סיון רהב מאיר: מה יקרה עם ישראל בעוד 75 שנה?

1. "מה התחזית שלך לישראל של עוד 75 שנים?", שאלו אותי בתמימות ילדים יהודים מניו יורק, לריאיון בעיתון בית הספר. לפני שאענה לשאלה שלכם, אמרתי להם, יש לי שאלה אחרת: מה כתבו בשנת 1940, בשיא השואה, בתשובה לשאלה מה יקרה עם ישראל בעוד 75 שנים? ומה כתבו ב-1948? התחזיות של רוב העולם היו פסימיות. הפוליטיקה העולמית וגם התקשורת העולמית (לא מקור מומלץ לאופטימיות ולחזון בדרך כלל) לא פרגנו למיזם היהודי החדש והנועז. ואכן מבחינה רציונלית, ישראל לא הייתה אמורה לשרוד, ובטח שלא להצליח כל כך. והנה, אנחנו מסתכלים היום בגיחוך על התשובות שניתנו לפני 75 שנים לשאלה הזאת.

ועכשיו, מבט קדימה: הדבר הכי צפוי בעם היהודי – הוא שהוא בלתי צפוי. הוא שובר את כל הכללים, גם לרעה וגם לטובה. אין תקדים כזה, של עם ששליש ממנו הושמד בבת אחת, שישה מיליון בני אדם ומתוכם מיליון וחצי ילדים. אבל גם אין תקדים של עם שהתפזר לכל הגלויות ושמר אמונים לזהותו ולארצו, והצליח לקום מהאפר אחרי אלפיים שנה.

אנחנו פשוט עסוקים מדי בטרדות היומיום ובמתח הפנימי בינינו, ולא עושים לרגע זום-אאוט כדי להסתכל על המציאות: מספרם של כל חללי המלחמות והטרור שעליהם נתאבל השבוע, הוא מספר המתים בחודש אחד באושוויץ.

המציאות מתקדמת קדימה ולכן, זה יהיה ריאלי לגמרי להעריך שעם ישראל ימשיך להגשים את כל הנבואות הטובות שנאמרו עליו. הרבה מאוד מהפרקים המופלאים בתנ"ך, שנכתבו לפני כ-2,500 שנה, נראו לאורך הדורות מופרכים לגמרי. קראו אותם במשך שנים בתימן ובמרוקו, בפולין וברוסיה, אבל עבורנו – אלה כותרות העיתונים היום.

"עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים", המילים האלה של זכריה הנביא מתגשמות בגן השעשועים ליד ביתי. "בקבצי את בית ישראל מן העמים אשר נפוצו בם, וישבו עליה לבטח ובנו בתים ונטעו כרמים". המילים האלה של יחזקאל הן מפת הוויז של ישראל, מלאת היישובים, הערים והקיבוצים.

גם התחזית הסופית הרי כבר נכתבה: "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ... כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים". אני מעריכה ומקווה שישראל תתקרב עוד יותר למקום שהתנ"ך צפה לה: היא תחתום על עוד ועוד הסכמי שלום ותהיה מרכז שלום עולמי, היא תיחלץ לעזור לאחרים בכל מצוקה, היא תהיה מקום שנושאים אליו עיניים (בגלל טכנולוגיה, בגלל חינוך, בגלל היותה ספקית של פתרונות לבעיות העולם). ומעל הכול, אומת הסטארט-אפ תלמד את העולם גם סטארט-אפים רוחניים, של אמונה וקדושה ומוסר.

אבל זה תלוי גם בכם, אמרתי לילדים האמריקאים. בעצם, זה תלוי בשאלה כמה ילדים כמוכם בכלל שואלים את עצמם את השאלה הזו, ואכפת להם ממצב העם שלהם בעוד 75 שנה. הסיפור המטריד של העם היהודי לא מתרחש כאן, בדמוקרטיה התוססת שלנו (כן, לפעמים תוססת מדי), אלא שם. אצלכם. בהיעלמות המהירה, בהתבוללות, בניכור, באדישות. מיליונים מהאחים שלנו לא שואלים את עצמם את השאלות האלה בכלל. נסו למצוא סביבכם יהודים כאלה ולחבר אותם לסיפור. אם נעשה זאת, נוכל להגשים את כל התחזיות הטובות בהרבה פחות מ-75 שנים.

2. אם הם היו יהודים, זה מה שהיה מעיב באמת על חגיגות העצמאות ה-75. אבל הם ערבים. אנחנו מעלים הרבה בעיות לסדר היום, ואת רובן מנפחים. אבל בעיה אחת אנחנו מטאטים. כיף להתווכח בין היהודים, להפגין, לנהל פולמוס על מי ינאם איפה, ולדחוק לשולי הכותרות את המספרים הבאים: אז גם השבוע נהרג גבר ערבי-ישראלי, הפעם בן 30, באזור מחלף איכסאל.

מתחילת השנה האזרחית, כלומר בשלושה וחצי חודשים, נרצחו פה 53 ערבים. תעשו תרגיל חילוק פשוט ותגלו שבערך בכל יומיים נרצחים גבר, אישה או ילד. לא היינו מסכימים לקציר דמים יהודי כזה. אנחנו מסכימים לשלם "מס" ערבי כזה. ולא נעים, גם אני התעוררתי לבדוק את הנתונים רק כי חברה שלי, יהודייה, הייתה בקרבת מקום באחת מזירות הרצח האלה, בלוד.

יש לכולנו הרבה מה לומר על המגזר החילוני, הדתי או החרדי, ואנחנו עושים זאת בעוצמה ובבוטות, בלי כפפות. כל אלה הם ניואנסים ביחס לפצצה המתקתקת הזו, במגזר הערבי. ניסו לטעון לאחרונה שמה שהמפכ"ל אמר בנושא הוא גזענות. ובכן, לא לדבר על זה – זו גם גזענות.

בסרטון פורים של כמה נערות באולפנת חורב הושקעה יותר תשומת לב ציבורית מאשר ברצח של 53 ישראלים.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".