כשהסרטן נקש אצלי בדלת, פרק 21: הגומל לחייבים טובות, מהמרפסת

כמה חיכיתי לסיים את הכימו ואת הניתוחים כדי לחיות. יצר החיים בעבע בעצמותיי כמו שמעולם לא חוויתי. תשוקת החיים בערה בי. התחשק לי להספיק הכול ולעשות הכול - טיולים, הופעות, מסיבות ושאר הרפתקות.

אבל אתם יודעים איך זה, אנחנו מתכננים תוכניות, ומישהו למעלה מתכנן משהו אחר.

מייד עם תום העניינים הרפואיים הפציעה לה הקורונה בחיינו וסגרה את כולנו בבתים. אפילו המתנדבות הפסיקו להגיע מחשש להדביק אותי. בכל זאת, הייתי מחלימה אונקולוגית.

עברו עלי ימים מורכבים עד מאוד. אני רציתי כל כך לחיות, לסגור את הפרק הזה ולהתחיל פרק חדש, אבל השם רצה אחרת. הקורונה הייתה ממש כמו מקל בגלגלים. שיתוק חברתי. אם יש דבר אחד חיובי שאני יכולה לזקוף לזכותה הוא את "מניין המרפסות".

לפני שנולדו בנותי הייתי הולכת הרבה לבית הכנסת. הנשמה שלי אוהבת קדושה עד מאוד.

אחרי שנולדו זה כבר היה מסורבל מדי, והייתי מתפללת בעיקר בבית, גם בחגים ובשבתות. עם כל ההבנה שזאת עבודת השם שלי עכשיו, להיות בבית ולטפל בילדים שלו, זה חסר לי לאורך השנים.

והנה באה הקורונה והוציאה את כולם למרפסות. שמחתי כל כך שיש לנו מרפסת ובית כנסת ממוקם ממש מעבר לכביש. הגבאי היה מוציא ספר תורה על שולחן ברחוב, ממש מול הבית, וכך יכולתי ליהנות מהתפילות ומקריאת התורה. זה היה קסום וממלא.

מהמיטה יכולתי לשמוע את קולם של המתפללים, שאפף את הבתים בקדושה.

בשבת אחת, לאחר הניתוח האחרון, אמרתי לאורי שאני רוצה לברך "ברכת הגומל". מר דמרי, גבאי בית הכנסת, גר בקומה שמתחתינו, ובעלי ביקש ממנו שייתן לי לברך.

הגיע הזמן לומר את הברכה. הגבאי צעק לי מלמטה:"גברת דגן, תצעקי בקול את הברכה, כדי שנוכל לענות לך”.

הסתכלתי למעלה. במרפסת שמעלינו עמדה משפחת כהן, שתמכה בנו הרבה והייתה בית שני לילדים שלנו בזמן המחלה, ובאותה העת התבוננה בי, מרוגשת. בני המשפחה חיזקו אותי במבטם לומר את הברכה.

גייסתי כוחות שלא לי, עצמתי את עיניי ושאגתי את הברכה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַגּוֹמֵל לְחַיָּיבִים טוֹבוֹת, שֶגמָלַנִי כָּל טוּב".

והשמיים והארץ הדהדו לי בקול גדול בתשובה: "אָמֵן! מִי שֶגְּמַלְּךָ כָּל טוּב, הוּא יִגְמָלְךָ כָּל טוּב סֶּלָה".

אם היה רגע בחיי שהרגשתי עטופה ברחמים גדולים – זה היה הרגע הזה!