קשב וריכוז
"אני רוצה את זה, חייב את זה – עכשיו!"
בשורה התחתונה, אנחנו מתבלבלים לעיתים מהדרישה החוזרת ונשנית ומהאשליה שהפתרון נמצא מעבר לתשלום, ושואלים – איפה שמים את הגבול? עד כמה ראוי להיענות, על מה להילחם?
- אילת ווגברייט
- פורסם כ"ט ניסן התשפ"ג |עודכן
(צילום: shutterstock)מה לעשות עם כל הצרכים הדחפים, הרצונות והקניות הלא נגמרות?
לבעלי ADHD יש לרוב ה-מ-ו-ן צרכים דחופים מאוד, שחייבים להתמלא כאן ועכשיו.
מכירים את זה? "אני רוצה ← צריך ← חייב ← עכשיו אם לא אני מת"…
רק תקני לי את השעון הזה והכל יסתדר…
אני צריך את האופניים האלו ותראו שלעולם לא אשתעמם יותר…
חייב עכשיו את הפאזל /החולצה / המותג הבא… ואי אפשר ללכת למחנה / לסמינר / לעבודה בלעדיו…
והוא בסך הכל ילד טוב – אז את קונה.
והיא בחורה טובה – אז למה לא?!
אלא שרגע אחרי מימוש הרכישה – השעון אבד, האופניים מעלות חלודה, הבגדים נשכחו ושוב "משעמם לי ולא טוב לי"...
בשורה התחתונה, אנחנו מתבלבלים לעיתים מהדרישה החוזרת ונשנית ומהאשליה שהפתרון נמצא מעבר לתשלום, ושואלים – איפה שמים את הגבול? עד כמה ראוי להיענות, על מה להילחם, איך לנהל את הצונאמי המתמשך הזה?
אז ככה.
בחוויה של הילד / הנערה / האדם שטרם החל להתמודד - יש אמונה מוחלטת שהחפץ / הפעולה / הקניין החדש – ייתנו מענה ויהווה פתרון לכל מאוויי הנפש וצרכיה, החל מהפגת שיעמום וכלה במקובלות חברתית, משמעות בחיים, עניין וכו'. כל אלו הם דברים שלרגע גורמים לתחושה של הנאה ואושר (מדומה) – כל עוד יש ציפייה.
אך ברגע שהציפייה מומשה – האושר מתנדף.
כשחוזרים על הפעולה שוב ושוב, נוצר דפוס התנהגות מסוכן.
הילד / נער מרגיש חוסר, ריק מסוים.
הריק ← מתורגם לצורך.
הצורך ← מעורר דחף לפעולה שתמלא את הריק (מה שאנחנו קוראים לו – רצונות).
תפקיד הדחף – להשתיק / להשביע / להרגיע / לספק את הצורך.
כשלאדם חסרות שעות שינה, יהיה לו צורך לישון, ויתעורר בו דחף לעצום עיניים ולקום עם מרץ.
כשהחוסר הוא רגשי – ניקח בדידות, למשל – הצורך בחברה יעורר דחף להתקשר לחברה.
אך מה יקרה אם היא תמלא את הצורך שלה בקניות?
לרגע היא אמנם תסיט את המיקוד מהבדידות, לריגוש של הרכש. הריגוש והמיקוד בהליכה לשופינג / בחפץ שקנתה יגרמו לה לרגע לא לחשוב כמה רע לה ובודד.
אך ברגע הבא היא תשים לב שלא רק הכיס התרוקן, גם הלב ריק. ועוצמת הבדידות תהיה אפילו קשה יותר. כי הצורך האמיתי לא קיבל מענה אמיתי.
כאשר דפוס הפעולה השגוי חוזר על עצמו – עלולה להתפתח התמכרות, ועלול להיווצר ייאוש.
כל עוד המענה לא מדויק לצורך – ייווצר מרדף מדבר לדבר, ואין שום דבר. כי כלום לא ממלא את הריק, והחלל גדל.
על כן, עלינו לברר שני דברים:
א. מהו הצורך האמיתי של אותו אדם.
ב. איזה דחף ממלא את הצורך באמת, ואיזה לא.
מה הם צרכים? צורך הוא תנועת החיים, כמו שנאמר: "משביע לכל חי רצון".
זוהי האנרגיה הפועמת בקרבנו ומניעה לפעולה.
מבחינה נוירוביולוגית, המוליך העצבי דופמין משרת את התנועה הזו - לזוז, להשיג, לכבוש, לצאת מגבולות עצמי ולרצות עוד.
יש לנו צרכים פיזיולוגיים וצרכים רגשיים. כשהם לא מתמלאים – נחוות חוויה של מצוקה. אנחנו מאמינים שצרכים חייבים להתמלא. השאלה היא איך, מתי ולאיזו תכלית.
בעל הפרעת קשב, שאספקת הדופמין אצלו איננה רציפה. יתלהב מאוד כאשר יחווה הצפה של דופמין, שיגרום למח שלו עוררות - כשיהיה ריגוש, חידוש, אתגר או סיכון.
הוא גם יצרף לזה אמונה שגויה, שיש רק דרך אחת לתת מענה לדחף, ולא יברר מהו הצורך האמיתי. הוא יתביית על החפץ / האדם / הפעולה, ויטעה לחשוב שממנה ייוושע, בלי לשאול מהו הצורך האמיתי שמניע אותי, איך, מתי ולאיזו תכלית אני חפץ בדבר.
איך יוצאים מהמלכוד?
על רגל אחת - משנים את המיקוד.
במקום להתעסק בחפץ / בפעולה עליה יש דרישה של בא לי ← רוצה ← צריך ← חייב (שזה תמיד תמרור עצור, ולא תמרור עשה), עלינו להסיט את המיקוד אל החולייה החסרה: בירור הצורך האמיתי.
השאלה שעלינו לשאול היא מהי המחשבה שקדמה לדחף. מהו הצורך האמיתי?
האם יש עוד דרכים למלא אותו, בצורה שלא רק תיתן הנאה רגעית, אלא סיפוק אמיתי של הישג בר קיימא, של שובע, ושל מילוי.
את ההבדל בין צורך לדחף, בין הנאה רגעית לסיפוק אמיתי – עלינו ללמד את הילדים שלנו, וגם את הילד הפנימי שבנו, שרוצה עוד.
הלוואי וימשיך לרצות, וגם ילמד לשבוע.
אילת ווגברייט היא מאמנת ADHD ומנחת הורים, מרצה ומחברת הספרים "לתפקד כמו מנהל" ו"קשוב לי שתדע".