הנשים שהצליחו לרדת במשקל: "אחרי שעשיתי שינוי מבפנים, סוף סוף הגיע השינוי מבחוץ"

"איך אצליח לרדת במשקל? זה נראה מעל לכוחותיי". "דיאטה זה חונק, לא רוצה את זה". "כיף לי לאכול הכל. אוכל מנחם אותי". "נכון, עליתי, וזה מעיק, אבל גדול עליי לשמור". כמה פעמים אמרנו את המילים האלה לעצמנו, ואיך שהיינו רוצות לרזות למרות הכל. 3 הנשים בראיון הזה החליטו לא לוותר. הן בחרו לעשות את הצעד. להתחיל בשינוי פנימי אמיתי, כדי לשמור על משקל תקין לתמיד.

רק לפני שנתחיל - הערה קטנה. לא באנו לשווק פה שיטת הרזיה כזו או אחרת, אלא לשאול אותן מה עבר עליהן בדרך לירידה במשקל, באמת, מבפנים. שלושתן סיפרו על הדרך, העליות והמורדות, ועל מה שעוזר להן לשמור על המשקל לאורך שנים. מה שהפתיע במיוחד, הוא שאת הדיאטה הסוררת הזו, זו שנראית בלתי אפשרית בעליל, הן עושות היום פשוט בכיף.

(צילום: shutterstock)

הדסה: "כל פעם צעד"

הדסה עמר-ועקנין לא אהבה את המראה שלה ואת איך שעומדים עליה הבגדים. "בעיקר - הרגשתי שכל האכילה שלי היא רגשית, שאני כל היום סביב תחושה שהאוכל מנהל אותי", היא אומרת. "לאורך שנים לא חשבתי שאפשר אחרת, עד שראיתי חברה שהצליחה לעשות שינוי והחלטתי שאני רוצה גם. בעקבותיה, נרשמתי לתוכנית ליווי לירידה במשקל. מדובר בתוכנית הגיונית, לא כזו שמגבילה מפני אוכל מסוים או מחייבת להוסיף תוספים וכדורים. אני מאמינה שאם ה' ברא אוכל מסוים, אין סיבה להתנזר ממנו, כמובן במידה הנכונה". עם זאת, ליווה את הדסה פחד גדול. "לא רציתי להיות מוגבלת, חששתי שיגידו לי מה לעשות. מה שהחזיק אותי אז הוא דבר אחד. אמרתי לעצמי שאני עושה צעד ראשון, ולא יודעת מה יקרה אחר כך. בכל פעם הסתכלתי רק על הצעד הקרוב".

במשך הזמן, גילתה הדסה את יכולת ההקשבה לגוף. "לא ספרתי קלוריות ולא מדדתי צלחות, פשוט למדתי להקשיב פנימה. להרגיש מתי נעים לי בבטן, ומתי היא כבר קצת כבדה ואומרת לי שעברתי את הגבול. זה היה לימוד גדול עבורי, גיליתי שהגוף צריך פחות ממה שאני חושבת. אני אחת שאוהבת מאוד אוכל, זה מקום עבורי להעניק אהבה, אז המשכתי לבשל, אבל דברים השתנו. למדתי, למשל, לאדות בצל על מים ולהוסיף רק טיפה שמן בסוף, להכין לעצמי מאכלים בריאים יותר, בלי לשגע את המשפחה. אני לא משתפת בתזונה שלי את ילדיי, זה לא מעניין אותם".

הדסה עמר-ועקנין

תהליך הירידה במשקל, היה איטי ממה שחשבה. "בכל שבוע ירדתי כמה מאות גרמים, ובהתחלה השינוי החיצוני לא נראה לעין. אני מצידי ציפיתי לאיזשהו פידבק מהסביבה, והוא לא הגיע. זו היתה תקופה לא פשוטה עבורי, להבין שייקח זמן עד שאקבל את הפידבק הזה. רק אחרי שהשלתי ממשקלי 4 קילוגרמים ניכר השינוי לעין, והמחמאות מסביב נתנו לי כוחות מחודשים. הבנתי שזה איטי אבל קורה".

תהליך הגמילה מסוכר עבר אצל הדסה במהירות גדולה למדיי. "ברגע שנותנים למוח מתוק או פחמימות ריקות הוא רוצה עוד, אבל כאשר נצמדים לתפריט מסודר, ללא המתוקים, לא מרגישים חסר. כיום, שנה וחצי אחרי שהתחלתי, אני יודעת שיותר קל בלי המתוק המתועש, מאשר רק קצת, בגלל שהקצת פותח רצון לעוד, ודורש דיוק כדי לא להמשיך".

אחרי שכבר ירדת במשקל, את מרשה לעצמך לפעמים לשחרר?

"אם רק מתחילים עם טעימות פה ושם, המדרון הוא חלקלק. ברגע שנותנים למוח פחמימות ריקות או משהו מתוק, הוא רוצה עוד. אז יש כמובן גם זמנים בהם אני לא מספיק קשובה לגוף ונופלת, אבל למדתי לא להמשיך בנפילה. למדתי שגם אם אכלתי שוקולד, במקום להמשיך לכל החבילה, אפשר לעצור באותו רגע. יש לי בחירה, וגם אם בארוחה אחת לא שמרתי, בארוחה הבאה אני מתקנת. בכלל, הגוף כבר לא מקבל את האוכל הלא בריא כמו בעבר. הוא סובל כאשר מכניסים לו את זה".

(צילום: shutterstock)

מה קורה ברגעים קשים?

"למדתי, ואני עדיין לומדת, לעצור לפני שאגיע למצב שאני גוועת ברעב. באופן כללי, אני מכינה לעצמי בכל פעם אוכל בכמויות גדולות, כדי שיהיה זמין במקרר כל הזמן, ואז בכל ארוחה מוציאה ומחממת. בנוסף, לא פעם בזמן של עייפות גדולה אני יושבת עם כוס תה, יש פעמים בהן הגוף בכלל צמא ולא רעב". 

גם האוכל המיוחד בבית ההורים לא מצליח להוריד אותה מן הדרך. "יש אצלם הרבה עוגות מיוחדות. אז כשאני מגיעה אליהם, אני בוחרת את הכי טעים בעיני, יושבת כמו מלכה, אוכלת ומתפנקת. אני אפילו לא קוראת לזה אוכל, אלא נוסטלגיה. אבל בגלל שמדובר בכמות מדודה, אשר נכנסת לגופי לעיתים רחוקות, אני מרשה לעצמי לאכול מעט ולחזור לסדר הנכון עבורי". 

מה נותן לך את הכוח להמשיך הלאה?

"קודם כל, העובדה שמדובר בתזונה אפשרית, לא קיצונית. וכמובן - היכולת לעמוד מול המראה ולהרגיש בנוח עם עצמי. זו תחושה מדהימה. לדעתי, כל מי שאוהבת את עצמה, וסוחבת משקל עודף, מוזמנת לתהליך כזה. להתחיל בצעד הראשון, בלי לחשוב קדימה, ומשם להמשיך לאט לאט. בכלל, הרבה נשים מבקשות ממני בסטטוס איזה טיפ כדי לרזות. אז אני עונה לכולן שזה לא פתרון קסם ולא קורה ביום אחד, צריך להתאמץ. עם פתרונות קסם יורדים מהר וחוזרים מהר. לעומת זאת, עבודת מידות היא עבודת חיים שלוקחת זמן, אבל יש לה תוצאות שוות".

סנדרין: "הייתי חייבת ללמוד"

בגיל 43, סנדרין הגיעה למשקל של כ-90 קילו, ולא יכלה לשאת את זה יותר. "מעבר לנראות החיצונית, הייתי תשושה, והיה לי קשה לתפקד ולזוז", היא משתפת. "בשלב זה, החלטתי ללכת על שינוי מהותי באורח החיים, שיישאר איתי גם הלאה, לא דיאטה של חודש, שאחריה אחזור למצב המתסכל בשנית. היה חשוב לי לעשות את התהליך בנחת, להרגיש איתו טוב, לא עונש. הבנתי גם שאני זקוקה לדרך שדורשת יחסית מעט השקעה, כי אם זה ידרוש ממני יותר מידי, לא ארצה לשנות הרגלים".

בשלב זה, היה ברור לסנדרין כי היא לא הולכת לעשות את התהליך לבדה. "אחרי כל כך הרבה נסיונות, הבנתי שאני חייבת עזרה והכוונה, וכן תמיכה נפשית מול הקשיים. מבחינתי, ממש כפי שהולכים ליועץ משכנתאות, יש צורך בייעוץ תזונתי, וכפי שאי אפשר להיות מורה, למשל, בלי ללמוד את המקצוע, כך גם ירידה במשקל לא אפשרית בלי למידה של התחום. הרשת מלאה במתכונים טובים, אבל הליווי והתמיכה היו קריטיים עבורי. לא הייתי יכולה לעבור תהליך בלי זה".

סנדרין

ההתחלה, כמובן, היתה מלחיצה. "יצירת שינוי בהרגלים מחייבת יציאה מאזור הנוחות", אומרת סנדרין, "אבל למדתי להכיל משברים ונפילות, להבין שהם חלק מהדרך. המוח שלנו רגיל לראות הכל או לא כלום, להגיד - 'יאללה אכלתי, הכל הלך', אבל מדובר כאן בתהליך, לא במשהו נקודתי. גם בזוגיות - לא מתגרשים אחרי מריבה אחת, ממשיכים לבנות למרות הקשיים. כך, למשל, היה לי יום בו חזרתי הביתה רעבה מאוד אחרי כמה שעות עמוסות. הבת שלי בדיוק הכינה צ'יפס, ומרוב רעב אכלתי ממנו. אבל - בלי להיכנס למצב של רגשות אשם, מתוך קבלה מוחלטת של הנפילה, אמרתי לעצמי - עכשיו ממשיכים, ויצאתי לריצה. מאוחר יותר באותו יום השתתפתי בערב נשים, ושם הרגשתי שאם אכניס לגוף שלי משהו זה יהיה פשוט מיותר. אז ויתרתי, והתחושה היתה נפלאה. תחושה של עוצמה וכוח, ידיעה שאני לא נגררת אחרי פיתויים. בכלל, כאשר רואים את הרווח וההפסד שיהיו לאחר מעשה, זה נותן כוח לבחור נכון".

סנדרין, גם היא, למדה לבחור את האוכל שלה ברגעים מאתגרים. "לא מזמן הייתי באירוע משפחתי, עם אוכל משובח. במקום לטרוף את כל הבר, בחרתי כמה מאכלים אהובים עליי בצורה ממוקדת, אותם אכלתי בשמחה, מתוך ידיעה שארוחה נקודתית אחת לא תשפיע עליי לטווח הרחוק. כשהגיעו המתוקים בסוף האירוע כבר לא הרגשתי צורך לגעת בהם. היה לי טוב בתוכי, הם לא היו חסרים".

איך את מצליחה להתארגן עם הכנה תמידית של אוכל בריא?

"אישית, אני לא אדם מתוכנן, אך מבינה כדי שלא אזלול דברים לא נכונים עליי להיות מאורגנת מראש. הפתרון אותו מצאתי נכון עבורי, הוא לאכול בזמנים עמוסים את האוכל הפשוט ביותר - פיתה ביס, ביצה וירקות חתוכים במהירות. בכלל, העיקר מבחינתי הוא לדעת מה הולך להיות במשך היום, כך שאוכל להתארגן בהתאם".

ילדיה המתבגרים של סנדרין לא הצטרפו לתוכנית התזונה הבריאה. "השינוי עבורם הוא קשה, הם רגילים לחיות על פחמימות", היא מסבירה. "אני מצידי, במקום לדרוש שינוי מיידי בבית, החלטתי להוות דוגמא אישית, וכן להוסיף מאכלים בריאים על השולחן. אני חייבת לומר שהם מעריכים מאוד את התהליך שעברתי ושמחים בשבילי".

הילה: "הבנתי מי כאן האויב"

הילה בן עמרם, אמא ל-5 בנות, מנטורית לירידה במשקל, נכנסה למעגל הדיאטות כבר בהיותה בת עשרה. "היו לי אינספור עליות וירידות, בשלל דיאטות, עם תפריטים, קבוצות ומה לא", היא אומרת. "היו לי 25 קילוגרמים להוריד, ולמרות המאבק התמידי לא הצלחתי לרדת יותר מכמה קילוגרמים ספורים, בלי להעלות אותם חזרה עם תוספת. כשבגרתי, הפכתי למאמנת כושר, רק כדי לתת לעצמי סיכוי לנצח את המאבק הזה, ובכל זאת יכולתי להתאמן 10 פעמים ביום יחד עם לקוחות, והמשקל - נותר כשהיה. המציאות הזו תסכלה אותי, ולא הייתי מוכנה להמשיך כך יותר".

כל זאת, עד לרגע בו ישבה ללמוד את הנושא. "הלימוד הוביל אותי להבנה עד כמה סוכר הוא מרכיב משמעותי בכל הסבל שאני עוברת. הבנתי שמטרתה של תעשיית הסוכר הענפה היא לגרום לי לחשוב שהוא זה שינחם אותי ברגעים קשים, ויעשה את החיים שלי יפים יותר. הבנתי עד כמה אפשר להשתמש במחשבות שלי נגדי, ובנקודה הזו החלטתי להוציא אותו מהבית. לפני 5 שנים, אחרי חג הפורים, היה לנו מחסן מלא בממתקים, והרגשתי שהם כל הזמן קוראים לי משם. ערב אחד, ברגע של החלטה נחושה, יצאנו בעלי ואני למחסן, הכנסנו את כל הממתקים לשקיות זבל וזרקנו הכל".

הגמילה מהסוכר לא היתה פשוטה כלל. "לקח לי בערך חודש להיגמל מהסם הזה", נזכרת הילה. "הרגשתי בדרך את כל התופעות הקשות - כאבי ראש, עצבנות, חולשה, עייפות, אבל הייתי כל כך נחושה להיפרד ממנו, שלא הייתי מוכנה לוותר".

הילה בן עמרם

את קוראת לו סם, עד כדי כך?

"כן, בהחלט, כי יש לו את אותם מאפיינים - הוא ממכר, נותן תחושה טובה לרגע ואז מביא לכמיהה מחודשת, יוצר מערכת שכנוע עצמית משמעותית, ומהווה את אחד הגורמים המובילים לתמותה ברחבי העולם. בנוסף, כאשר נגמלים ממנו, יש כמה ימים בהם התחושה היא שחייבים הזרקת סוכר דחופה לוריד, צריך להיות חזקים כדי לעבור את זה. אבל כפי שאנשים לא חושבים להשתמש בסמים, למרות תחושת ה'היי' שהם נותנים, כך הגיע הזמן שיהיה עם הסוכר. העובדה שאין חגיגה בלי עוגה ואין יום הולדת בלי ממתקים, דורשת שינוי".

אלא ששם רק החלה ההתמודדות. "הגמילה הזו מציפה את האמונות החזקות ביותר שלנו. פתאום הבנתי כמה אמונות יש לי סביב הסוכר. בראש שלי היה כתוב שלכל מבחן צריך להגיע עם חבילת שוקולד, שאחרי כל מריבה עם בן הזוג צריך ליפול על איזו עוגה. סביבי ראיתי פרסומות של נשים דקיקות אוכלות ארטיק מפנק, מה שיצר בראש שלי את הקשר בין יופי לארטיק הזה. בפועל - האוכל לא פתר לי שום בעיה. הוא כן יצר ניתוק במוח מהקושי שעלה באותו רגע, אבל לא רק שלא עזר להתמודד, אלא גם הותיר אותי חלשה יותר מנטלית, ועם קילוגרמים עודפים. ואני - כבר לא רציתי להיות עייפה, רציתי להיות מאותם אנשים שקופצים מהמיטה בחמש בבוקר בשמחה, ומרגישים קלילים עד סוף היום. רציתי להיות מאלה שלא מתפנקים על סוכר, אלא על תחושת משמעות בחיים שלהם, על היכולת להביא את הכוחות שלהם לידי ביטוי. שם הבנתי שאני בצומת דרכים בחיי. הבנתי שאני יכולה לבחור לברוח לאכילה רגשית, להתנתק באמצעות אוכל, ורק לצאת חלשה ואומללה. או לחיות את החיים, לראות את הקשיים כאתגר ולהתחיל לצמוח מהם. שם התחיל מסע מעצים של חקירת כל אותן אמונות שקשורות לאכילה, ויצרתי בהן היפוך לאמונות חדשות ובריאות. זה היה הסיכוי היחיד לשינוי אמיתי מתוך הנאה".

אחרי שינוי האמונות, הבינה הילה כי עליה לפתוח את הראש בפני אפשרויות חדשות, וללמוד איך להכין אוכל טעים, בריא ובקלות. כך, למשל, הפך חיתוך הסלט בביתה לאטרקציה יומית. "אני מניחה ירקות על השולחן, מפעילה מוזיקה, והבנות שלי רצות לחתוך בשמחה", היא מתארת. "תוך כדי, הן כבר אוכלות חלק מהירקות עוד לפני שהם מגיעים לקערה. אפילו אם לחלקן לא מתחשק לבוא - תמיד באה אחת מהן, ואני נותנת לה את התפקיד החשוב של בחירת שיר. אחרי זה, כולן מצטרפות, הן לא יסכימו להפסיד מהר כל כך את תורן לבחור".

איך את מצליחה לשמור על תזונה בריאה לאורך זמן?

"מבחינתי זה לא לשמור. המילה לשמור עושה בנפש תחושה של צמצום, וזו אמונה מגבילה נוספת - שאנחנו מוותרות על משהו. ואילו כאן, ההיפך הוא הנכון. הסיוט הגדול היה כשהייתי במלחמה מול המשקל, מחשבת כל היום מה מותר לי לאכול ורק כמהה למה שאסור. אבל ברגע שעשיתי 'קאט' לכל החשיבה המעוותת הזו והפכתי את התהליך לכיף, סוף סוף הצלחתי לרדת. אני נהנית מהאוכל היום, כי הוא באמת מזין אותי ועושה לי טוב. אני לא עובדת לפי תפריטים, אלא אוכלת לפי הקשבה לגוף ומתוך הגיון ומחשבה בריאה. עבורי זו יציאה לחירות אמיתית, לא סבל".

(צילום: shutterstock)

איך הגיבו הבנות שלך לשינוי?

"הן היו צעירות יחסית, הגדולה היתה בת 6. יום אחרי שהוצאנו את הממתקים מהבית הן חיפשו אחריהם ורטנו קצת. אנחנו מצידנו היינו שלמים לגמרי עם ההחלטה, והסברנו להן את המצב. הן הרגישו את הנחישות שלנו, ויום למחרת כבר לא ביקשו יותר. כיום הבנות מבינות שהסוכר פוגע בהן. אין לנו ממתקים בבית, וכאשר מחלקים בחוץ, הן מביאות אותם לפיית הממתקים. הגדולות מקבלות שקל על כל ממתק, ואוספות את הכסף בכל פעם למטרה אחרת. הן הספיקו כבר לקנות לעצמן כרטיסים לקיפצובה, ועכשיו חוסכות לבית מלון. הקטנות מקבלות פרסים שאנחנו קונים בחנויות השקל, והן מאושרות עד השמיים. ילדים מסתגלים מהר יותר ממה שאנחנו חושבים, ותחליפי ממתקים הם לא פחות טובים בעיניהם".

יש פעמים שאת משחררת ונותנת להן לאכול?

"השימוש במילה 'משחררת' מפריע לי. וכי אם הן לא אוכלות סוכר אז אני כולאת אותן? לדעתי, דווקא בזה שהן אוכלות בריא, אני משחררת אותן. משאירה אותן חופשיות לרוץ ולרקוד בלי להרגיש עייפות וחולשה. עם זאת, לפעמים הן אוכלות אצל אנשים אחרים, שמרגישים צורך 'לפנק' אותן במתוקים. אז אנחנו מסבירים להן שיש מי שלא מבין את מה שהן למזלן מבינות. אנשים חושבים שהסוכר הוא פינוק, פרס ניחומים או מתנה לחג. אבל זה לא נכון. הסוכר כולא אותנו, גורם לנו להרגיש תנודות נוראיות בגוף - תחושה של עלייה לרגע מסוים, ואחר כך שוב תשישות". 

היכולת ליצור שינוי בבית בכל גיל של הילדים, הוא אפשרי לחלוטין לדעתה של הילה. "היתה לי מתאמנת שהבן שלה בישיבה, בחור שחי בעיקר על חטיפים ומתוקים, וכאשר היא החליטה על אורח חיים בריא, הוא לא היה מוכן לשמוע על זה. הכעס שלו גבר כאשר היא הוציאה את כל האוכל הלא בריא מהבית. אלא שבסופו של דבר הוא היה רעב, והיה צריך לבחור בין האוכל שאמא שלו מבשלת, לבין קניית אוכל בחוץ. יום אחד היא לא בישלה, ופתאום צץ הבן מעבר לדלת ושאל אם יש אוכל היום. הוא לא היה מסוגל לומר את זה בפה מלא, אבל מה שהיא הכינה היה חסר לו. מתאמנת נוספת ירדה באופן משמעותי במשקל, וכל בני המשפחה שלה - שהם כבדי משקל בעצמם, הצטרפו אליה. השינוי הוא בראש, וברגע שאנחנו עושים אותו - בני המשפחה באופן טבעי מתחילים לבוא אחרינו".

ברגעים קשים במיוחד, איך את מתמודדת?

"עם השנים לימדתי את עצמי לצאת רגע מהסיטואציה הקשה ולהביט עליה מלמעלה, מתוך נכונות לעשות עבודה פנימית אמיתית מולה. במקום להתבוסס בכאב, אני רואה את האתגר שעומד בפניי. במקום לברוח - מתמודדת ופותרת אותו. היום קשיים עבורי הם הזדמנות לעלות מדרגה, ואני כבר לא מרגישה חלשה מולם, אלא חזקה יותר". גם ברמה הטכנית, מוצאת הילה שלל פתרונות. "למשל, בימים בהם ההורמונים משתוללים ויש לי יותר חשק למתוק, אני מכינה לעצמי קנקן מים עם קרח ולימון, ושותה ממנו בכל פעם שהצורך עולה".

ובכל זאת, את מרשה לעצמך לפעמים לאכול קצת סוכר?

"פרידה מסוכר היא לא סבל, היא זו שמוציאה אותנו מהסבל, ולכן אני לא רואה בו עניין. ברגע שעושים את השינוי המחשבתי הזה, עוברים צד, והופכים לאלה שקמים שמחים מוקדם בבוקר, מלאי כוחות. זה כיף, זה תענוג. אם יהיה לנו רכב מלא בדלק, ונראה תחנה שבה יש דלק מדולל במים בחצי מחיר, ניכנס לתדלק? לא, כי זה פוגע ברכב. אז למה סוכר אנחנו מכניסים, למרות שהגוף לא בנוי לקבל אותו? למה בגוף אנחנו מוכנים לפגוע וברכב לא? כי הוא לא נהרס מיד? הרי בסופו של דבר הגוף לא יכול יותר ואומר את זה דרך מחלה כזו או אחרת. ברגע שנבין שמטרתה של תעשיית הסוכר היא למכור לנו אותו על חשבון בריאותנו הגופנית והנפשית, אז נגיד - חלאס, אנחנו לא מוכנים יותר".

(צילום: shutterstock)

ואז כל חברות הממתקים יתחילו לשווק חומוס ועדשים?

"ואז נתחיל לצרוך את המוצרים של המשווק הטוב והכנה ביותר - אלוקים".