מה אפשר לעשות כשהפרעת הקשב מפריעה לתפילה ולברכות?

הפרעת קשב וריכוז, עם או בלי היפראקטיביות, משפיעה על תחומי חיים רבים, בניהם גם על שמירת מצוות, בכלל זה - תפילה. במאמר זה נציג את הבעיה ומספר דרכי התמודדות מעשיים למבוגרים ולילדים.

איך הפרעת קשב קשורה לתפילה?

כדי להצליח להתפלל כראוי, אדם צריך להצליח להתארגן ולעמוד בזמני התפילה, להגיע לרוגע ויישוב הדעת, להתרכז בתפילה, לעקוב אחר שליח הציבור, לשבת לאורך זמן במקום אחד. הוא צריך גם להתמודד עם נטייה לשעמום ולהצליח למצוא טעם בנוסח התפילה, אף על פי שהוא חוזר על עצמו, ולא פחות קשה – להצליח לבטא את עצמו במילים שתיקנו חכמים – שהם לא המילים שלו. זהו אתגר עבור כל אדם, ועבור אנשים עם ההפרעה האתגר גדול שבעתיים.

מדוע לא מספיק רק לקחת תרופה?

אדם מורכב מגוף ונפש, ועל כן טיפול והתמודדות יעילה עם הפרעת קשב מתחלקים בין התייחסות לחלק הגופני, כמו מתן תרופות בהתאם להמלצת רופא, לבין מתן מענה בחלק הנפשי, כמו הכוונה ותרגול. מאמר זה עוסק בחלק הנפשי, ומתמקד בהתמודדות חיובית עם ההפרעה בהקשר של תפילה, כיצד להפוך את הבעיה לחלק מהפתרון.

מה קורה במישור הנפשי?

בתפילה יש שני היבטים: ההיבט המרובע – כולל את המעשים החיצוניים, כמו אמירת נוסח קבוע, בזמן קבוע, במקום ובצורה מסוימים. ההיבט העגול שבתפילה כולל את החלקים הפנימיים, כמו רגש האמונה, תודעת עמידה לפני ה', חיבור לבורא, חיבור בין צרכים גשמיים לרוחניים ותחושת שייכות עם ציבור המתפללים יחד. תפילה שיש בה רק ריבוע היא תפילת "קבע" (מאחר שאדם לא מחובר אליה רגשית, היא כעין עול עליו). תפילה שיש בה רק עיגול היא תפילת "עראי" (מאחר שאין לה את המסגרת והיציבות שתיקנו חכמים לתפילה). תפילה המשלבת את שניהם, היא תפילת "תחנונים". היכולת לשלב את שניהם יחד היא "עבודה". ישנם אנשים שצריכים להתאמץ יותר כדי להצליח בחלקים העגולים של התפילה, ואחרים שדווקא צריכים להתאמץ כדי להצליח בחלקים המרובעים של התפילה.

אנשים עם הפרעת קשב נוטים יותר לעיגול (חירות מהמציאות, עצמאות) מאשר לריבוע (כפיפות למציאות, מסגרתיות). קל להם יותר לעשות את מה שהם מרגישים שהם רוצים – משהו שהם מתחברים אליו רגשית, מאשר מה שהם צריכים לעשות – משהו שהם מבינים שהוא חשוב, אבל הוא לא מספיק מהותי או נוגע ללב ברגע זה. כל אדם מוצא איזון מסוים בין העיגול לריבוע, בין הרצוי למצוי, בין הצריך לרוצה. למשל, להתפלל גם בגלל שזו חובה, וגם בגלל תחושת חיבור וצורך. לאנשים עם הפרעת קשב קשה יותר לשלב, והם נעים בין הקצוות: לפעמים הם נצמדים מידי לריבוע ועושים באופן טכני "כי צריך", ולפעמים הם נצמדים מידי לעיגול ועושים מכל הלב – אבל רק כשיש להם חשק, ובשיטה שנראית להם נכונה. אתגר זה מתקיים בכל תחום בחייהם, גם בתפילה. למשל, ייתכן שכשהם ישירו שירי שבת, או כשיתפללו במילים שלהם על משהו שמפריע להם עכשיו – הם ירגישו קרובים ומחוברים לה', אבל יתקשו להתפלל בצורה מסודרת, לעמוד בזמנים או להתמיד בכך לאורך זמן בלי לחוש עייפות פנימית או תחושת ניתוק וזיוף. המסגרת של התפילה יכולה להבריח מהם את תחושת החיבור אליה, אך אי אפשר בלעדיה.

מה עושים?

חיבור דרך העיגול – ישנם מצבים שעיקר הקושי של האדם הוא עם הריבוע שבתפילה, אך מתוך חוסר הבנה של הקושי הספציפי שלו, הוא מרגיש "לא שייך לעניין" ומתרחק לגמרי מהתפילה – גם מהעיגול שבה. דווקא מודעות לכך יכולה לעזור לו להתחבר לריבוע של התפילה דרך העיגול שבה. כדי להתחיל עבודה מעשית ניתן לזהות מבין רכיבי התפילה השונים חלקים שהאדם מתחבר אליהם יותר בנטיית טבעו, ולהתחיל את העבודה משם. ללמוד לעומק אודות התפילה, להתבונן בפירוש המילות, למצוא בהם את החלקים שנוגעים לו במיוחד. לצד זאת להוסיף מילים אישיות בתפילה (שו"ע, או"ח קי"ט), שירה ונגינה וכיוצא באלה. להכיר את החלק האישי שלו בתפילה – הקשר הרגשי עם הקב"ה, ולאחר מכן לעבוד על יציקת החוויה האישית שלו אל תוך נוסח התפילה. יש מצבים בהם עדיף להתחיל דווקא מהעיגול של התפילה, ורק אח"כ לעסוק בקיבוע שלה. למשל, ללמד את הילד לפתח ערוץ של קשר ישיר עם הבורא, ורק לאחר מכן לסייע לו להבין שה"ריבוע" של התפילה הוא "כלי" משוכלל לביטוי התפילה. לכן נקדיש תשומת לב לדבר על העיגול של התפילה והברכות, נספר סיפורים שממחישים את כוחה ואצ חשיבותה, נשיר יחד ונבסס חזק את החיבור הרגשי לעיגול של התפילה. שינוי גישה זה יכול להתבטא בסמנטיקה. למשל, במקום לומר "בוא תברך", אפשר לומר "בוא נודה לה'", תוך הדגשת העובדה שהדבר שקיבלנו מה' אינו מובן מאליו, ואנו חשים הכרת הטוב. נזכור שלפעמים ילדים בכלל לא מודעים לכך שלתפילה יש עיגול, והיא נראית להם "טקס" חיצוני. לשם המחשה, פעם בחור ישיבה צעיר סיפר לי במהלך טיפול שהמשגיח שלו יודע שהוא מתפלל בכוונה. כששאלתי "איך המשגיח יודע מה יש בתוך הראש שלך?", הנער השיב בפשטות: "הוא רואה את הכוונה שלי, אני עוצם עיניים וזז חזק".

חיבור דרך הריבוע – לפעמים הדרך היא להתחבר לעיגול של התפילה דרך הריבוע שבה, שכן  אחר הפעולות נמשכים הלבבות (ספר החינוך, ט"ז). יצירת פעולה חיצונית של התלהבות, כמו זריזות, יכולה לסייע בהעברת המסר פנימה. פעמים רבות, בהפרעת קשב ישנו קושי בהנעה והתחלה של מצב חדש. הקושי במעבר ממצב למצב יכול להתבטא בכך שגם אדם שהתכונן בכל לבו להתפלל, מתקשה לעשות את המעבר מעיסוק אחר לעבודת התפילה. פעולה חיצונית, מתוך הכרה בחשיבותה, יכולה להטמיע לאט לאט את ההרגל להתחיל לפעול גם ללא מוטיבציה פנימית. 

להיות אמפתיים – כאשר מבקשים לסייע לילדים ונוער בעניין, יש לדבר על הדברים בצורה נינוחה, לא מתוך לחץ ודאגה. ההורה יעבוד תחילה עם עצמו להרגיע את דאגותיו, להצליח לראות את הילד מעבר למעטה החיצוני והזמני, להכניס את הדברים לפרופורציה הנכונה שלהם. למשל לא לקבע את הילד עם תדמית שלילית של "מזלזל ברוחניות". לא פחות חשוב לא לקבע לו בראש את התפילה כדבר מאיים, מליץ או כזה שגורם לו סבל. אדרבא אנחנו רוצים שהוא יבין שזו מתנה, שהוא יחוש את הרווח שיש לו בדבר. שהוא יצליח להכיל דבר שהוא גם זכות וגם חובה כאחת, בלי שהזכות או החובה יבואו אחד על חשבון השני. נוכל לשאול את עצמנו, גם אם מעשיו של הילד אינם רצויים, האם בכל זאת לפחות כוונתו רצויה. רצוי להזמין שיח פתוח על הקשיים בתפילה, ולעודד אותם להביע את ההתמודדויות שלהם, התסכולים והתהיות, תוך הבנה והכלה של האתגר הייחודי שלהם בעניין. חשוב לנרמל את הקושי, להבין שאכן תפילה היא "עבודה" רבה עבור כל אדם, ועבור אנשים עם הפרעת קשב על אחת כמה וכמה. מה שנכון ביחסי ילד-הורה, נכון גם בשיח פנימי של האדם עם עצמו.

ללכת בהדרגתיות – העיגול שבאדם רוצה הכל ובגדול, כאן ועכשיו. הריבוע מזכיר לנו שלכל דבר יש תהליך שלוקח זמן ונבנה צעד אחר צעד, שאנחנו לא יכולים לעשות הכל מיד. חשוב להכיר בכך, ולא לנסות לטפס מיד מעבר ליכולת של האדם. למשל, גם כשהילד מביע עניין, יש להנחות אותו לפעול בצעדים מדודים, כמו להתמקד בקטע מסוים מהתפילה ולהשקיע בריכוז ובחיבור אליו. יכולת ריכוז נבנית בתרגול הדרגתי, כך גם היכולת לשבת בתפילה לאורך זמן. תפיסת הזמן של חלק מהאנשים עם הפרעת קשב לפעמים קשובה יותר לזמן הפנימי מאשר לזמן החיצוני ה"ריאלי". מצב זה עלול לגרום לילד תחושה שהתפילה מתארכת עד אין קץ, והוא עלול לנסות לחמוק ממנה כבר מתחילתה. יש מקרים שבהם כדאי לשקול להגדיר זמנים קבועים לסיום התפילה, בהתאם ליכולת של הילד, ולאפשר לו לסיים את התפילה מייד בהגיע הזמן שהוגדר. לפעמים צריך לברר הלכתית האם להציע לילד להתפלל בשלב ראשון רק חלק מהתפילה, או ביחידות. יש לכך משמעויות הלכתיות, חינוכיות ופסיכולוגיות שמצריכות שיקול דעת לגופו של מקרה.

להכיר באופי הייחודי – לפעמים אנחנו מנסים "להילחם" בעצמנו כדי לעמוד בדרישות. מצד שני, אדם קיבל יכולות ואופי מסוימים, ודווקא ההשלמה איתם יכולה לעזור לו יותר. למשל, לפעמים עצם הדרישה "לשבת בנחת" כדי להתפלל, מפנה את המשאבים של הילד לצורך ריסון ההיפראקטיביות, ולא מותירה בידיו די משאבים לתפילה עצמה. מאידך גיסא, לפעמים התנועה מגבירה את פיזור הדעת ומאבדת את הריכוז. אפשר לשלב את החיבור לתפילה יחד עם התנועתיות, למשל לאפשר תפילה בתנועה, תפילה בקול, משימה כלשהי בבית הכנסת וכיוצא בזה. ככל שהילד פעיל ומוביל בתפילה, גדלה יכולתו להשתתף בה. למשל, ניתן לתת עדיפות לילד להיות שליח ציבור בכיתה.

העיגול והריבוע שבאדם הם כמו שני חלקי מגנט, שכשמקרבים אותם זה לזה, הם יכולים ליצור דחייה הדדית או משיכה הדדית. העיגול יכול לחוש שהריבוע "חונק" אותו, אך מצד שני הוא יכול לחוש שהריבוע שומר עליו. הריבוע עלול לדאוג שהעיגול נוטל ממנו את היציבות, אך מצד שני הוא יכול לחוש שהוא נותן בתוכו תוכן ומשמעות. המתח בין תפילת קבע לתפילת תחנונים מקביל במידה מסוימת למתח בין העיגול והריבוע עימו מתמודדים אנשים עם ההפרעה בכל תחום בחייהם. הבנת האתגר, מתן משמעות חיובית ובניית תחושת מסוגלות יכולה להרחיב את היכולות של האדם לשלב בין העיגול והריבוע גם בתחום התפילה והברכות. 

התכנים נערכו על ידי אבי פולק.

חיים דיין הוא עו"ס קליני, דוקטורנט ויו"ר "מכון הקשב".