הרבנית רחל הבר: "עוד לפני ההלוויה של בעלי, היה ברור לי שאני ממשיכה אחריו"

הרבנית רחל הבר, שקיבלה את פרס ישראל ביום העצמאות האחרון, הבהירה כבר בשיחת הטלפון עם שר החינוך, בה התבשרה על זכייתה, למי, לדעתה, מגיע הפרס באמת. "הוא מגיע לתורמי הכליה שלנו, הם הגיבורים האמיתיים. אני רק זו שמתכבדת לייצג אותם", הבהירה. "הם אלה שנכנסו לחדר הניתוח ונפרדו מחלק מגופם, הם אלה שהעבירו אותו לאדם שאינם מכירים, וכל זאת במעטפת אדירה של אהבה".

"אבא נפטר, מתנת חיים תמשיך לחיות"

כבר שלוש שנים מכהנת הרבנית כיו"ר עמותת "מתנת חיים", מאז פטירתו של בעלה. "עוד לפני ההלוויה, היה ברור לי שאני ממשיכה אחריו", היא נזכרת. "אמרתי אז לבן שלי 'אבא נפטר, אבל 'מתנת חיים' תמשיך לחיות'". מעל 600 השתלות עברו בתקופה זו תחת ידיה, נכללות ביותר מ-1400 השתלות שעברו דרך העמותה בכל שנות פעילותה. נתון מעורר השראה זה זכה להציב את ישראל במקום הראשון בעולם בתרומות כליה אלטרואיסטיות מן החי.

הרב ישעיהו הבר זצ''ל

אולם את תרומתה לעמותה החלה הבר כבר מאז תחילתו של הרעיון. "ילדנו יחד את 'מתנת חיים', רק שבעלי היה בחזית ואני בעורף", היא מסבירה. "ישעיהו ז"ל היה מושתל כליה בעצמו, וכאשר הוא יצא מבית החולים הוא כל הזמן אמר 'מה אשיב לה''. לא הספיקו לו רגשי תודה, הוא רצה להביע אותם באופן מעשי. אני, מצידי, חשבתי שזה לא הגיוני, הסברתי לו שאי אפשר לבקש מאנשים דבר כזה. ישעיהו הסביר לי אז שהוא לא ינסה לשכנע אף אחד, אלא רק ינגיש את המידע לציבור. הוא אסף מידע רפואי, הלכתי, חוקי, אתי, סוציאלי - ממש מכל ההיבטים, והחל להעביר אותו הלאה".

מאיפה הגיע הביטחון שזה יצליח?

"הוא הגיע מתוך חיבור לה', מתוך אמונה שבדרך שאדם רוצה לילך - בה מוליכים אותו. היה ברור לו שאם ה' רוצה זה יצליח, ואם לא - אז בדרך כלשהי אנחנו נסוג מזה. זה הגיע גם מהדרך בה ישעיהו גדל. כבר מילדות הוא היה אדם מלא מסירות ואכפתיות, אוהב כל אחד כמו אח. הוא גם מאוד האמין בעם שלנו, עם של רחמנים וגומלי חסדים, היה ברור לו שיש עם מי לדבר, שעוד אנשים ירצו להציל עולמות שלמים, של אותם הממתינים להשתלה ובני משפחותיהם. כאשר ראיתי את הנחישות האדירה שלו לעניין, הבנתי כי עליי להצטרף למשימה".

בשנה הראשונה לפעילותם, חגגו בני הזוג ארבע השתלות בהתרגשות גדולה. 14 שנים עברו מאז, ובשנה האחרונה עברו מעל 200 השתלות דרך העמותה. "היה לישעיהו על מי לסמוך", אומרת הרבנית. "הוא היה מסתובב לא פעם עם דמעות בעיניים, ואומר 'ישמח ה' במעשיו. ריבונו של עולם, איזה ילדים יש לך, איזה ילדים יש לך!' רק כך הוא הלך עם החלום לחסל את רשימת הממתינים להשתלה בישראל, עם האהבה הגדולה לכל אדם".

"פועל בעמותה מלמעלה"

לתוך הנעליים הגדולות של בעלה, החליקה הבר די בטבעיות. "כמעט בכל ביקור בבית החולים הוא היה מסביר דברים ואומר לי 'שתדעי', 'שתדעי'. רק אחרי פטירתו הבנתי איזה מורה הוא היה עבורי, איזה רב דגול שהכשיר אותי למשימה. הוא עצמו בירר גם הרבה סוגיות הלכתיות, מה שאני כבר לא מסוגלת לקחת על עצמי. בכלל, הוא היה המנכ"ל, העובד, מנהל הכספים, המזכיר והמנקה גם יחד. לאחר פטירתו היינו חייבים לחלק את העבודה בין כמה אנשים. היום יש לנו רב תלמיד חכם גדול המהווה סמכות הלכתית, יש מזכירות ומנהלת כספים, לא הכל עליי".

מה שהבר ממשיכה להביא איתה, הוא את הלב הענק. ועדת פרס ישראל ציינה בנימוקיה כי הרבנית "מפיחה בחולי הכליה רוח חיים ותקווה לחיים. היא מלווה את התורמים, המושתלים ובני משפחותיהם לאורך כל הדרך, ועד להחלמתם". כל תורם ומושתל זוכים לביקורה. כמעט בכל מסיבת הודיה, שאותה, אגב, חוגג בדרך כלל הצד התורם, היא מופיעה לדבר. בין לבין היא מצליחה להשחיל לסדר יומה העמוס גם שיחות העצמה על תרומה ונתינה, וכל זאת כשהיא עדיין עובדת כמחנכת כיתה, העיסוק הקבוע שלה כבר 35 שנה.

איך מספיקים כל כך הרבה?

"כשבעלי נפטר בגיל 55, אמר לי אחד מחבריו, שהוא לא נפטר צעיר, אלא חי מהר. כל רגע היה חשוב לו, והוא הספיק הרבה. גם אני היום, לפעמים שוכחת לדאוג לעצמי בתוך מסלול מיטיבי הלכת שזכיתי בו, אבל ה' נותן לי יד והוא זה שמוביל אותי. הבית מאפשר את זה, ומנהלת בית הספר בו אני עובדת סידרה לי מערכת מותאמת למידותיי. את כוחות הנפש, למרות קשיי האלמנות והגעגוע, אני שואבת מכל נתרם שחוזר לחיים. כשרואים את תחיית המתים הזו, שהיא לא רק של אותו אדם, אלא גם של כל המשפחה שלו, שהיתה כבולה יחד איתו לאילוצי הדיאליזה. זו הנחמה שלי, זה מה שנותן לי כוח להמשיך ולפעול".

מעל כל זה, מרגישה הרבנית כי הולכת איתה סייעתא דשמיא מופלאה. "לאחר פטירת הרב, כשהכל היה עדיין קשה ומעורפל, ראיתי איזה גב רפואי חזק אני מקבלת ממרכזי ההשתלות. אבל בעיקר הולכות איתי המילים שאמר לי אחד הרבנים, 'את מה שאדם עושה בעולם הזה במסירות נפש, הוא עושה מהעולם הבא ביתר שאת'. ואני מרגישה אותו איתי - עוזר לי, עובד משמיים כדי להרים את מספר תרומות הכליה למימדים שאיש לא שיער. מעבר לכך, 'מתנת חיים' היא מקום שמחבר בין אנשים. אין פה ימין ושמאל, דתי וחילוני, אשכנזי וספרדי, אין שסעים וקרעים. זה מקום מזוכך וטהור, וכולם פה יחד, מחובקים".

איפה את רואה את החיבוק הזה?

"רק ביום שישי האחרון, ל' ניסן, יום השנה השלישי לפטירתו של בעלי, ראיתי דוגמא חיה לכך. עלו אז לקברו כ-500 איש - תורמים ומושתלים, שמתוך תחושת ההודיה והקשר העמוק שהיה להם אליו, הרגישו שהם חייבים להגיע. בסיום האירוע, כאשר פניתי לשים אבן על הקבר, ניגשו אליי אב אלמן, שאשתו נפטרה ממחלת כליות, ושני בניו, מושתלים שלנו. האב היסס לרגע ואז שאל את בנו בדמעות 'אני יכול לספר לה?' כאשר הבן נענה בחיוב אמר האב: 'הבן שלי הוא עורך דין תל אביבי, תורם הכליה שלו הוא חסיד ברסלב ממודיעין עלית. אני הספקתי כבר לנסוע עם התורם הצדיק הזה לאומן, אבל זה לא הכל. העניין המשמעותי יותר, הוא שכבר עשרה חודשים, מאז שהבן שלי קיבל את הכליה, הוא מכניס לפיו רק אוכל כשר. אף אחד לא אמר לו דבר, אבל הוא הרגיש שהכליה הזו, שקיבלה אוכל כשר כל ימי חייה, צריכה להישאר טהורה כפי שהגיעה אליו'. התרגשתי מאוד לשמוע את הדברים, לראות את החיבור הזה שנרקם באופן טבעי ביניהם. להרגיש את הכבוד ההדדי שהם רוחשים זה לזה, למרות השוני". 

החדר הכי מואר בבית החולים

את אותו חיבור רואה הרבנית הבר בבתי החולים מידי יום. "רוב התורמים הם שומרי מצוות, והנתרמים - לאו דווקא. לא פעם אני רואה תורם אומר לנתרם שלו 'עד היום הכליה שלך היתה מופקדת אצלי, עכשיו היא חוזרת אליך'. האנשים האלה לא תורמים רק כליה, אלא גם תחושה טובה מעין כמוה. מנגד, אנשים אומרים בדמעות: 'סליחה, היינו מוזנים מאמצעי התקשורת, לא ידענו כמה טוב וטוהר יש אצלכם'. הם נחשפים לאורח חיים אמוני, רוחני, ובאותם רגעי אמת נדלק החיבור שתמיד היה קיים שם. יש שבעה מרכזי השתלות בישראל, מן הצפון לדרום. אני עוברת ביניהם מידי שבוע, ובכל פעם אני יוצאת עם דמעות של התרגשות מהחיבורים האלה. חיבורים שהם לא רק בגוף, אלא גם בנפש".

התורמים, מצידם, חוגגים את רגע התרומה לא פחות מן הנתרמים. "בשבוע שעבר התקשרתי לתורם כליה מירושלים, כדי לשאול מה שמו ולהתפלל עליו ביום התרומה", אומרת הרבנית. "הוא לא היה בבית באותו זמן, ואשתו, שענתה לי, אמרה שהוא הלך למכבסה ולספר. לא הבנתי למה היא מספרת לי את זה, וחזרתי שוב על בקשתי. אשתו ראתה שלא הבנתי, ולכן הסבירה. היא אמרה שלפני כל יום טוב, בעלה לוקח את החליפה שלו לניקוי במכבסה והולך להסתפר. 'ביום ראשון הקרוב הוא מתאשפז לקראת ההשתלה, זה יום טוב בשבילו, אז הוא עושה את אותן הכנות גם עכשיו'. זה לא רק מה שהתורמים נותנים, זה גם ה'איך'".

הדי העשייה המיוחדת נשמעים גם הלאה. "היה לנו תורם שגר בירוחם ותרם בסורוקה. בלילה, נכנסה אחות לקחת לו דם וניסתה לפלס את דרכה אליו בחושך. הוא ראה אותה ואמר שאפשר להדליק את האור, והתשובה שלה היתה: 'בחדר הזה לא צריך להדליק אור, זה החדר הכי מואר בבית החולים'. חדוות הנתינה של אותם אנשים, מתוך אהבת הזולת, היא ביטוי כל כך עמוק לפסוק 'ואהבת לרעך כמוך'. זה כל מה שהקב"ה רוצה מאיתנו - 'שתהיו אוהבים זה את זה ומכבדים זה את זה'. עם זאת, צריך לזכור שגם מי שלא יכול לתרום כליה - יכול תמיד לתרום חיוך, עצה טובה, אוזן קשבת. כל דבר כזה, גם הוא מתנת חיים".