"שיימינג? לא רק ילדים סובלים מזה"

זו אחת התופעות החברתיות ההרסניות שהכרנו, שהולכת וצוברת תאוצה. היא לא חדשה, אבל הקלות שבה היא מתאפשרת מדאיגה, וגובה בינתיים לא מעט קורבנות: ילדים, וגם מבוגרים, שנפגעו עמוקות מחרם, הוצאת שם רע, או התחשבנות בפומבי או מאחורי המקלדת, מאדם זר או מוכר, ומנסים לשקם את חייהם גם שנים אחרי.

אנחנו נתקלים במעשים האלה חדשות לבקרים, לפעמים אפילו שותפים להם בעצמנו במסווה של הפצת עוול או רצון לגנות מעשה רע שנדמה לנו שהתרחש, בלי לבדוק בכלל את אמיתות הסיפור, ולא עוצרים לרגע להבין את ההשלכות האמיתיות של מעשים מהסוג הזה. וההשלכות עשויות להיות הרות גורל: איתם תמיר היה רק בן עשר כאשר קפץ ממרפסת ביתו אל מותו, אחרי שחווה שיימינג בבית הספר מתלמידים בכיתתו לפני כשלוש וחצי שנים; אריאל רוניס, איש שב"כ לשעבר שניהל סניף של משרד הפנים בתל אביב, ירה בעצמו לפני כשמונה שנים, אחרי שנחשף לפוסט ברשת אודותיו שהאשים אותו בגזענות; נער בן 13 מרעננה התאבד לאחרונה, לאחר שעבר חרם מצד בני כיתתו, והיד עוד נטויה. בסוף, כל סיפור הוא כאב בפני עצמו, אבל לכולם מאפיין אחד משותף: כולם היו קורבנות של שיימינג.

אמנם התופעה מזוהה בעיקר בקרב ילדים, אבל תופתעו לגלות שהיא ממש לא נחלתם רק של אלה, אלא פוגשת גם מבוגרים, ולמעשה חוצת מגזרים, מצב סוציו-אקונומי, חברות ועוד. למען האמת, היא גם לא התחילה רק לאחרונה, אבל עם התפתחות הרשתות החברתיות, היכולת המהירה להפצת מסרים ורעיונות, ושכלול של יכולת הביטוי שלנו לכל מרחב שנרצה לחצות – גם בלי לחשוב יותר מדי, ובעיקר עם כמעט אפס בקרה וענישה לנושא – התופעה של שיימינג חברתי הופכת לקלה על ההדק יותר מתמיד.

שירה מילר היא עובדת סוציאלית קלינית, שפוגשת בקליניקה שלה גם מקרים של שיימינג: "בעצם זו אלימות חודרנית שמתרחשת במרחב הפרטי שלך, ובהרבה מאוד מקרים גורמת לנזק נפשי בל יתואר".

במבט על, כאמור, נדמה שרוב הקורבנות של תופעת השיימינג הם דווקא ילדים, שחשופים אליה במסגרות החינוך וברשת. אבל האמת היא שהיא כבר מזמן מזוהה בגדול גם עם עולם המבוגרים. "אלה אולי הסיפורים שאנחנו יותר מכירים מהחשיפה ברשת", היא מסבירה, "אבל האמת היא שגם מבוגרים חווים לא מעט פגיעה כתוצאה משיימינג וחשופים לה, ולא פחות מילדים. צריך לדעת, כשעושים למישהו שיימינג הפגיעה היא עמוקה, לא משנה אם הוא ילד, מתבגר או אדם מבוגר. אנחנו פוגשים את זה הרבה למשל בתהליכי גירושין, יש פשקווילים (מודעות רחוב) שמפרסמים, גם מפה לאוזן, והיום גם ברשתות החברתיות, ובלחיצת כפתור אפשר לפגוע בכל אחד וכל החברה והסביבה שלו יכולה לראות את זה. העברת המידע נעשית בשניות, ומספיק לשלוח תמונה שצילמו את הנאשם מזווית מסוימת שאפשר לפרסם בצורה מסוימת – אז כל העולם יודע ובוודאי שזה הרבה יותר מתאפשר".

ואם חשבתם ששיימינג נפוץ רק בעולם הכללי – טעות בידיכם. "אומנם בחברה החרדית יש פחות נגישות לרשתות, שזה המרחב הנפוץ להפצת השיימינג, אבל במובן הזה הפגיעה רק לובשת צורות אחרות: אנשים מעבירים שיימינג מאחד לשני מפה לאוזן, בתוך ישיבות, סמינרים, מוסדות לימוד, במסגרת שידוכים, אירועים חברתיים וחתונות, שיש יותר מבחברה הכללית, ובמיוחד באוכלוסיות סגורות יותר, בהן כולם מכירים את כולם, שם זה עובר מהר ופוגע".

לכאורה, יהיו מי שיגידו שמדובר בעלבון שהוטח כלפי אדם אחר שקצת הוצא מפרופורציה, ריב שהתפתח לממדים לא נעימים, או אדם שהרגיש גיבור ובחר להתבטא באופן משולל רסן מאחורי המקלדת אבל ממש לא התכוון. האמת היא שמאפייני הפגיעה של שיימינג הם קשים מאוד, והנפגעים נושאים את פצעיה שנים ארוכות לאחר מכן. ההשלכות העמוקות של הפגיעה הנפשית החמורה, שעלולה להיגרם כתוצאה משיימינג, מתארות מאפיינים של טראומה ממש. "יכולה להתפתח מזה פוביה חברתית – פחד לצאת מהבית, פרנויות, תחושה של הנפגע שכל הזמן מסתכלים ומדברים עליו, כשלפעמים זה אמיתי ולפעמים לא. ואז עשויה להתפתח הימנעות מלצאת ולעשות דברים", מסבירה מילר.

"אדם יכול להרגיש שהקרקע נשמטת לו מתחת לרגליים, שאין לו מקום בעולם. כל המוכר והידוע שהעניק לו הגנה עד היום – קורס לו מול העיניים. הוא קם בבוקר למציאות אחת, שהורגל אליה, ופתאום המציאות משתנה. וההשלכות הן הרות גורל בלא מעט מקרים. אצל ילדים ומתבגרים זה יכול להוביל ממש למחשבות אובדניות. אין להם ראייה רחבה של המציאות, ה'כאן' וה'עכשיו' הוא מאוד משמעותי ואקוטי בעולם שלהם. ילד או מתבגר שחווה שיימינג לא רואה את זה שמחר יעטפו עם העיתון הזה, שבו התפרסמה עליו ידיעה מרושעת, את הדגים בשוק... והמצוקה הופכת לבתי נסבלת. מכאן גם יש הרבה ניסיונות לפגיעות עצמיות".

בנוסף, מילר מדברת על אובדן של אחד היסודות הכי בסיסיים לחייו של האדם: אובדן האמון. "מלבד האמון הכי בסיסי שנפגע שיימינג מאבד בסביבה שלו בפרט, הוא מרגיש שהוא לא מסוגל לזהות כבר מי אויב ומי אוהב שלו. הרבה פעמים מי שמתחיל שיימינג הוא דמות קרובה, מי שחשבתי שהוא חבר כביכול, ואז נוצר הרבה בלבול בחוויה של 'על מי אני יכול לסמוך?' – בעולם בכלל כמקום בטוח ומיטיב, ובעצמו. הוא חווה גם אובדן אמון עמוק בעצמו. תחושה שאתה כבר לא מכיר את עצמך בכלל. היות שהוא אחד מול רבים, בסוף גם הוא מתחיל לפקפק בעצמו ולהאמין למה שאומרים עליו, וצריך המון תמיכה משפחתית, תחושת זהות ברורה וביטחון עצמי כדי לצאת מזה".

האם יש מצבים שבהם שיימינג עשוי להיות מוצדק?

"במקרים של מעשים מאוד חמורים, כמובן שיש לזה מקום, ואדרבא, חשוב להזהיר מפני פוגעים ורמאים, אבל רק במקרים שמוכחים כאמת ואחרי התייעצות עם גורמים המוסמכים לכך. היה למשל סיפור מפורסם בארה"ב על אדם, בעל קצביה, שהוחזק לכאורה כירא שמיים, והתברר שהונה קהילה יהודית שלמה, כשמכר במשך עשרים שנה בשר חזיר כבשר כשר. אין ספק שיש מקרים שזה לשון הרע לתועלת ומצווה לפרסם, אבל כמובן שהם מאוד קיצוניים".

יש לנפגעי שיימינג פרופיל מסוים?

"זה קצת טריקי. בגדול, יש גורמי סיכון. למשל, ילדים שסובלים מהצקות ואלימות באופן תדיר בבית הספר – יש יותר חשש שזה יקרה להם באופן כללי ורחב יותר.

"בנוסף, לרוב, מי שמגיע ממשפחה חזקה ומעמד גבוה – אנשים פחות יתעסקו איתו. לדוגמה, הרבה ילדים שמגיעים ממשפחות מצוקה או שיש להם בעיות בבית הספר הרבה יותר מועדים לשיימינג, וזה לרגע לא אשמתם. יש להם פשוט פחות גורמי תמיכה ומעמד חברתי שיכול להגן עליהם".

בהקשר הזה, מילר מציינת עובדה מעניינת שנוגעת לכך שקורבנות שיימינג מועדים יותר למקרי שיימינג חוזר בעתיד. "כמו בכל קורבנות חוזרת בהרבה תחומים, אדם שנפל פעם אחת – היית מצפה שיידע להישמר יותר, אבל הסטטיסטיקות מראות שדווקא אדם שהיה קורבן לאלימות כלשהיא – מועד יותר ליפול לזה שוב, בגלל איזשהוא שחזור שהנפש מנסה לעשות. בנוסף, גם אם הוא כבר הושמץ – יותר קל להשמיץ אותו שוב ויאמינו, בפרט אם הוא ספג את כל החיצים וישב בשקט".

אז מה עושים, אתם שואלים, והאם יש תקווה למי שחווה חוויה קשה כל כך שכזאת? הבשורות הטובות הן שתמיד יש מה לעשות. "ההמלצה המשמעותית ביותר היא לעבור טיפול רגשי, שיעבד את החוויה, ויעזור שהנפגע לא ייפול לזה שוב ולא יחזור או יהפוך להיות קורבן סדרתי לאלימות".

אם במקרה נתקלתם באדם שמתמודד עם שיימינג – תדעו שגם לכם יש איך לסייע לו. למעשה, ההשפעה של הסביבה הקרובה אצל נפגעי שיימינג ממש קריטית לתהליך הריפוי שלהם. "חשוב לתת הרבה תמיכה למי שחווה דבר כזה, הוא מאוד מעריך את מי שעומד לצידו ולא מאמין למה שאומרים עליו, וזה משהו שהורים מאוד יכולים לתת, ולא להגיד משהו כמו: 'אם היית יותר... אז היו פחות מציקים לך' – לא להאשים את הקורבן. לתת לילד תחושה של מרחב בטוח, אם אתה שומע דברים שאומרים עליך – המרחב אצלנו בטוח ואתה יכול לספר ולשתף ונהיה איתך ואנחנו לא מתביישים לצאת מהבית. לא לתת לילד תחושה שמתביישים בו, אלא תחושה של הגנה, שלא מאמינים ולא נכנעים למה שנאמר ומקבלים את הגזירה והילד הופך להיות מנודה.

"כשזה רק מתחיל, לאפשר רגע התכנסות עם המשפחה או אנשים קרובים כדי להרגיש בטוח לאסוף את העולם הפנימי שלו, אבל לא לקבע את המצב שהוא מתכנס בבית או לא רוצה לדבר עם חברים. לתת לילד או לאדם הנפגע ביטחון שאוהבים אותו כמו שהוא בלי תנאי וגם אם עשה משהו לא בסדר – אז לשתף. לפעמים ילדים פוחדים אפילו לדבר על זה, וההורים לא מודעים לזה. או במגזר החרדי מפחדים לספר, שלא ישפטו או יאמינו דווקא לצד השני. שהילד ירגיש בנוח לבוא ולהגיד. ואם צריך משהו לשפר – אז משפרים, אבל להיות לצידו גם אם טעה.

"ואם צריך, אז גם בצעדים מעשיים. למשל, אם מדובר בשיימינג שמתפרסם ברשת – לבקש שיורידו, וגם במרחב הבית ספרי לשתף פעולה עם ההנהלה כדי שיטפלו בזה, ושישתלטו על זה כמה שאפשר. כמה שפחות לפעול לבד, בית הספר והצוות החינוכי יכול להיות מקור כוח וסיוע משמעותי במצבים כאלה".

איך מזהים מאפיינים של שיימינג אצל ילדים, במקרים שבהם ילד חושש לספר ובוחר להסתיר?

"יש הרבה מאפיינים של מצוקה, שמי שמכיר את הילד שלו מקרוב – יידע לזהות שמשהו בהתנהגות ובהתנהלות היומיומית שלו משתנה. למשל, ילד שמסתגר, לא מזמין חברים ולא רוצה ללכת לבית הספר, ירידה תפקודית ברמת הלימודים שלא אופיינית לו, סימנים של אלימות שהוא חוזר איתם ולא היו פעם, או אם פתאום יש הרבה תלונות עליו מהמורים שגם הם לא מודעים, שהוא מאוד מפריע או מתחיל קטטות בבית הספר. חשוב לשאול אותו מה קורה ולהבין מה קורה במרחב החברתי.

"בנוסף, חשוב להבין שבגלל שהרבה מהפגיעה מתרחשת ברשת, שהילדים חשופים אליה – חשוב להיות ערים לכל הנושא של המוגנות ברשת. חשוב להבין כמה לאפשר להם פרטיות במרחב כל כך פוגעני, וגם אם בוחרים שכן – במצבים של מצוקה צריכים, אפילו ביחד איתו, להיכנס ולעקוב, ולהסביר לו כהורים, שאין לנו ברירה, ושאם נראה שאין שום מאפיין חשוד של פגיעה – נצא מאוד מהר, שאין לנו כוונה לחטט במרחב האישי שלו. זה קריטי כל הזמן שתהיה מודעות ופיקוח שלנו כהורים על מה שקורה, כי ילדים נוטים להישאר לבד עם מה שקורה להם".

אז בפעם הבאה שבא לכם לסגור חשבון מול אדם שפגע בכם ולשתף את כולם ברחבי הרשת, לפרסם או להגיב על עוול שנגרם לאחר ולעודד גם אחרים לשתף ולהגיב, או להאשים את הילד שלכם שהוא רגיש מדי, או לא יודע להבין הומור של חברים בכיתה – קחו רגע נשימה ונסו להבין את הסיפור האמיתי שמתחת לפני השטח. יכול להיות שהוא אחר לגמרי ממה שנדמה לכם.