השכול המושתק | המשפחות השכולות זועקות: "אמרו שזו תאונת דרכים, אבל אנחנו ידענו שזה פיגוע"

הן איבדו את היקרים להן מכל אך לא נכנסו למשפחת השכול הלאומי. הפיגוע בו התרחש המוות הנורא של יקיריהן הוגדר כתאונת דרכים. אין מספיק ראיות שיוכיחו אחרת, וגם לא מצלמות אבטחה, רק עדות אישית של מי שראה את הדברים במו עיניו, ויכול להבטיח שלא מדובר בטעות אנוש. ביום הזיכרון הקרוב, יישארו המקרים שלהן פרטיים. צופיה טל גץ ורבקה צינמן מספרות.

"אובדן של כולם"

"זה קרה לפני כ-37 שנים, בראשית ימי האינתיפאדה הראשונה. אבא שלי יצא באותו יום מביתנו שבישוב נווה צוף לכיוון ירושלים. בדרך, נסע לפניו רכב טרנזיט, והוא הסיט את רכבו טיפה הצידה כדי לראות אם יש באפשרותו לצאת לעקיפה. באותו רגע, הגיעה מולו משאית נהוגה בידי נהג פלסטיני, שנכנסה בו. תחקיר האירוע הורה על חיכוך גדול עם הכביש וסטיה חזקה שמאלה לכיוון הרכב של אבא שלי, מה שהעיד על תאונה מכוונת. 

יאיר גץ

מה התחושה שלך מול זה היום?

"אני חיה בתוכי בחוויה קשה מאוד. הייתי רוצה לזעוק את זעקת השאול הלאומנית, כי ערבים הרגו את אבא שלי במכוון. אבל אין את המסמך שמכיר בזה, ולכן האבל הפך להיות פרטי. יש משהו ציבורי שהוא מחבק, שהופך אותי לחלק מהסיפור של המדינה הזו, חלק מסיפור של בניין הארץ. תאונת דרכים, לעומת זאת, מקטינה את הקורבן. כואבת לי גם העובדה שאמא שלי גידלה אותנו בעור שיניה, בלי הכרה ותמיכה חיצונית. סבא שלי, רב הכותל, נלחם בזמנו על ההכרה הזו, ובשלב מסוים החליט להניח לזה. בתוך המשפחה אנחנו רואים את זה לגמרי כמוות לאומני, ובכל זאת - יש משהו בהכרה הזו שזוקף קומה, שהופך אותו לאובדן של כולם".

"הרכב האיץ לעברנו"

רבקה צינמן איבדה את בנה מתן לפני כ-9 חודשים. "זה היה בחופש הגדול, נסענו כל המשפחה לארוחת ערב חגיגית בעיר אריאל, ובדרך חזרה נסענו בשני רכבים - בעלי עם שני ילדים, ואני עם ארבעה", היא נזכרת ברגעי השלווה האחרונים. "בשלב מסוים, הגיע רכב מהנתיב הנגדי, חצה את הקווים הלבנים והאיץ לעברי. ניסיתי לברוח הצידה, ללא הצלחה. לרכב שמולי היה מספיק זמן כדי לבלום, אך הוא רק האיץ יותר ונכנס בנו בעוצמה. בפיגוע הזה בננו מתן, בן ה-6, נהרג".

האירוע, שלא היו בו מאפיינים רגילים של פיגוע, הוגדר כתאונת דרכים. "לא היו כאן רובה או סכין, ואי אפשר באמת לדעת מהם המניעים של הפוגעת", אומרת רבקה בכאב. "אגב, אותה נהגת נפצעה קל, שוחררה יום למחרת מבית החולים, ואחר כך שוחררה ממעצר בערבות. כיום היא מתהלכת חופשי, ובמידה ויתקבל כתב האישום נגדה, היא תרצה תקופת מאסר של שלוש שנים לכל היותר. היא מתגוררת ברשות הפלסטינית, ואין למדינת ישראל יכולת אכיפה מספקת נגדה, כך שגם הסיכויים שזה יקרה הם קלושים. החוק בתחום הזה מרגיש יותר כמו בדיחה גרועה".

מתן צינמן

מה התחושות שלך סביב זה?

"זה בוער ומכעיס ומרתיח ומעליב, אבל אנחנו עדיין כל כך קרובים לאירוע, שכאב האובדן והצורך להתמודד מול הטראומה והפציעה, שמים כרגע את הנקודה הזו בצד. עם זאת, אני רואה איך מאז המקרה שלנו נכנסו יותר לפעולה. גם מצד אכיפה של המשטרה, שמורידה מהכביש יותר רכבים שביצעו עבירות, וגם מצד קידום הרחבת הכביש שבו היתה התאונה. העובדה שדברים התחילו לזוז, נותנת איזו נקודה של אור בתוך כל הכאב. הייתי רוצה שהנהגת הזו ונהגים כמותה יקבלו עונש מירבי, ובכלל - שיהיה לנו כמדינה עמוד שדרה, אבל יש עוד על מה לעבוד".

את שואלת לפעמים את הקב"ה למה זה קרה כך?

"אני עומדת מולו בלי יכולת לומר דבר, כי מצד אחד ראינו חסדים גדולים ומן הצד השני - כאלה הסתרות. כך למשל, כחודש לפני האירוע מיגנו את הרכב מפני אבנים, אם לא היינו עושים את זה - כל רסיסי הזכוכית היו נופלים עלינו. בנוסף, מלבד מתן שנהרג, כולנו נשארנו בחיים והבראנו באופן מלא. מצד שני - עץ שהיה במקום הסתיר את צילום האירוע ממצלמות האבטחה, גם משמעות העובדה שמדובר בנהגת אישה, היא שתהיה הקלה בעונש ולא החמרה. אז מה אפשר לומר? רק שהכל מושגח ושזה רצון ה', גם כאשר אנחנו לא מבינים".

מה שמביא נחמה, הוא החיבוק הגדול אותו קיבלה רבקה מכל קצוות העם. "כבר מההתחלה זה לא היה מקרה פרטי שלנו. הרגשנו שעם ישראל איתנו, שרואים ואוהבים אותנו. הוא דובר רבות בתקשורת וצבר גלים של עשיה. כל הדברים האלה נותנים כוח".

מסתבר, כי אין אלה המקרים היחידים של פיגועים בעלי אופי כזה. לפני כחודש, נהרגה הילדה הדר לביא הי"ד, רק בת שנתיים. על הפיגוע, בצורת תאונת דרכים סיפרה אז עדית, אמה: "קצת אחרי עפרה, נכנס רכב לנתיב שלי, ראיתי את הנהג מסתכל עליי, וכדי להציל את עצמי נכנסתי לנתיב שלו. הוא לא ויתר וחזר לנתיב שלו, חזרתי גם אני לשלי, אך הוא הצליח להיכנס בי חזיתית". לעדית היה ברור כי מדובר בפיגוע, אך מחוסר ראיות, הוא הוגדר כתאונת דרכים. כאבם של ההורים עדיין פועם בחוזקה, וביום הזיכרון הקרוב - עם או בלי הכרה רשמית, יתכנסו גם הם באבלם.

הדר לביא