"את מוצאת את עצמך הרבה בחיים מנסה לקבוע לאנשים מה לעשות?"

השבוע נפתח בסיפורם של בני הזוג שמואל ולאה (כמובן נעשו שינויים בסיפור, שלא נזהה במי מדובר).

שמואל ולאה נכנסו אלי לקליניקה והתיישבו בכבדות בכורסאות. ניתן היה למשש את האנרגיות הטעונות שמילאו את חלל החדר.

מה קרה?

לאה נאנחה בכבדות והתחילה לספר. "קשה לי עם המצב הזה, שאני מרגישה מושפלת ליד הילדים".

"מושפלת?!", הגיב שמואל בפליאה, "ממתי אני משפיל?".

"כן, בהחלט. היום קרה מה שקורה הרבה פעמים, שאני מעירה לילדים – ואתה חולק עלי בנוכחותם".

"מה זאת אומרת?", המשיך שמואל להתפלא. "תגידי לי, כשהממשלה מחליטה כל מיני דברים, והבג"ץ מערער עליהם, זה אומר שהבג"ץ משפיל את הממשלה? ממש לא!".

"ממש כן", הגיבה לאה. "על מה כל הכֵּאוֹס כאן במדינה אם לא על זה? זה קשה לי מאד. אני זו שלוקחת אחריות על הילדים, אני נמצאת אתם כל הזמן בבית - דואגת, מבשלת, מכבסת, מקלחת, משכיבה. אתה מגיע פה ושם, עוזר כמה שעוזר ופונה לענייניך, אז איך יש לך הזכות להחליט? ולמה אתה מבלבל את הילדים?!".

"בעצם", הגיב שמואל בכעס "את רוצה שלא תהיה לי מילה בבית, שתהיה לך שליטה מלאה על כל מה שקורה".

"כן!", ענתה לאה בהחלטיות, "בן אדם יכול לקבוע במקום שבו הוא משקיע. אתה נמצא כל היום בכולל שאותו אתה מנהל, שם נמצאים הראש והלב שלך, אז שם אתה יכול להחליט. אבל בבית? אתה מבקר כמו אורח, ומביע דעה כמו בעל בית...".

"את יודעת מה, אני לגמרי אתך!", לקח הבעל רברס חד. "ברגע זה אני פורש מהבג"ץ ועובר לממשלה. אבל, אני מתכוון לחוקק חוק חדש. את לא תוכלי לבקש שאהיה יותר נוכח בבית".

"תפסיק כבר עם הציניות שלך", הגיבה לאה בעצבים.

"סליחה?! את התחלת", הגיב שמואל בטרוניה. "נכון, אני ראש כולל, וכל היום לא בבית, וגם מביא הביתה משכורת לא רעה. שנינו יודעים כמה את שמחה בכך שאני גם לומד וגם מפרנס. אחרי כל זה, כשאני מתאמץ מאד לחזור הביתה הכי מוקדם שניתן בתנאים שלי – אז אני משתדל להיות מעורב: לשוחח עם הילדים, לשמוע את מצוקותיהם ולבטיהם. אני לא יכול לסתום את הפה, הם רוצים לדעת מה אני חושב. אז אם את רוצה שאשתוק", נאנח הגבר בכבדות, "אז בכבוד. אבל אני גם לא אקשיב".

"יש הבדל בין להקשיב ולהשתתף לבין להחליט. ועוד ההפך ממה שאני אמרתי להם לפני חצי שעה", הגיבה האישה בהתנצחות.

"את גם רוצה להחליט מה בדיוק אני אדבר ואילו מילים אני אהיה רשאי להוציא מהפה?", שאל הבעל בסרקזם.

* * *

הוויכוח יכל להתגלגל ולהתגלגל בלי סוף. האם מישהו היה מנצח? סביר להניח שהיו יוצאים רק פצועים ונפגעים.

כאן עצרתי אותם, והצעתי להם שני מסלולים.

"אני יכול לזרום אתכם, ללבוש את הכובע של השופט ולנסות לברר מי אשם ומי צודק. ואני יכול לפרוש מבית המשפט ולערוך אתכם בירור עומק בעולם הרגשות. זה לא יהיה קל, התהליך ידרוש מכם אומץ וכנות, אבל מניסיון שלי – זה מתגמל".

דווקא האישה, זו שהיתה טעונה כל כך והרגישה מושפלת – הייתה הראשונה להסכים.

"בטח", אמרה בנחישות. "אשמח מאד שתעשה איתנו תהליך. בדיוק בשביל זה הגענו דווקא אליך לתהליך, ולא הלכנו ליועץ לקבל עצות".

"תודה", אמרתי. אבל יש לי עוד שאלה לפני שמתקדמים: "האם את רוצה תהליך, כי חשוב לך לברר את עולם הרגשות שלך ולעזור לעצמך – או כי חשוב לך שבעלך יבין את הרגשות שלך ויתחשב בך? או אולי אפשרות שלישית – כי חשוב לך שבעלך יבין את עולם הרגשות שלו והוא ישתנה? מה את אומרת?".

האישה שתקה. היא עיבדה את הדברים בינה לבין עצמה במשך מספר רגעים, ואז חייכה בתגובה: "כן. השאלה הזו הייתה ממש במקום. אכן, המטרה שלי הייתה שבעלי ישתנה, אבל כעת, בהחלטה של רגע, אני רוצה לקחת אחריות רק על עצמי, ולברר את רגשותי".

"תראי", פניתי אליה. שמעתי את הוויכוח שהתנהל ביניכם, ושמתי לב למשהו משמעותי מאד: את משתמשת המון במושג 'להחליט', 'לקבוע'. את מוצאת את עצמך הרבה בחיים מנסה לקבוע לאנשים מה לעשות ואיך בדיוק להתנהג?".

"וואו", נאנחה, "המון!".

"ואיך את מרגישה עם זה?".

"סובלת. סובלת מאד. מהבוקר עד הלילה אני עסוקה בלנהל את כולם, וזה מתיש, כי כמעט שום דבר לא מתנהל כמו שרציתי".

"את יכולה לתת לי דוגמה?".

"בטח! מיליון!".

"המתבגרת שלי כל רגע ורגע מייצרת אצלי מצוקה חדשה. כל יום היא מתחברת עם חברה שאני לא אוהבת, מתלבשת בצורה שאני לגמרי לא מרשה, הולכת לישון בשעות שגומרות אותי...".

"מה קורה לך כשהיא מביאה הביתה חברה שאת לא אוהבת?".

"אני מאבדת שיווי משקל, ממש מרגישה שאין לי שליטה ושבא לי להוציא אותה מהבית או לצאת בעצמי מהבית. אני לא יכולה לחיות תחת אותה קורת גג עם כל הדבר הזה. הרבה פעמים באמת אני פשוט מרגישה חולשה איומה, ואז אני נעלמת למיטה. שם הכי מוגן וטוב לי. אבל יש גבול כמה אישה יכולה לשכב במיטה...".

"אולי כדאי שנדייק איזה חלק בתוכך מתערער באותם זמנים?".

האשה חשבה, ואז ענתה: "זה מחזיר אותי לאותו מקום. אני מקבלת ביטחון כשאני שולטת, וכשהבת שלי מביאה הביתה חברות דומיננטיות – הן מובילות אותי למקומות שמערערים אותי".

"האם עליך יש מישהו ששולט? או שרק את שולטת על אחרים?".

"וואו, בטח", ענתה לי האישה. "מאז שאני זוכרת את עצמי אין לי מילה משל עצמי, ועד היום זה כך, תמיד אני חייבת להרגיש, לחשוב ולהתנהל לפי מה שהמבוגרים חושבים, וזה לפרטי פרטים. כעת אני מבינה מדוע אני לא יכולה לתת לאחרים את העצמאות, כי אם לי אין ה'אני' שלי - אז איך אני יכולה לראות סביבי אנשים עם חופש בחירה?

"אבל אתה יודע מה?", פנתה האישה לבעלה. "אני רוצה לשבור את ההרגל הזה, אני כן רוצה לתת מקום לסובבים אותי, אבל כעת אני מבינה שהעבודה לזה נמצאת ב'לבנות את האני שלי'. ככל שזה יבנה – אוכל יותר לתת לאחרים את המקום שלהם".

כך הסתיימה לה השעה. אותו מבט טעון ששכן ביניהם נעלם כלא היה, ואת מקומו תפסה הבעה של התבוננות אמיתית ובוגרת.

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.