי אני יושבת, מכירה היטב את התנאים הירודים פה, אבל עדיין...

זה היה קיצוני. בכל קנה מידה.

בהתחלה לא הצלחתי לראות שום דבר.

מספר נרות היו פזורים לאורך המדף, והאירו קירות מקולפים בצבע שחור.

ניגשתי לכמה שישבו על הרצפה בתנוחת מדיטציה, ושאלתי אותם: "היכן נמצאת הקבוצה הישראלית?".

הם סיפרו לי שעד אתמול הישראלים היו באמת קבוצה, שבעה במספר; אבל הגברים עזבו, ונשארו רק ארבע בנות.

כששאלתי איפה הן, הם ענו שאין להם מושג, כי הן בקושי יוצאות מהחדר.

המילה "חדר" לא ממש יכולה לתאר את הקיטון שהן ישבו בו. וילון קרוע  מפריד בינו לבין ה"חדרים" האחרים.

כשנכנסתי, הן היו בהלם. חשבו שהן הוזות.

סיפרו לי כמה חיכו כבר להגיע לנפאל, גם בשביל הקורס הזה וגם בשביל היוגה שהם תיכננו לעשות.

כולם חברים טובים מהצפון. למדו יחד בתיכון, התאחדו שוב אחרי הצבא בדרך אל הטיול הגדול.

כשנכנסו אל האשרם, הם קלטו מיד שיש פער אדיר בין מה שהובטח להם באתר האינטרנט לבין המציאות.

זה אמור היה להיות מקום פסטורלי. לגמרי בטבע. מול הרים מושלגים. עם דיבורים על לב ונשמה ועל ארבעת שלבי ההארה של הבודהיזם.

במקום זה עמד שם גורו עם עיניים אדומות, ודיבר בלי סוף על אש הגהינום ועל כמה שהעולם המערבי חולה ומזהם את העולם כולו.

הבנים יצאו אחרי יומיים.

לא היו מסוגלים להישאר עוד.

הבנות פחדו מהאחראי, שלא הפסיק לנבוח על כל מי שזז, ונשארו.

מאותו רגע הן חוו הטרדה מהאחראי על המקום.

הוא נהג להיכנס אליהן לחדר... לשאול אותן שאלות שאינן הולמות...

הן רק חיכו לרגע בו הכל יסתיים.

נכנסתי לשם אחת,

ויצאנו חמש,

היישר להדלקת נרות של שבת.

בסעודת השבת הן ישבו והחזיקו ידיים. לא יכלתי לפספס את זה. גם לא את הדמעות.

שלהן,

ושלי.