פרשת אמור
פרשת אמור: האם אנחנו קרובים יותר לבהמה, או לאלוקים?
הקב"ה רק נותן, הבהמה רק לוקחת. האדם – גם וגם. כלומר באדם יש שתי הבחינות: את הבחינה של הבהמה הוא מקבל כבר כשהוא נולד, בלי כל מאמץ מצידו. אבל כדי להגיע לבחינה של "ותחסרהו מעט מאלוקים" צריך לעבוד קשה
- הרב אליהו נקש
- פורסם י"ג אייר התשפ"ג |עודכן
(צילום: shutterstock)
עומדים אנו בעיצומם של ימי ספירת העומר. אחת השאלות המפורסמות בהקשר לספירה, היא מדוע סופרים את הימים בסדר עולה (אחד, שניים, שלושה וכו' עד ארבעים ותשעה), ולא להיפך? לכאורה, הספירה צריכה הייתה להימנות ככל ספירה שמטרתה להגיע ליעד מסוים, שאז סופרים בסדר יורד, כלומר עוד כמה ימים נותרו לי עד ההגעה היעד. וספירת העומר הרי מטרתה הגעה למתן תורה, ממילא אמורים היינו למנות בסדר יורד.
כדי לענות על שאלה זו יש צורך בהקדמה: באדם יש הרבה כוחות נפש שנובעים משני מרכזי שליטה שסותרים זה את זה: הראשון – "כוח הנטילה", שבהשפעתו האדם שואף למשוך אליו את כל מה שמצוי סביבו. כלומר מה שמנחה אותו זה: "מה אני ארוויח". השני – "כוח הנתינה", מידה שכוללת את השאיפה להביא תועלת לסביבה ולתרום למילוי חסרונותיה, וזאת מבלי לתת דגש מיוחד על האינטרסים של הנותן.
תכונת הנתינה היא בעצם תכונה יסודית שמוטבעת בנפש האדם. כותב הרב דסלר (קונטרס החסד ח"א): "כאשר ברא אלקים את האדם עשהו לנותן ונוטל. כוח הנתינה הוא כוח עליון ממידות יוצר הכל ברוך הוא, שהוא מרחם ומיטיב ונותן מבלי לקבל דבר בתמורה... וככה עשה את האדם, ככתוב: "בצלם אלקים עשה את האדם", כי יוכל לרחם ולהיטיב וליתן".
לאדם יש נשמה, להבדיל מחיות ובהמות שאין בהם נשמה, אלא רק נפש ("תוצא הארץ נפש חיה למינה"). לכן רק לאדם יש כוח הנתינה. אמנם יש נתינה אצל החיות והבהמות, אבל זו נתינה אינסטינקטיבית-הישרדותית, ולא מתוך בחירה.
הקב"ה רק נותן, הבהמה רק לוקחת. האדם – גם וגם. מצד אחד: "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ותחסרהו מעט מא-לוהים" (תהלים, ח'), מצד שני: "אדם ביקר ולא יבין – נמשל כבהמות נדמו" (שם, מ"ט). כלומר באדם יש שתי הבחינות: את הבחינה של הבהמה הוא מקבל כבר כשהוא נולד, בלי כל מאמץ מצידו. אבל כדי להגיע לבחינה של "ותחסרהו מעט מאלוקים" צריך לעבוד קשה. להגיע למיצוי כוח הנתינה ככל שניתן.
לפי זה, נוכל לענות על מה ששאלנו בתחילה: מדוע הספירה היא בסדר יורד, וממילא לא מדובר בחתירה להגיע ליעד, אלא התרחקות מיעד? התשובה: אנו מתחילים לספור את ספירת העומר במוצאי חג הפסח, שהוא זמן הקרבת קרבן העומר, שמביאים אותו משעורים, שהוא כידוע מאכל בהמה. וסופרים עד מתי? עד חג השבועות, זמן הבאת שתי הלחם, שהוא מאכל אדם (הנ"ל מובא במסכת פסחים ג). כלומר, אנחנו סופרים ממחרת הפסח עד מתן תורה בסדר עולה, מבחינה של בהמה עד בחינה של אדם. אמנם "אדם" הוא מכלול של דרגות, לכן המטרה שלנו בימים הללו היא התרחקות מה"בהמה" שרק לוקחת, ומיצוי כוח הנתינה שלנו כלפי כל הסובבים אותנו.