אפרת ברזל: סבא, לימדת אותנו בהעדרך את הרשות להתגעגע

סבא,

 אף פעם לא דיברנו, אבל לכל שיח יש חפץ תחת השמיים.

אף פעם לא פניתי אליך בשום שם,

אף פעם לא קראתי לך סבא,

אף פעם לא היה לי, עכשיו כשאני חושבת על זה, מרחב של קשר מולך.

אולי כי אף פעם לא הכרתי אותך,

אף פעם לא חייכת אלי,

אף פעם לא קנית לי מתנה,

אף פעם לא הרמת אותי אל על,

אף פעם לא הסברת לי משהו מעולמם של המבוגרים,

אף פעם לא נתת לי דמי חנוכה שסבים בהם נוהגים.

פשוט, כי הלכת.

הלכת לעולמך בגיל צעיר ומיותר כל כך, עשר שנים לפני שאני נולדתי.

השארת ילדה יתומה בת 12, אמא שלי, וילד יתום בן 10, אח שלה.

השארת אלמנה צעירה שנים מעטות כל כך אחרי שאיבדה את כל מה שנקרא "משפחה יהודית", בשואה.

היית לה, לסבתא, הכל.

בעל שלה,

אבא שלה,

אח שלה,

ניצולה שברירית ורזה.

מה אני יודעת עליך?

אני יודעת עליך הרבה.

אני יודעת שגדלת בביאליסטוק

אני יודעת שלאמא שלך קראו טובה,

ולכן החלפת את שם משפחתך משוורץ ל-טובי, אחרי המלחמה,

מתוך אהבה לאמך, אחרי שהבנת שהיא נרצחה, כדי לא לשכוח אף פעם שאין כמו אמא בעולם.

אני יודעת שהיית איש חרוץ,

אני יודעת שהיו לך ידיים טובות,

אני יודעת שהיית מפורצי דרך בורמה.

אני יודעת שהיית אבא טוב לילדיך במעט השנים שהיית. אבא הכי טוב.

אני יודעת שלאורך השנים אני עוברת הרבה ברמת גן, במקום שבו נהרגת, זה ממש קרוב אל הבית שלנו בבני ברק, אני תמיד עוצרת רגע, קורצת לך, אומרת פרק תהילים, מבטיחה לעצמי שיום יבוא ואני אגש לאחד הזקנים שיושבים שם עדיין למטה ואשאל אותם אם הם זוכרים בשנות השישים את האסון שקרה כאן בבוקר של אותו יום שישי נורא.

אבל אני כל פעם לא עושה את זה. פעם אני ממהרת, ופעם אני אומרת בשביל מה, ופעם אני סתם לא רוצה בלי שאני בכלל שואלת למה.

אנחנו עומדים שוב ביארצייט שלך מול הקבר שלך בבית הקברות בהרצליה. שוב, יום שישי בבוקר.

פחות נורא כי תרופת הדלפק שנקראת – זמן,

יש לה, יש לה כוח.

אני מסתכלת בפעם המי יודע כמה על המצבה שלך, שנבחרה בקפידה בחוסר המוקפדות שלה, אבן ירושלמית, בלתי מסותתת, בדמיון זה ממש נראה איש, עומד, חי, איש ששירת חייו באמצע נפסקה, בדיוק כמו מה שכתוב על המצבה, לצד השמות של בני המשפחה שלך, המוזכרים שם גם, שנשארו למות באכזריות אי שם באירופה.

אמא שלי, הבת שלך, בוכה כרגיל, תרופת הדלפק לא משפיעה עליה.

היא לעולם תישאר ילדה שמבקשת עוד חיבוק אחרון מאבא שלה. עוד מילה, עוד טיול, עוד קטיף של תפוזים בפרדס.

היא מוציאה ספר ומבקשת מכל אחד מאיתנו להקריא קטע כתוב. אלופת התוכן, אמא שלי.

תמיד מענין איתה. למי שמוכן להקשיב לה.

אני עומדת בשקט בצד ושואלת אותה לפני כולם שאלה שלא עלתה בי אף פעם במחשבה.

"אמא, לקחו אותך ואת דידי ללוויה של אבא שלכם?".

"לא" היא עונה,

"סבתא התייעצה ואמרו לה שעדיף שנישאר בבית".

והיא מתארת את התחושה של הווילונות הסגורים בסלון שלהם, שני הילדים היתומים החדשים בפנים הבית, מציצים אל עולם המבוגרים שבחוץ, מבוגרים שיוצאים המומים למסע הלוויה.

עוברת עוד דקה ואני מבינה משהו גדול עליך,

ועל ההשפעה שלך עלי. מבינה שחינכת בי יסוד גדול שלא התייחסתי אליו דרכך מספיק בכבוד כל השנים לאחור.

סבא, "הבנות" יש להן נטייה לחכות בשקט ב"תור ההבנות", הן יורדות אלינו, הילדים, מתוך התור, רק ברגע המתאים. לפעמים זה אדם שמחכה להבנה,

ולפעמים זו היא מצדה, ההבנה, שמחכה לרדת כבר אל האדם, ולהשתתף איתו, לעזר, במסע המשך חייו.

אני עומדת שם בבית הקברות ומבינה שבהעדרך לימדת אותי כסבא את כל מה שהעם שלנו צריך לדעת. אל החלל שהותרת הזלפת בכל יום ויום בחיינו את מה שכל נשמה של יהודי מבקשת.

בטבע שלה. באופן בריאתה: לימדת אותנו בהעדרך את הרשות להתגעגע. להרגיש חוסר. לספר עליו. לדעת שבכל דור ודור נצטרך להתאמץ. ולהעביר את המסר. שלא הכל זמין ולא הכל קל, שאין הוא דבר קיים, לימדת אותנו שמותר לבכות, שמותר לצחוק, שמותר להביע רגשות, לימדת אותנו ששריר האהבה לעבר חי ונושא תפקיד במי שנותר ושלא צריך לפחד ממנו כלל.