"21 שנים ציפינו לבן, והנה זה קרה"

תינוק קטנטן לבוש לבן, משפחה נרגשת, סנדק שיושב על כיסא של אליהו ומוהל שמתכונן לברית המילה. אירוע של ברית הוא תמיד מרגש, אבל אצל משפחת גוטפרב ההתרגשות גדולה ומרקיעה שחקים. דממה מוחלטת משתררת באולם בעת שהרב גוטפרב מברך ברגש "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", כשברקע נשמע קול בכיו של התינוק, ועד מהרה מצטרפים אליו קולות בכי נוספים. עיניים רבות בקהל דומעות, אינן מאמינות לגודל המעמד.  

"עשרים ואחת שנים ציפינו לרגע הזה", אומרת האם, ציפי גוטפרב, בשיחה מרגשת מאין כמותה, "אין מילים שיוכלו לתאר את מה שעברנו במשך השנים האלו. כמה ציפינו, התפללנו, חיכינו וביקשנו, וכן, האמת היא שבשלב מסוים פחות האמנו שזה יקרה, אבל תמיד קיווינו".

שליחות באוקראינה

"תמיד ניסיתי להתחמק מהניסיון שלי", חוזרת ציפי אל ראשיתו של הסיפור. "היה לי קשה לעכל את המציאות בה אני ממתינה שנה, ועוד שנה, ועוד שנה, ועדיין הילדים לא מגיעים. ניסיתי ככל יכולתי להסתיר את ההתמודדות, לא לראות את מבטי הרחמים של האנשים.  הייתי ממש מתביישת אם מישהו היה מצביע עליי ומבקש: 'תתפללו עליה'. תמיד הגבתי: 'זה בסדר, הקב"ה יודע על מי מתפללים'. לא הייתי מסוגלת לשתף אחרים בכך שאני בניסיון קשה. לא יכולתי.

"גם כשהייתי יוצאת לשבתות עם בעלי ונתקלת באנשים ששואלים: 'איך הסתדרת עם הילדים?' ו'איפה השארת אותם?' הייתי עונה: 'יש מישהו טוב מאוד ששומר עליהם'. התכוונתי לקב"ה".

אחרי מספר שנים של התמודדות וקושי, הציעו חברים לציפי ולבעלה לטוס לשליחות בקייב שבאוקראינה. "תקרבו ילדים לבורא עולם", כך אמרו להם, וגם הציעו בזהירות: "משנה מקום, משנה מזל, תוסיפו זכויות, ואולי בזכות זה תזכו גם אתם".

"האמת היא שזה היה נשמע לנו רעיון מקסים", מציינת ציפי, "כנראה שהיינו זקוקים לשינוי הזה. בתוך זמן קצר טסנו לקייב ומיד התחלנו בפעילות תובענית, עם המון סיפוק ואתגר. רק שלא לקחנו בחשבון שהקושי ימשיך גם שם. עברה עלינו שנה ועוד שנה, ואנו ממשיכים לשבת בעמדת ההמתנה. אבל ברוך השם העשייה שלנו בשליחות נתנה לנו המון סיפוק, ולא היה שום רגע דל".

מהפעילות באוקראינה

במה עסקתם בשליחות?

"בתחילה אני הייתי מורה, ובעלי ניהל את החיידר לילדי השליחים ולילדים שהוריהם חזו בתשובה. בהמשך החל בעלי לנהל את הקהילה ואני הפכתי לסגנית בית ספר ורכזת חברתית. הפעילות שלנו נעשתה באמת מכל הלב. זכינו לקרב לבבות, ללוות חתנים לחופות, לקיים בקהילה בריתות, בהם בחלק מהמקרים אפילו נתנו את שמו של בעלי בזמן מעמד הברית,  אבל לצד כל השמחות הגדולות האלו תמיד קינן הכאב: 'מה עם ילדים משלנו? מתי השם יזכה אותנו?'"

מצפים לנס

ציפי זוכרת מאורע בלתי נשכח: "באחת השבתות מצאתי את עצמי מתפללת בהדלקת נרות ומשתפת את הקב"ה בתחושותיי: 'קשה לי, הניסיון חזק ומבלבל, אם השליחות של להביא ילדים לעולם אינה השליחות שלי, אז קח ממני את הרצון הזה. אני עומדת ובוכה, מוסיפה וכואבת: 'אומרים לי שאני כמו האימהות שהתחננו שנים רבות לילדים, אבל אני לא רוצה להיות כמותן! אומרים שאני כמו אברהם אבינו, שהתנסה בניסיונות קשים, אבל קשה לי להיות בדרגתו של אברהם. ריבונו של עולם, עוד רגע יגיעו האורחים לשבת, ואין לי כוח אפילו לנגב את הדמעות ולערוך שולחן...'

"באותה שבת אירחנו את אחת המשפחות שביקשה מאוד להכניס את הילד שלה לחיידר, אך זה לא התאפשר כי הוא לא התאים לשנתון. ישבנו סביב השולחן והאמא שיתפה אותי בתחושותיה:' לא ידעתי איך להסביר לילד שלי שהוא לא יכול ללמוד בחיידר, הרי הוא לא מבין מה זה שנתון'.  ואז היא הוסיפה ואמרה שהיא החליטה לקחת אותו לאחת מחנויות הצעצועים  הגדולות בקייב ולקנות לו איזה צעצוע שיבחר. ובאמת היא לקחה את הילד לחנות, הוא בחר משאית צעצוע והתעודד. כששמעתי את הסיפור הזה לא יכולתי שלא לחשוב על הניסיון הפרטי שלי. ממש שמעתי את בורא עולם אומר לי: 'נתתי לך ניסיון, ואני לא מסביר לך למה, כי אינך יכולה להבין, אבל בתוך הניסיון אני נותן לך מתנות כדי לעזור לך לעמוד בקושי'. כיום, במבט לאחור, אני רואה כל כך הרבה מתנות שקיבלתי באותה תקופה, ובעיקר את היכולת לדבר עם השם, באופן הכי מוחשי שיש.  

מהפעילות באוקראינה

"גם העובדה שהתגוררנו באוקראינה הייתה עבורנו מתנה גדולה, הודות לכך שאף פעם לא ישבתי לבד בין ארבעה קירות. תמיד אירחנו בביתנו והיו תקופות שבהן התארחו אצלנו בשבתות עשרות אורחים. היינו כל הזמן שקועים בעשייה, כך שכמעט לא נשאר לי זמן לעסוק בקושי, ובפרט שהיינו רחוקים מבני המשפחה בארץ ומהחברים שאמנם אנחנו אוהבים מאוד, אבל ברור לי שהחיים המשותפים היו עלולים לגרום לתחושות קשות ולהשוואה.

"במגורים באוקראינה היה גם יתרון גדול, שכן התאפשר לנו להתפלל לעתים קרובות בקברי הצדיקים. הגעתי בכל הזדמנות אפשרית להתפלל אצל רבי נחמן מברסלב, אצל הבעל שם טוב, אצל רבי לוי יצחק מבריטשוב ואצל צדיקים נוספים. הרגשתי שהתפילות בוקעות רקיעים, ובכל פעם הרגשתי מחדש כמה שאלוקים קרוב אליי, ולמרות ההמתנה הכמעט מייאשת ציפיתי לנס".

והנס הזה אכן קרה. "אחרי 15 שנות נישואין ושבע שנות שליחות נולדה לנו בת", מציינת ציפי בהתרגשות, "זה היה בחודש ניסן - חודש הניסים, ובעקבות כך החלטנו שאנחנו חוזרים לארץ ו7 שנות שליחות נולדה לי בת גם בחודש ניסן וחזרנו לארץ. חשבנו שכבר נישאר כאן, אבל הקב"ה תכנן אחרת, ובתקופת הקורונה התבקשנו לחזור לשליחות בחו"ל, כיוון שלא נותרו שם שליחים אחרים. התלבטנו מאוד, כי לא התאים לנו בכלל להיות שם בתקופת קורונה, גם המעבר עצמו דרש מאתנו המון, אבל הבנו שהצורך של הקהילה היהודית קודם ושזו הדרך להמשיך לחזק אותה. אני זוכרת את עצמי מדברת עם ריבונו של עולם, בוכה ומתחננת: 'אנחנו מוכנים לעשות הכל בשביל הילדים שלך, בבקשה זכה אותנו בבן זכר'".

חוסר וודאות מוחלט

חודשים ספורים לפני שפרצה מלחמת רוסיה-אוקראינה, הכתה בבני הזוג גוטפרב פצצה מרעישה, אך לא מהזן ששולח פוטין. הייתה זו פצצה חיובית, מפתיעה ומרגשת מאין כמותה. הם התבשרו בכך שתפילותיהם נענו ובקרוב הם יזכו להפוך להורים לבן. בשל המרחק המשפחות בארץ כלל לא היו מודעות לכך, ומלבד המעגל הקרוב ביותר איש לא היה שותף לבשורה המרגשת.

אלא שכאשר החל פוטין לאיים במלחמה, פנו אליהם ההורים וביקשו מהם לחזור לארץ. "ארזנו חפצים והגענו לארץ בערך שבוע לפני פרוץ המלחמה", מסבירה ציפי. "עשינו זאת רק בגלל שהמשפחה הייתה לחוצה. התוכנית הייתה שאני אשאר בארץ, ואילו בעלי יחזור לאוקראינה כעבור כמה ימים. זו גם הסיבה שהבאנו אתנו בסך הכל מזוודה קטנה בשבילי ושקית עם חפציו של בעלי. אלא שכבר כשנחתנו בארץ נודע לנו שבמטוס התגלו חולי קורונה ולכן יהיה עלינו להיות בבידוד. בתחילה התרעמנו, אלא שלבסוף התברר שזה היה אך ורק לטובתנו, שכן בדיוק ביום שבו בעלי היה אמור לחזור, החל פוטין לפוצץ את האזור בו התגוררנו בקייב".

ציפי ובעלה שוחררו מהמלונית, שכרו דירה קטנה והחלו לחיות את חייהם מתוך תחושה שבכל רגע יכולה המלחמה להסתיים. "אלו היו ימים של חוסר וודאות מוחלט", נזכרת ציפי, "עברנו בהם מדירה זמנית לדירה זמנית אחרת, לא רצינו להתחייב על מגורים באף דירה ליותר מחודש, ובכל פעם שיצאנו לקניות הייתי קונה רק מה שאני צריכה לאותו יום, כי הרגשתי שחבל לי לקנות כאן, בזמן שבאוקראינה יש לי בית ענק ומצויד בכל מה שצריך.

"בשלב מסוים ביקשנו מהמנקה שלנו באוקראינה לארוז לנו תשע מזוודות עם הפריטים החשובים ביותר עבורנו – בגדים, כלי כסף ומוצרי חשמל בסיסיים. במשך עשרה חודשים ציפינו למזוודות שיגיעו, וכל הזמן נמנענו מלקנות ציוד חדש, כי הרי 'עוד מעט יגיעו החפצים שלנו'. אלא שזה לא היה פשוט בכלל. המזוודות אמנם הגיעו לארץ, אך במכס הישראלי דרשו עליהן כסף. הסברנו שאנו פליטי מלחמה, ולא מדובר בציוד מסחרי. התגובה שלהם הייתה: 'אם אתם מאוקראינה, אז שהמזוודות יגיעו מאוקראינה ולא דרך מדינה אחרת', והם שלחו אותן בחזרה לחו"ל. עשרה חודשים לאחר שהגענו לארץ החלטנו להרים ידיים ולעשות קנייה גדולה ומרוכזת של כל מה שחסר לנו. השתדלתי לקנות את הדברים הכי דומים וקרובים למה שהיה לי. שבוע בדיוק לאחר אותה קנייה הגיעו המזוודות".

ילד של ניסים

בינתיים המשיכו לחלוף חודשי ההיריון, וציפי התחילה להבין שגם אם יתאפשר להם לשוב לאוקראינה, היא לא תעשה זאת, כיוון שהיא מעוניינת ללדת בארץ. בהתרגשות, במתח ובציפייה עצומה ספרו היא ובעלה את הימים. "זה היה לחץ שאי אפשר לתאר לצד התרגשות פורצת גבולות", היא מתארת. בתאריך י"ז ניסן תשפ"ב התגשם חלומם, כאשר הם זכו אחרי המתנה של 21 שנה שייוולד להם בן.

הברית המרגש (צילום: ישי ירושלמי)

"זה לא סתם שבננו נולד בחודש ניסן, חודש הניסים", אומרת ציפי וקולה נשנק, "הוא ילד של ניסים, אין לכך שום הסבר אחר. את ברית המילה ערכנו באולם 'כרמים' בבית שמש, שמלכתחילה מיועד לחתונות. השתתפו באירוע מאות בני אדם, וחשנו השגחה פרטית בכך שבדיוק באותה תקופה היו לא מעט משפחות מהקהילה שלנו באוקראינה שהגיעו לארץ, ולקחו גם כן חלק בשמחה המיוחדת. הענקנו לתינוק את השם 'נחמן ישראל', על שמותיהם של רבי נחמן והבעל שם טוב. הלוואי שיזכה ללכת בדרכיהם".

החלום הגדול התממש, אך לציפי ובעלה נותרו כמה התמודדויות. "שבועיים אחרי הלידה מצאנו את עצמנו עם תינוק קטן, מינימום של חפצים, וללא קורת גג", היא משתפת. "זה היה שלב בו נדרשנו לקבל החלטה אם לשכור דירה לפרק זמן ממושך יותר או לחזור בכל זאת לאוקראינה. הייתה גם אפשרות לעבור להתגורר באחד הגבולות, איפה שנמצאות חלק ממשפחות הקהילה שלנו בקייב. נכון שלכאורה הכי בטוח בארץ, אבל בלב היינו משויכים עדיין לאוקראינה, מה עוד שבארץ לא הייתה לנו עבודה".

תמונה כיום בפורים (''צילום באהבה'', רותי בן זימרה)

כשהם אחוזים בלבטים החליטו ציפי ובעלה לנסוע להתייעץ עם רבי דוד אבוחצירה. "נסענו ברכבת מירושלים עד נהריה", היא נזכרת, "אני המתנתי בחוץ עם התינוק בזמן שבעלי נכנס אל הרב ויצא כעבור דקות ספורות כשהוא מצטט: 'הרב אמר שבכל מה שנעשה נצליח'. שנינו תמהנו על כך ולא הבנו את פשר הברכה, אבל הסתבר שברכתו של רבי דוד פעלה ישועות, ובתוך זמן קצר ממש מצאנו דירה מקסימה בבית שמש, שהתאימה לצרכים שלנו בדיוק. באותו זמן גם קיבלתי הצעה ראשונה להופיע לפני נשים ולחזק אותן בסיפור האישי שלי. האמת היא שזה לא היה קל, אחרי שנים של חוסר יכולת לשתף, היה לי קשה להיפתח. אבל החלטתי לקחת זאת כמשימת חיים – בניתי הרצאה בשילוב מצגת וקטעי שירה, הפכתי את זה למופע ברמה גבוהה מאוד, ובמשך החודשים האחרונים הספקתי לעבור איתו ביותר מ-20 מקומות. ברוך ה' אני זוכה לרגש ולחזק, מתחילה להבין אט-אט שזוהי השליחות שלי.

"כי זה לא סתם כך שהקב"ה נותן לנו ניסיונות", מסכמת ציפי, "הוא רוצה שנגדל ונתחזק מהם. היום התינוק שלי כבר בן שנה, הוא מנסה לעמוד ונופל, אבל אני בכל זאת מעודדת אותו לעמוד, כי יודעת שרק כך הוא יחזק את השרירים שלו. אני זכיתי לראות בחוש איך שהקבה בנה לי את המסלול הנכון והמדויק ביותר עבורי – במשך כל שנות ההתמודדות והכאב הוא שלח אותי להיות באוקראינה, רחוקה מהלחץ הישראלי, ממבטי הרחמים ומההשוואות, וכאשר הילד היה צריך להיוולד הוא פשוט גרם לנו לשוב לארץ ולמצוא כאן את הייעוד שלנו. הכל כדי שנזכה לגדול, להתקרב אליו ולדבר איתו באמת. הלוואי שנזכה".

ליצירת קשר עם ציפי: M.gutfarb@gmail.com