סיון רהב מאיר: כשאנחנו ויהודי ארצות הברית מסתכלים יחד על ישראל, ורואים דברים אחרים

1. מה עשיתי השבוע? לכאורה, מסע הרצאות בניו־יורק ליום העצמאות. בפועל, הסנפתי נאיביות. קיבלתי מנה גדושה של אהבה תמימה לישראל, אהבה שלא תלויה בדבר.

הם לא חיים בישראל, וקל להם לשבת בניו־יורק ולהתרגש ממנה ולשיר "עם ישראל חי" בלי ציניות, בעיניים בורקות. זה נכון. אבל מדי פעם כדאי להקשיב גם להם. להקשיב לסבתא שיש לה דירה בירושלים ומגיעה פעם בשנה לביקור ומתרגשת כל כך ללכת לכותל ולעשות קניות במכולת בעברית, "לקנות קוטג' בשפה שבה דיבר אברהם אבינו".

לאבא שמספר על הבת שלומדת בבר־אילן ומתלבטת אם לעשות עלייה, וכמה מלהיב אותו לדעת שיש אוניברסיטה שמתנהלת בעברית, וכמה מרגש אותו לבקר אותה ולראות שעל האוטובוס כתוב "חג שמח" לפני פסח, ולא לפני הכריסמס.

לצעיר שלומד בקמפוס אמריקאי וחזר מביקור בארץ במסגרת פרויקט "תגלית", עם ניצוץ בעיניים (בכלל, נדמה לי שצריך להוציא ישראלים לסיורי "תגלית" מדי פעם).

לעורך הדין שמתרפק על השנה שבה למד בארץ בשנות ה־70, ונזכר איך ביום שישי מרגישים אווירה מיוחדת לקראת שבת, מה שאין בשום מקום אחר בעולם.

אולי העניין הוא הזום: בישראל אנחנו חיים בזום־אין עצבני. כל עכבר הוא הר, כל קשקוש סערה. בניו־יורק חיים בזום־אאוט עצבני. רואים רק את התמונה הגדולה, רק את הסיפור המשותף, ושמחים שמחה פשוטה. הם מוזמנים לעשות זום־אין, לבוא ולראות מקרוב, אבל גם אנחנו מוזמנים לעשות קצת זום־אאוט.

2. המחוקקים האמריקאים האלה, ששמעתי השבוע בטקס יום העצמאות, לא סוקרו עד היום בארץ. אני כותבת עליהם כי כדאי שנכיר ידידים טובים כאלה.

ד"ר ברוס בלקמן דיבר ראשון. הוא המושל של מחוז נסאו, היהודי הראשון שנבחר לתפקיד. זה מחוז ענק של ניו־יורק, שבו גרים כמיליון וחצי תושבים (כחמישית מתושבי מדינת ישראל).

בלקמן עלה לבמה וסיפר שפעם ביקר בארץ ביום הזיכרון. "נהגתי, ופתאום הייתה צפירה. ראיתי שכולם עוצרים ועומדים ליד הרכב, אז עשיתי כך גם אני. זה היה מרגש. יש לי צמרמורת גם עכשיו כשאני נזכר בכך. זה שונה כל כך מיום הזיכרון שלנו פה לחיילים האמריקאים, שבו בעיקר עושים שופינג והולכים לבריכה ולגולף. אני חושב שצריך לאמץ אצלנו את הדרך שבה עושים זאת בישראל".

זו הייתה רק ההתחלה. בלקמן סיפר שהילדים שלו למדו בבית ספר יהודי. שהוא פגש השבוע את הרב דוד פנדל מהעיר שדרות ושמע דברים נפלאים, ולכן רוצה שהמחוז יתגייס למען שדרות. שהחתן שלו שירת בעבר בצה"ל. ואז בלקמן פנה לשני מחוקקים נוספים של המחוז שישבו בקהל ואמר: "יש בינינו תחרות קשה: מי יותר ציוני?".

שני האחרים טענו כל אחד שהם מנצחים בתחרות הזאת.

הראשון הוא הווארד קופל. נעים מאוד. הוא מחוקק באחת המועצות האזוריות בנסאו. קשה לספור כמה פעמים היה בישראל והביע בה תמיכה. כמו אחרים, גם הוא הודיע שמי שמחרים את ישראל - יוחרם על ידי המועצה. "לא נעשה עסקים עם מי שלא עושה עסקים עם החברה הכי טובה שלנו". כשרוג'ר ווטרס מהפינק פלויד היה אמור להופיע בנסאו, קופל ניסה למנוע את ההופעה. "הקולוסיאום שלנו לא צריך לארח אנטישמי רעיל שתומך ב־BDS", אמר אז.

לידו ישבה מחוקקת נוספת. מזי פיליפ. אם בלקמן וקופל הם יהודים אמריקאים שמרנים, הסיפור שלה אחר לגמרי: היא נולדה בכפר קטן באתיופיה כילדה יהודייה. היא הלכה ברגל עם משפחתה ועלתה ב"מבצע שלמה". היא סיימה תואר שני באוניברסיטת חיפה ואז פגשה את בעלה, יהודי אמריקאי, שלמד רפואה. הם עברו לארה"ב, והיא הפכה לכוכבת פוליטית. יש להם שבעה ילדים. התאומות שלה נולדו שבועיים לפני הבחירות, שבהן ניצחה. במחוז של מיעוטים, אישה אתיופית, יהודייה, דתייה, רפובליקנית, מצליחה כנראה לדבר אל כולם. לפוליטיקה המקומית נכנסה כשבנה הבכור התכונן לבר־המצווה, וסיפר על הערות אנטישמיות שספג. "הלוואי שהיטלר יהרוג את כולכם", אמרו לו, והיא נרעשה. בקמפיין הבחירות הלכה ברגל לקהילות ולבתי כנסת, ולפעמים ישנה אצל המארחים, כדי לא לנסוע בשבת. היא עלתה לבמה ונשאה נאום פרו־ישראלי.

אחר כך אמרה לי: "אומרים שאני בעד ישראל. אני לא בעד ישראל, אני ישראל".

נראה שזה לא התפקיד האחרון שלה. רבים באזור לא נרגעו עדיין מהתרמית הגדולה של ג'ורג' סנטוס, חבר הקונגרס המקומי, שהציג עצמו כיהודי, כבוגר קולג'ים יוקרתיים וכנכד לניצולי שואה. הכל התברר כפייק אחד גדול, ומהומה פרצה. בתקשורת האמריקאית פורסם שבכירים במפלגה הרפובליקנית רוצים שמזי תתמודד במקומו.

באחד האתרים ניסו להוציא ממנה השבוע תשובה לשאלה אם תרוץ, והיא ענתה: "אני באמצע בישולים לשבת".

3. בסיומו של השבוע הזה, קראנו בשבת את פרשות "אחרי מות" ו"קדושים", והן מתאימות כל כך. סוג של מגילת העצמאות. חלק מהפסוקים אנחנו אולי מכירים בעל פה, אבל בדורנו אפשר לקרוא אותם כבסיס לבניית חברה יהודית מתחדשת. הנה רק כמה דוגמאות מהפרשה:

"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ".

"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן".

"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ".

"לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ".

"לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל".

"לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר".

"לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל".

"לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל".

"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ".

"לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ".

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

רוב החוקים לא דורשים את הכנסת, אלא את הלב שלנו: כבוד להורים ולקשישים, שיח מכבד בלי רכילות ושנאה, יחס ראוי לחלש, יום מנוחה בשבת, תשלום שכר בזמן, ערבות הדדית.

נשמע לי כמו מצע מצוין, לתפארת מדינת ישראל.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".