זה אולי נדוש, אבל דבורי רובינשטיין (וקשטוק) בכל זאת כותבת על חירות

שוב תכתבי על "יציאה לחירות?".

נשמע נדוש, אני יודעת.

מבחינתי זה בעיקר סיסמתי.

אבל אי אפשר להתעלם מהתקופה הזו בשנה, בה הנושא של יציאה לחירות עולה שוב ושוב ונכתב במאמרים, בפוסטים, בקונטרסים, ונאמר בהרצאות, פודקאסטים, ואיפה לא.

זה החלום של כולנו, לצאת לחירות.

כל אחד במה שהוא צריך: ממשבר ספציפי או מתקיעות כללית; ממינוס לפלוס; מרווקות לנישואים; מנישואים מרעילים לגירושים; מעקרות להורות; מחרדות, פחדים ולחץ לרוגע ושלווה; מהורות מעייפת להורות שמחה; מקרעים במשפחה למשפחה שלמה; מחולי הגוף או הנפש לבריאות של שניהם; מתסכול וחוסר מימוש למימוש פוטנציאל מלא; מהתלבטות וקונפליקט לבחירה שלמה; משנאה לאהבה; מחוסר ביטחון לביטחון; מתנאי חיים לא מרחיבים לרחבות הדעת והשטח; מגלות לגאולה; ובטח יש עוד הרבה גלויות, מצרים ומיצרים שלא כתבתי.

אני רוצה לתת לך כפתור קסם, שבלחיצה עליו יוצאים לחירות, מנקים את החמץ שבבית ושבלב, מפסיקים לעבוד בפרך בעולם הזה, ומגלים שהמשיח בדלת שלך.

כשאני אמצא את הכפתור הזה, מבטיחה לעדכן (וגם למכור אותו במיליונים).

עד אז אני רוצה להבטיח, כן, להבטיח, שכל אחד יכול לחיות טוב יותר ולמצוא גאולה בתוכו.

כמו שאני כל הזמן אומרת וכותבת וטוחנת: אנחנו לא בחרנו את המסע שלנו כאן. הוא נכתב לנו מלמעלה. ירדנו אליו כשהוא כתוב מראש.

לא קיבלנו מפה, וגם לא וויז. אין לנו מושג איך לצעוד במסע הזה והאם בחרנו בשביל הנכון שלנו.

מה כן קיבלנו? סל כלים, צידה לדרך.

ואנחנו יכולים לבחור איך לעבור את המסע הזה!

כל אחד ואחת קיבל צידה ספציפית ומיוחדת לו, כישורים מיוחדים, יכולות ספציפיות, כלים שנתפרו בדיוק עבורו.

ומי שנולד בדור הזה, נולד לדור שבו, מלבד הצידה האישית לדרך, יש מפות שאפשר לקנות וכלים שיכולים להועיל, אותם ניתן לקבל בתהליך טיפול\אימון\ייעוץ, ו\או בעזרת ברכה מגדול שהוא מאמין בו.

אני כאן כדי להגיד שאני רואה בעיניים שלי יום יום, יום יום! (מלבד ימים שאני לא עובדת בקליניקה, אבל לפעמים גם בהם אני מקבלת דשי"ם חמים מהלקוחות שלי בהווה ובעבר) שאפשר ומותר וכדאי וצריך לחיות טוב יותר.

אני מסתכלת עלי, איזה אדם הייתי פעם, ומי אני היום. איזה מסע עברתי, ואני עוד לא הגעתי לחצי.

40 שנה במדבר, תרתי משמע! כולל הקיטורים והעצבים, כולל הניסים, כולל ענני הכבוד שלפעמים ראיתי ולפעמים לא, כולל ימים שבהם לא היה לי לחם לאכול, פיזית או נפשית, כולל ימים שבהם זכיתי למן, כולל זמנים שאיבדתי את האמונה וזעקתי "למה הוצאת אותי ממצרים?", וכולל זמנים שדבקתי בה' ובתורתו.

האם החיים שלי קלים היום? פשוטים? נוחים?

לא ולא.

מלבד תקופה קצרה מאד ספציפית לפני אי אלו שנים שהייתה בי לרגע קצת שלווה ושקט, לא זוכרת נחת בחיי. לא זוכרת ביטחון רגשי, לא זוכרת משענת ליפול עליה, לא חוויתי רוגע.

התמודדתי באלף חזיתות שוב ושוב ושוב. כל פעם בחזיתות אחרות.

היו תקופות שהתפללתי שהבוקר לא יפציע.

היו תקופות שהצטערתי שהלילה הגיע.

היו ימים שקינאתי באנשים שסיימו את חייהם בעולם הזה, קינאתי בשלווה ובשקט שהם סוף סוף זוכים לה.

החיים האלו לא פשוטים בשבילי בכלל, ואני לא חושפת הכל, אולם יש בי כוחות וכלים להתמודד איתם, לקרוס פחות, לעמוד על הרגליים יותר.

[ובסוד אני אגלה, שהכאבים והקשיים שלי הם עוד כלום לעומת מה שאני שומעת בקליניקה שלי. יש הרבה הרבה הרבה יותר מורכב וקשוח ועצוב וכואב מההתמודדויות שלי.]

לאורך כל השנים האלו נעזרתי שוב ושוב בליווי מקצועי, פעם מקצועי יותר ופעם פחות. ניסיתי אלטרנטיבי וניסיתי קונבנציונלי. ניסיתי טיפול בשיחות, במגע, בדיקור, באנרגיות, בבדיקות שריר, בדמיון מודרך, בהקשבה לגוף, בהקשבה לתת-מודע...

היו טיפולים שלא הועילו בכלל.

היו כאלה שעזרו לזמן קצר.

והיו כאלה שהצילו את חיי.

גם אחרי שמטפלת בכירה עם תואר שני עשתה את כל הטעויות המקצועיות האפשרויות בטיפול איתי, וגרמה לנזק שארך לי זמן רב לשקם, לא הפסקתי להאמין שיש מי שיכול לעזור לי.

כן, הייתי צריכה זמן התאוששות וזמן לחזור ולחשוף את הלב שלי, אבל ידעתי שאחזור להיעזר.

ולמה?

כי אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים וגם אני צריכה הקשבה, הכלה, אמפתיה, שיקוף, תיקוף, פתיחת אפשרויות חדשות, חיזוק, אתגור, שינוי מחשבתי של אמונות שטבועות עמוק וכבר לא משרתות אותי, ריפוי של צלקות עבר, יכולת לראות את הדברים מבחוץ ועוד ועוד ועוד.

ב"ה על מה שאני משיגה בכוחות עצמי ומתוך עבודה אישית מתמשכת, ומה שלא... ב"ה שיש שליחים ושליחות בעולם הזה, וכלים רבים להיעזר בהם.

לעם ישראל היה את משה.

בעיני, משה היה מעין מטפל שלהם.

הוא הכיל את עם ישראל, הגן עליהם, תיווך עבורם, הקשיב להם, ביקש בשבילם אצל פרעה ואצל הקב"ה, ניתב, הוביל, ייעץ, הדריך, וגם, כשהיה צריך, העמיד אותם במקומם.

כל אחד צריך איזה משה בשבילו.

ולמה אני כותבת את כל זה?

כי בחודש האחרון, ספציפית בחודש האחרון, כמה וכמה מלקוחותיי סיימו תהליכים, חלקם ארוכים יותר וחלקם פחות, שהשאירו אותי דומעת ממש, מהתרגשות.

אנשים שנכנסו עם מעט מאד תקווה, ויצאו עם גב זקוף, ניצוץ בעיניים ויכולות שלא הכירו בעצמם, שהם כבר משתמשים בהם. הם מדברים על חציית ים, על יציאה ממצרים, על חיים חדשים.

חלק אחר דיווח על שיפור משמעותי בחיים.

ואלו שעדיין לא – גם זמנם יגיע, כי אני לא מקבלת לקוחות שאני לא בטוחה שאני יכולה לעזור להם.

הפסקתי לספור את המילים "אני ממש מרגישה שיצאתי לחירות. תודה עליך" (בניסוח כזה או דומה) או "אני מרגישה שהגעתי אל הגאולה שלי".

אני לא מצליחה להתרגל לזה. ולא רוצה להתרגל לזה.

מתרגשת כל פעם מחדש.

מרשה לעצמי להביע את ההתרגשות שלי ולשמוח עם כל אחת ואחד כאילו היא אחת ויחידה.

לא יכולה לפרט דוגמאות כי רבות מהן הגיעו מכאן, ואני לא קיבלתי את רשותן, אבל אלו שהן כלליות ופוגשות רבות מאיתנו, אני מניחה בכותרות:

זו שלא מאפשרת לבעלה, שמתנהג באופן לא ראוי ולא מוסרי, להפיל את האשמה ואת האחריות עליה. היא עכשיו יודעת שהבעיות שלו לא קשורות אליה והיא יכולה לעמוד מולו באומץ, בביטחון ובנחישות.

וזו שכבר לא חושבת שאם היא נהנית קצת ממשהו (סרט, אוכל טעים, בגד חדש) אז בטוח עוד רגע יקרה משהו רע.

וזו שכבר לא נותנת לאבא שלה לפרק את זעמו עליה.

וזו שהצליחה סוף סוף להתגבר על ההוא שוויתר עליה, ויכולה לדבר עליו בלי להתפרק מכאב ומגעגוע, והלב פתוח להכיר בחור חדש.

וזו שמגיבה אחרת, בלי לאבד שליטה, בלי להשפיל את מי שמולה, אלא אסופה, מווסתת, חזקה.

וההיא שלא רצתה להתחתן למרות הגיל הלא צעיר, ו'פתאום' היא רוצה, וזה בזכות ניקוי של טראומות לא פשוטות שמנעו ממנה את היכולת לראות זוגיות כמשהו שמח וטוב.

וההיא שכבר לא מרגישה בושה או חוסר ביטחון, לא מסמיקה ולא רועדת, כשהיא עומדת מול הצוות בעבודה בישיבה החודשית, ומדווחת על העדכונים החודשיים.

וזה רק חלק מכל פריצות הדרך שקרו בקליניקה לאחרונה.

ואלו שעדיין לא... גם זמנם יגיע, בעז"ה, באמונה שלמה שיש את הכלים לסייע ולשפר ויש את האמון המלא שלי ביכולת האנושית להתקדם ולחיות טוב יותר.

אני רוצה שכל מי שקוראת את הפוסט הזה תדע שאפשר להרגיש טוב יותר.

לא בהכרח אצלי.

יש עוד המון מטפלים ומטפלות מעולים ומעולות ומגוון שיטות מטורף שלא היה כמותו.

העיקר לצאת ממצרים, כל אחת והמצרים שלה.

לפעמים, כדי לצאת ממצרים, צריך לעבור שנים של עבודת פרך, ואז ברגע אחד לקבל החלטה ולהחליט לעשות שינוי.

גם אם זה באמצע הלילה.

בעיקר אם זה באמצע הלילה.

העיקר לצאת. לצאת ממצרים.

האם זה אומר שאז הכל יהיה בסדר?

לא.

יתכן שכשתצאי ממצרים, יחכה לך ים סוף מצד אחד, ומצרים מצד שני.

אני כאן כדי להזכיר:

אל תתייאשי!

את במסע שלא בחרת בו. את כן יכולה לבחור איך לעבור אותו.

מגיע לך טוב יותר.

יכול להיות טוב יותר.

זה לא אומר שכל הבעיות שלך ייפתרו, ובכל הכנות, יש דברים שאי אפשר לפתור: אי אפשר להחזיר אדם שנפטר, או נפש שנפגעה לבריאות מלאה, או לחזור ולהיות צעירים יותר ולמחוק טעויות שנעשו ויש להם השלכות, או להפוך מבעל מום לאדם ללא מום, לדוגמא.

כן אפשר להתמודד טוב יותר, שמח יותר, רגוע יותר, מדויק יותר, שלם יותר.

כשאני בתקופות שאני מודה על מה שיש, מודה על המסע שלי, אני יודעת שאני בטוב. בהכרה תודעתית מלאה. ביכולת להכיל את מה שאני עוברת באמונה ובשכל.

*

לפני סיום, הנה שיר מדהים שמצאתי את עצמי בתוכו, ואולי גם את:

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם / אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ

בְּיָד חֲזָקָה,

אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,

וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,

שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה

אַחַת,

שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.

אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף –

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,

לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,

לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,

לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,

לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,

כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם.

וִירוּשָׁלַיִם,

וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,

לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד

בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

ולסיום, את האמת, התכוונתי לכתוב פוסט אחר לגמרי, אבל תוך כדי הכתיבה, זה מה שיצא, ואם זה מה שיצא, זה כנראה מה שצריך להישלח ולהגיע אליך.

איתך, עם איחולים לחג שמח באמת, כזה שייתן לך כוח לצאת אל הגאולה שלך.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן