"די לכפייה!" – למה דתיים מנסים להחזיר בתשובה את החילונים?

מה גורם לאנשים שומרי תורה ומצוות לקום יום אחד בבוקר, ולהחליט שהם הולכים להפוך בן אדם רגיל מן היישוב לשומר שבת עטור בכיפה וציצית? למה משום מה דתיים מסרבים לאמץ את הגישה "חייה ותן לחיות"? אתה תנהל את חייך כפי ראות עיניך, ואני אנהל את חיי כפי שאני מוצא לנכון – נשמע פייר, לא? אז זהו, שאצל שומרי תורה ומצוות זה לא בדיוק מתקבל. וכשחושבים על זה, הרי לא הגיוני שדווקא לדתיים יש גן תורשתי שמתבטא באישיות שתלטנית. אז מאיפה מגיע הצורך הזה לגרום לאנשים זרים לשנות את אורח חייהם?

הגישה הזו של לקרב ליהדות אנשים זרים – כאלו שמעולם לא פגשנו ולעולם לא נפגוש – לא נובעת מאיזשהו גן, לפחות לא ביולוגי, אלא מלב אוהב לעם ישראל. התורה מלמדת אותנו שהעם היהודי שונה משאר אומות העולם בקשר הרוחני שיש בין אחד למשנהו. בעוד אצל בני אומות העולם כל נשמת בן אנוש עומדת כיחידה עצמאית ובודדה, נשמות בני העם היהודי מחוברות ושזורות זו בזו, כדוגמת איברים שונים המרכיבים יחד בן אדם שלם. המלבי"ם, מפרשני המקרא, כותב בספרו 'התורה והמצוה' על הסיבה למצוות ואהבת לרעך כמוך "כל בני האדם קשורים כגוף אחד... שכולם כאיש אחד וכגוף אחד המורכב מאיברים שונים, שהראש יאהב את היד כמו את עצמו... ובזה ירצה האדם להאדם [=לזולתו] מה שירצה לעצמו, כי הוא בשר מבשרו ועצם מעצמותיו. כיון שכולם כגוף אחד מדין הוא שיאהב חברו כנפשו". התורה מלמדת אותנו שאף אם לא קיימת בינינו איזושהי היכרות או אינטראקציה אישית וכביכול אנו זרים זה לזה, ברובד הרוחני – אחים אנחנו. אנחנו מחוברים אחד לשני.

ובאותו הקשר חכמי ישראל לימדו אותנו את הכלל "כל ישראל ערבים זה בזה", שמשמעו הוא שמתוך כך שנשמותינו שזורות זו בזו קיימת ערבות ואחראיות בין כל אחד מאיתנו לשני. אי אפשר לעצום עיניים ולהגיד "בעיה שלו, חיים שלו – שיתמודד". מפה אפשר להתחיל להבין מה עומד מאחורי אותם שומרי תורה ומצוות שמנסים להשפיע על אחרים ולקרבם לחיק היהדות (כמו לדוגמא האנשים שעומדים מאחורי ארגון 'הידברות', סתם דוגמא שקפצה לי לראש ככה במקרה). כשאיכפת ממישהו אחר הלב לא נותן להתעלם. הרי אלו שעוסקים בקירוב ליהדות היו יכולים לחיות את חייהם באופן אחר, ולהיות מרוכזים בטובתם האישית נטו. הרי לא חסרים דברים שאפשר לעשות כדי לשדרג לעצמנו את החיים האישיים, הן ברובד הרוחני והן ברובד הגשמי. ועם זאת, אלו שעוסקים בקירוב רחוקים בחרו לא לחיות את חייהם כשהם מרוכזים בעצמם, אלא להקדיש מזמנם למען עם ישראל, למען טובתם הרוחנית והנצחית של אחיהם ואחיותיהם.

כשמישהו מנסה לקרב אחרים ליהדות הוא עושה את זה כי הוא דואג לעתידם הרוחני. הוא לא יכול להישאר אדיש למראה אחיו הרוחניים הצועדים במסלול חיים שמוביל אותם אל אובדן רוחני נצחי. איך אפשר להיות פסיבי למצבם הרוחני של אחרים? הלב נשבר מזה. ולכן, מתוך דאגה ואכפתיות אותם 'מקרבים לחיק היהדות' מקדישים מזמנם לטובת חיזוק עם ישראל בשמירת התורה והמצוות. 

אז בפעם הבאה שאתם נתקלים ב'מחזיר בתשובה', או בעלון הידברות (עוד דוגמא שקפצה לי לראש ככה במקרה) – זכרו שזה נעשה מתוך לב אוהב. 

מה איכפת ליהודי מבני ברק מזה שיהודי בתל אביב נוסע באוטובוס בשבת? הרב זמיר כהן בקטע חזק על אהבת ישראל וערבות הדדית. צפו: