"איך זה מה שהיא הבינה?!". הדברים שהקש"ר לא הצליח להסביר

לפרק הקודם: מחשבות על קש"ר ותקשורת

החופשה הגדולה הסתיימה, ואיתה גם התהיות לגבי אבחונים נוספים. הנושא הזה היה מורכב כל כך, שרק ביררתי עליו מדי פעם ואספתי פירורי מידע (כמו המחיר הגבוה והמבהיל של אבחוני תקשורת). מפה לשם, מיכלי עלתה, בשעה טובה, לכיתה ב'.

כבר ביום השני או השלישי של שנת הלימודים, ברגע שקיבלתי את פרטי הקשר של המחנכת החדשה, התקשרתי אליה. מיכלי לא ילדה רגילה שעולה לכיתה ב'. יש לה קשיים לימודיים וחברתיים, והמורה, כך חשבתי, צריכה לדעת מזה. השיחה היתה נהדרת. המורה שמעה את מה שסיפרתי, והבטיחה להתחשב בצרכים של מיכלי וגם להיות איתי בקשר במקרה הצורך. היא גם הפנתה אותי ליועצת של בית הספר, שמשום מה, לא הכרתי עד היום.

תחילת השנה באמת עברה בצורה טובה, יחסית. הקפדתי לעבור עם מיכלי על הילקוט שלה ולוודא שהיא מכינה שיעורי בית. היא התלוננה מדי פעם על החברות, אבל המצב היה סביר בהחלט.

אחרי החגים, העניינים התחילו לחרוק.

מיכלי חזרה הביתה בוכה שוב ושוב, והתחילה לספר סיפורים חדשים.

המורה מעליבה אותה.

משפילה אותה מול כל הכיתה.

צועקת רק עליה.

הייתי המומה. זו אותה מורה מקסימה שדיברה איתי בטלפון?! אותה אחת שהקשיבה בסבלנות, והבטיחה להתחשב, ולתת למיכלי יחס חיובי ומחזק?! זה היה מוזר. משהו כאן לא תקין.

השיחה עם המורה היתה ארוכה ומורכבת, אבל בסופה הבנתי משהו: למורה הזו יש סגנון דיבור קצת סרקסטי. היא מעדיפה לדבר בהומור דק ובציניות, מאשר לצעוק או לגעור בילדות שנוהגות שלא כשורה. רוב הילדות מסתדרות עם זה, ואולי נהנות מהבדיחה, ומכך שהמורה לא כועסת. ומיכלי... מיכלי לא מבינה סרקזם. היא לא מבינה ציניות. היא מקשיבה לדברים ומבינה אותם כפשוטם. ונעלבת. עד עמקי נשמתה.

ובצדק...

הסברתי את זה למורה. "הדיבור הזה והיחס הזה לילדות – יכול להיות מצוין לכולן. למיכלי – לא. היא לא מבינה את זה, וזה פוגע בה. אני מבקשת, דברי איתה אחרת".

היא הסכימה. ב"ה.

*

במקביל, דיברתי עם יועצת בית הספר, שבאותו שלב היתה אנמית למדי. שוחחנו מעט על מיכלי ועל הקשיים שלה, אבל היא קיבלה איכשהו רושם שהילדה מטופלת היטב, ולא צריכה עזרה נוספת. היא ביקשה שאגש אליה בהמשך השנה במקרה הצורך, כדי שיאשרו בשביל מיכלי סיוע ל... שנה הבאה.

נו, באמת. ומה השנה? קצרה ידה מלהושיע.

*

שוב מיכלי חזרה הביתה בוכה. מה קרה הפעם?

"טובי הרביצה לי".

נדהמתי. הכרתי את טובי, ילדה עדינה ומתוקה שעלתה עם מיכלי מהגן לבית הספר. היא היתה אצלנו כמה פעמים, ומיכלי גם ביקרה אצלה בעבר. הן לא היו חברות ממש, אבל מכל הילדות בכיתה, את טובי – לא הצלחתי לדמיין מרביצה.

"טובי?!".

"כן, היא יושבת לידי, ו..." כאן הגיע תיאור מבולבל וארוך על המריבה הקטנה ביניהן, שנגמרה במכה.

"ומה עשית? אמרת למורה?".

"כן. והיא אמרה לי שהיא לא מאמינה לי!!! היא אמרה לי שחלמתי את זה בלילה!!!".

באותו ערב התקשרתי למורה. חשבתי שאצטרך לכעוס, לגעור ולדרוש הסברים, אך היא הקשיבה לי בתדהמה מוחלטת משל עצמה.

"זה מה שהיא הבינה?!", היא לא ידעה את נפשה. היא לא ידעה גם עד כמה היא מרגיעה אותי בעצם ההקשבה שלה, ובהסבר הפשוט שלה. אולי אותה שיחת טלפון אומללה הגיעה אליה ביום לחוץ במיוחד, שגרם לה לשמוע האשמה עוד לפני שזו הגיעה. אבל כן, אכפת לה.

"מיכלי סיפרה לי שטובי הרביצה לה, ונדהמתי. זה לא מתאים לטובי". כן, גם אני חשבתי ככה. "אז הגבתי בתדהמה, 'אני לא מאמינה!', ומיד פניתי לטובי ושאלתי אותה למה הרביצה. היא ענתה לי שהיא לא הרביצה בכלל, אז שאלתי אותה: 'אז מה, מיכלי חלמה את זה בלילה?'. לא דיברתי אל מיכלי, דיברתי עם טובי! ודאי שהאמנתי, וגם המשכתי לטפל בעניין!".

האמנתי לה מיד. הסרקזם הפעם היה מופנה בכלל לילדה אחרת, והמורה לא חשבה שתהיה כאן בעיה כלשהי. הסיפור הזה התחבר לי כל כך טוב ל"באגים" שכבר ראיתי בהבנה של מיכלי. המורה הופתעה, אבל טיפלה בעניין בצורה הגיונית וסבירה – ומיכלי בכל זאת נפגעה עד עמקי נשמתה.

שוב חדרה אלי ההבנה: יש כאן משהו לא ברור. משהו שהפרעת הקש"ר לא מצליחה להסביר לי.

בשולי הדברים: הטור הזה הוא סיפורנו האישי, שלי ושל מיכלי, והוא נכתב כשהחיים עצמם ממשיכים להתרחש. כשהתחלתי לכתוב את הטור, האבחנה של הקש"ר היתה המוקד שסביבו נע הסיפור. הרבה דברים השתנו מאז, אך בחרתי להמשיך לכתוב, בתקווה שהדברים יביאו בכל זאת תועלת לקוראים.

גם לכם יש קש"ר בבית? מוזמנים להגיב.