דרושים: אנשים ברמה גבוהה. אבל מי אלה?

אנא ממך, לפני קריאת המאמר ענה על השאלות הבאות (מבחן קבלה קצר): כמה תארים יש לך? כמה שכיבות סמיכה אתה מסוגל לעשות בדקה? כמה כסף יש לך בעו"ש? לאחר שענית בהצלחה – המשך בקריאת המאמר. מתפלא על השאלות? ובכן, הן נועדו פשוט לסנן את קהל הקוראים (המאמר שלפנינו מיועד לאנשים מהסוג הנכון בלבד...).

ועכשיו ברצינות: זה לא סוד שאנו מושפעים רבות מתרבות המערב. מהי "תרבות המערב"? הפתגם הבא (אמריקאי) מבטא הכל: "כשאתה נולד – מונפקת לך תעודת לידה. כשאתה נפטר – מונפקת תעודת פטירה. ככל שתשיג יותר תעודות בין שתי אלו – זה אומר שאתה שווה יותר"... אכן, אצל אנשים רבים בדורנו, הדרך לדרג את הזולת תלויה בגורמים חיצוניים, כגון: תעודות, עושר, חכמה, כוח וכדומה.

אל לנו להיסחף אחרי הזרם הזה. ביהדות, מה שתופס מקום עיקרי זו הפנימיות שלך. כמה אתה "בנאדם". איך אתה ביחסך לזולת. כמה אתה אכפתי. האדם שבך, זה החלק הכי חשוב והכי משמעותי! לא הישגים חיצוניים או קורות חיים מפוארים המוצגים לראווה.

הנה לפנינו דוגמא קלאסית להבדל שבין יופי חיצוני ליופי פנימי: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שהיו בו ג' דברים: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עברות! שאלו את רבי אלעזר, ראשונים גדולים או אחרונים גדולים? אמר להם תנו עיניכם בבירה..." (יומא ט).

לא מובן! מצד אחד נאמר כאן שהיו גומלי חסדים, ומצד שני נאמר כאן שסיבת החורבן היתה מפני שהיתה בהם שנאת חינם. זה לא סותר?

זו בדיוק הנקודה. אפשר "לעשות חסדים" ועדיין להיות עם לב מלא טינה. אפשר להיות מעוטר בתעודות מרשימות של "תרומתך לחברה" – ועדיין להישאר אותו אנוכי וילדותי בדיוק כמו בתחילת הדרך. וכך בדיוק הדריך האדמו"ר מפיאסצנה זצ"ל הי"ד: "הלא דיברנו אליך לאמר, שלא די לך שתעשה מעשים טובים בלבד אלא שגם אתה תהיה טוב" (חובת התלמידים עמ' קל"ב).

על זה אמרו חכמינו: "יש מאכיל לאביו פסיונים וטורדו מן העולם, ויש מטחינו ברחיים ומביאו לחיי העולם הבא" (קידושין לא),כלומר: לא חשוב כמה הפעולות החיצוניות שלך מרשימות. הלב שלך – זה מה שחשוב באמת.

ובכן... כמה "בנאדם" אתה באמת?