"אני יודע – בסוף כל הציפיות שיש לי יתפוצצו"

השבוע אני רוצה לספר לכם על האברך היקר אליהו. אליהו והמתח הגדול שלו כעת, מ"תחילת זמן קיץ" (מובן שהסיפור עבר שינויים שלא נזהה במי מדובר).

הבוקר נפגשנו בקליניקה. הוא הגיע אלי עם אשתו, וכל כולו – הבעת פניו ושפת הגוף שלו – הביע דריכות ומתח.

הוא נכנס לחדר בנחישות, התיישב על הכורסה,  שתה במהירות כוס מים, ברך ברכה אחרונה, ומיד, ללא כל שהות, פתח בתיאור רגשותיו: "כבר כמה ימים אני סובל מנדודי שינה, קשה לי להירדם, אני מרגיש שהשרירים שלי מכווצים, אין לי מספיק אוויר בריאות".

"מה קרה לך בשבוע האחרון?", שאלתי.

"תמיד בשבוע הזה שלפני תחילת זמן אני נכנס למתח גדול. בעוד כמה ימים יתחיל זמן קיץ, ואני יודע שבסוף כל הציפיות שיש לי יתפוצצו".

"תשתף אותי, מהן הציפיות שלך?", ביקשתי.

"יש לי המון ציפיות. סיימתי את זמן חורף במצב ממש גרוע, ואני רוצה מאד להשתנות. אני רוצה שהחיים שלי ייראו אחרת. אני רוצה שינוי משמעותי, ממש בכל התחומים. קודם כל, חשוב לי מאד לעמוד בזמנים. אני רוצה להתחיל את היום מוקדם בבוקר, אני רוצה להתחיל את היום על רגל ימין.

"אחר כך אני רוצה להפסיק כבר עם הדבר הזה שאני ממלמל את הברכות בדרך לבית הכנסת וניכנס רק ב'ברכו'. אני רוצה להגיע בזמן לתפילה. אני גם חולם על הליכה יומית, על זמן איכות עם אשתי, לנקות את הראש ולהוריד קצת קלוריות.

"אני גם רוצה להיות מחושב בהוצאות. לפני חצי שנה הצטרפתי לתוכנית של מסילה, התחלתי למלא טבלאות ושאלונים, עשיתי דפי מעקב מדהימים – אבל כל הדבר הנפלא הזה נעצר אחרי חודשיים, לא הייתי עקבי מספיק והטבלאות נעלמו כלא היו. אני לא יודע מימיני ומשמאלי מה קורה, יש לי בלגן לא נורמלי בכספים...".

אליהו נעצר לרגע. הוא נשם נשימה עמוקה ונאנח.

הבטתי באליהו. נראה היה כאילו ההבטה שלי מחזיקה ותומכת בנשימות שלו.

ואז אליהו המשיך: "אתה חושב שכאן זה נגמר? אז ממש לא. אני רוצה להבין למה אני לא סבלן כלפי הילדים, למה אני מנתק לאשתי את הטלפון באמצע שיחות, למה יש לי צורך לדבר לשון הרע על אנשים, למה אני אוכל בלי הפסקה... בקיצור: למה למה ולמה...

"אבל", המשיך אליהו בדרמטיות, "אני מיואש מראש, אני יודע שאין שום סיכוי! אני לא בן שמונה עשרה, גם לא בן עשרים. אני נשוי כבר למעלה מעשר שנים ויודע בעל פה את התחזית. אני אלך לישון מוקדם, כדי שיהיה לי כוח בבוקר, אבל אשתי עדיין תהיה בטלפונים עם אחיות שלה, ואז היא תיפגע שאני הולך לישון לפניה.

"בבוקר אני אקום בשש וחצי, כמו שעון. אבל אשתי עדיין תתגלגל במיטה. אני אתחיל להעיר את הילדים ולארגן אותם, ואחרי חצי שעה, כשאשתי סוף סוף תקום, אז היא תתחיל עם כל הבקשות שלה - שאני אכין לה כוס קפה ואדבר איתה כמה דקות בנחת, ואכין לילדים אוכל בריא ואכתוב פתקים לרבעס שלהם ועוד כל מיני בקשות שלא נגמרות. מה שבטוח הוא שאני כבר לא אספיק להתפלל כמו שחלמתי, ובטח לא להגיע לכולל בזמן.

"אז אם אני רוצה להיות בעל קשוב וטוב – אין סיכוי לתפילות כמו שצריך, ואין זמנים. ואם אני רוצה להיות נאמן להחלטות שלי: לישון מוקדם, לקום בזמן, להתפלל כמו שצריך – אז אני אאכזב ואתסכל את אשתי".

"אז בעצם", שיקפתי, "יש לך כאן קונפליקט עם עצמך, בין הרצון להיות טוב לאשתך, לבין הרצון להיות נאמן להחלטותיך, להתקדם בעבודת ה', להיות מסודר".

"מדויק!", השיב לי אליהו.

"איפה עוד פוגש אותך הקונפליקט הזה?", שאלתי.

אליהו חשב, ואז ענה: "גם מול כספים זה פוגש אותי. מצד אחד ממש חשוב לי להיות מסודר ומחושב. ומצד שני אני גם רוצה להיות בעל מפנק ואבא ובעל מסור, לתת לאשתי ולילדי את צרכיהם. אני לא קמצן ולא אוגר חסכונות לפנסיה. אבל אם אני לא אהיה מחושב, כולם יסבלו מזה. ואז מגיעה אשתי ומבקשת לקנות ארון חדש לילדים. היא מסבירה לי שלילדים אין מקום, ואין לכל אחד מגירה פרטית. היא טוענת שילד שאין לו פרטיות – גדל עם פחות ביטחון. מה אני אגיד לך, היא יודעת מצוין ללחוץ על הכפתורים, כאן המצפון שלי מתעורר לחיים ואז כבר אני מאבד את הביטחון. אנחנו אחרי פסח, ואחרי כל ההוצאות שגדלו וגדלו, שאת חלקן אפילו לא תכננתי, עדיין לא הרמתי ראש מכל גל ההוצאות האלו של החג, וכעת – לך תוציא עוד 5000 שקל על ארון. ושוב אני לא מצליח להיות עקבי בהחלטותי. מצד אחד רוצה להיות מחושב ומסודר עם הכספים, ומצד שני להיות אבא ובעל טוב, זה פשוט לא מצליח לי ביחד, ואז זה מתסכל אותי ברמות לא נורמליות.

"ובעצם, כן, גם בנושא של בריאות זה כך", המשיך בלהט. "אני רוצה לאכול בריא, נ-קו-דה! אני מאמין בזה, זה עושה לי טוב, אני מרגיש קליל יותר, חזק יותר, רענן יותר, צלול, רגוע... וגם כאן נכנסת אשתי לתמונה. אשתי לא כל כך בקטע. היא כן משתדלת להכניס לתזונה גם פירות וירקות, אבל מבחינתה לחם עם שוקולד זה בסדר. שלושה ימים בלי ארוחה מבושלת זה גם בסדר. היא גם לא אוהבת להתבשר, היא חייבת את הקפה עם השוקולד כמו חמצן. אז מנשנשים פה, מנשנשים שם, קונים טוסט או פיצה וממשיכים הלאה. היא גם אוהבת מאד לסיים את היום עם פינוק – משהו כמו ארטיק חלבי מהסוג של מגנום וכאלה, העניין הוא שהיא לארג'ית מאד, היא כמובן קונה שניים ורוצה ליהנות ביחד איתי. אז מה? אני יגיד לה לא?! אני אוכל תפוח, והיא – ארטיק?".

אליהו הזיז בעצבנות את מרפקיו התפוסים. ראיתי שממש לא פשוט לו.

"נו", פנה אליהו לאשתו פנינה. "מהשתיקה שלך נראה שאת ממש לא מבינה על מה אני מדבר".

"בטח שאני מבינה" הגיבה פנינה בהזדהות. "מבינה לגמרי. אני מודעת למה שעובר עליך לפרטי פרטים, אני יכולה לכתוב עליך ספר...".

"אני סובל ואת מתלוצצת?", שאל אליהו בזעם כבוש.

"אויש, סליחה", מיהרה פנינה לפייס, "לא התכוונתי להתלוצץ. אבל האמת היא שיש משהו באמירה שאמרתי שמשקף את מה שאני מרגישה. אני באמת יכולה לכתוב ספר על האמונות שלך, על השאיפות שלך ועל החלומות שלך. אבל אתה שוכח שגם אני בתמונה, גם אני בן אדם. גם לי יש צרכים משלי. ואתה יודע מה? מעבר לזה שאני צריכה להתמודד עם היומיום העמוס והמאתגר, ועם בעל שלא רגוע לו, אני גם צריכה להתמודד עם הידיעה שאני זו שמתסכלת אותך. אתה ממש מקפיד לעדכן אותי יום יום שעה שעה כמה אני מנפצת לך את השאיפות, וכמה אתה לא מצליח בחיים בגללי. זה ממש קשה לי להרגיש אשמה".

בשלב הזה פניתי לאליהו ושיקפתי את הקונפליקט שמתנהל בתוכו. מצד אחד יש לאליהו הרצון להיות נאמן להחלטותיו בכמה תחומים, כמו בהתקדמות בעבודת ה', ברצון להיות מסודר וכו', ומצד שני, יש לו הרצון לשמח את אשתו פנינה.

ברור שאם פחד אחד היה גדול יותר מהפחד השני, אז הפחד הגדול היה המנצח, ואליהו היה מצליח לנהל את עצמו ולהמשיך הלאה. אם היה בוחר להיות נאמן להחלטותיו, אז היה משלם כל מחיר כדי להצליח במשימות הללו, ואם היה בוחר לרצות את אשתו, אז היה מוותר בשמחה על כל רצון שלו, ובלבד שאשתו תהיה שמחה. אך כאן הפחדים שווים, וממילא, אליהו נמצא בחוסר אונים ובמצוקה. המצוקה הזו נראית כמו מטרד שצריך לסלק, אבל אני רואה את חוסר האונים הזה כמתנה. בעיני זה חלון הזדמנויות מיוחד, שמאפשר לאליהו להתבונן בעולמו הפנימי. יש כאן מקום להבין מה הצורך הרגשי שעומד מאחורי הרצון להיות מסודר, בריא, מחושב בהוצאות. על איזה חסר הוא בעצם מנסה להגן. כך גם מהם הרגשות שיושבים מאחורי הרצון להתאים את עצמו לאשתו.

הבחירה שאליהו יבחר בסוף היא למעשה די שולית. בעצם, הרווח העיקרי שאליהו משיג בתהליך הזה הוא בניית אמון מול עולם הפחדים שלו. אחרי שיח ותהליך בעולם הרגשות שלו, הוא יהיה מוגן יותר, ומוכן לעמוד מול עצמו עם שתי רגליים חזקות ויציבות יותר, ולבחור. ברגע שאליהו יוכל לבחור הוא גם יהיה מסוגל לשלם את המחיר של הבחירה שלו – כי הרי כל בחירה שתהיה תכלול גם מחיר, ומחירים הם דבר שרק אדם שיכול לבחור גם יכול לשלם... אם אדם עושה משהו לא מתוך בחירה, אלא מתוך פחד וריצוי - אז גם קשה לו לעמוד מול המחיר שהבחירה שלו כוללת.

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.