הרבנית ימימה מזרחי על ירי הרקטות, ועל הסוד שגילה רבי עקיבא

אנחנו נמצאים בעיצומם של ימים שנקראים הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב,

ל"ב (32) ימים עד ל"ג בעומר.

ימים בהם לרבי עקיבא נשבר הלב,

ימים בהם מפעל חייו צולל לתהום.

כל 24,000 תלמידיו, כל הלימוד שלו במשך 24 שנה

החל מהאלף בית – הכול לפח.

בכל יום מתים 800 מתלמידיו.

הכל נגמר, לא עלינו.

ומה הוא עושה?

הגמרא מספרת שהוא קם ויורד לדרום.

הוא יורד לאנשי הדרום ומתחיל הכול מחדש.

ישיבה חדשה!

אבל רגע, מי ייתן בך אמון?

השיטה שלך לא הוכיחה את עצמה. נכשלת.

ניסית, הקמת ישיבה ענקית, ולא עבד.

אז למה לפתוח שוב?

רבי עקיבא יורד לדרום כי הוא יודע

שגם אחרי נפילות איומות של טילים,

רקטות, ריצה למקלטים והפחד של הילדים,

לאנשים האלה בדרום יש כוח עוטף.

יש להם כוח קימה ועוצמות שאין בעולם.

לא ינצחו אותם כל כך מהר.

אחרי מות כל תלמידיו, רבי עקיבא

מבין באינטואיציה שלו

שבדרום יקימו מחדש את התורה שבעל-פה,

והוא יורד לשם.

ויש לו רק חמישה תלמידים חדשים.

לא 24,000.

רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי אלעזר בן שמוע, רבי יוסי ורבי יהודה –

חמישה בלבד, אבל ענקי עולם.

מפני שאחרי נפילה, וזה הלימוד הגדול שלנו מאנשי הדרום,

מתעוררת יכולת התאוששות אדירה.

הם יקומו וינסו בשנית.

אנחנו עומדות ערב "פסח שני",

יום מופלא שנפתח ביום חמישי בערב

ונמשך לאורך יום שישי עד לחשכה.

זהו יום פטירתו של רבי מאיר בעל הנס,

כמו גם ערב ענק שבו מגיעים אנשים שדחו אותם.

אני כל הזמן אומרת שאם ל"ג בעומר הוא חגם של המקובלים,

הרי שפסח שני שמגיע לפניו, הוא חגם של הבלתי מקובלים.

אלה שבאים להקריב קורבן פסח,

ונדחים מאסקופת העזרה. אומרים להם:

אתם לא יכולים להקריב את קורבן הפסח עם כולם,

למה – כי אתם טמאים לנפש.

אבל למה אנחנו אשמים,

והרי סחבנו את עצמות יוסף ממצרים??

עשינו את המצווה הגדולה הזו!

מצטערים.

עָבַר זְמַנּוֹ, בָּטֵל קָרְבָּנוֹ. זהו.

אז לא תתנו לנו מועד נוסף??

אי אפשר.

בפרשת השבוע, אמור, כתוב במפורש:

אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:

ראש השנה, יום כיפור, פסח, שבועות, סוכות.

נגמר, מאמי.

אין עוד חגים

ואיך תבקשו להוסיף עוד מועד?

האם מישהו שנדחה בגסות כזאת יכול לשוב ולחיות?

יכול לשוב ולהאמין בפתח שני, בפסח שני?

עובדה.

בפסח שני עומדים אנשים דחויים באים ואומרים:

על אף שנהדפנו, אנחנו מבקשים פתח שני.

ונברא להם חג!

אם כן, פסח שני הוא חגם של הלא-מקובלים.

כך נראית רחל,

האישה נתנה לאיש שלה עקיבא הכול –

מכרה למענו את השיער היפה שלה,

שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד.

איזה שיער! את מיטב שנותיה.

הלעג שלועגים לה – אַת סיפורה של שיפחה.

תראי איך את נראית.

מחליטים בשבילה בהתנשאות,

שהיא הקריבה יותר מדי עבור האהבה.

היא החליטה שזו אהבתה וכך היא רוצה את האיש הזה

ואת התורה הזו,

ועכשיו דוחפים אותה:

לא יהיה לך חלק בקבלת הפנים המדהימה שעושים לרבי עקיבא.

האם היא תוכל לשוב ללב המיינסטרים?

האם מישהו יביט בה עוד הפעם,

או שהיא לנצח תהיה הלא-מקובלת?

איך אומרים אנשי פסח שני –

לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ?

מה, אני כזאת גרועה?

במה אני לא שווה?

ורבי עקיבא ייתן לה חג שני.

הוא יעמוד לעיני כולם

ויאמר את המשפט הנפלא, המכונן:

שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם – שֶׁלָּהּ,

של האישה הזו שנראית לכם אישה דחויה

בבגדי שפחה.

אבל דעו לכם שכל תורת הקבלה של המקובלים יוצאת בזכותה!

מפני שמכוח העמידה של המלכה הזו

יגיע רבי שמעון בר יוחאי,

המקובל הגדול שכתב את ספר הזוהר.

עיר של זהב אקנה לך, אומר רבי עקיבא לרחל.

אתן לך כתר על הראש.

את לא שפחה, את מלכה!

ביום חמישי בערב

תדליקי נר לנשמת התנא הקדוש רבי מאיר בעל הנס.

תאמרי את המילים אֱ-לָהָא דְּמֵאִיר עֲנֵנִי.

ותגידי "לָמָּה נִגָּרַע?".

אלה מילים גואלות.

ותחזיקי ביד מצה,

מצה של החמצה.

זו לא המצה של ליל הסדר שאין בה חמץ.

הפעם יש חמץ,

מפני שדווקא ההחמצה הפכה אותך לרוצה,

הפכה אותך לכל כך אמיצה.

בואי באומץ ביום חמישי בערב

ותבקשי חג שני,

חג שהוא רק של הלא-מקובלים,

חג של הזדמנות שניה.

ולאנשי הפריפריה

שמרגישים דחויים ולא במרכז העניינים,

כולנו עוטפים ומחבקים אתכם ומתפללים עליכם.

הכי בעולם מגיע לכם חג.