מה גרם לילד שלי להציע את המיטה בבוקר, לא תאמיני!

האמת, כבר נמאס לי!

כמה פעמים אפשר להגיד להם לסדר את החדר בבוקר? לפחות שיקפלו את השמיכה, ואת הבלגן שיסדרו ערב קודם, לא צריך לחכות לבוקר. בסך הכל מדובר בלקחת את הבגדים המלוכלכים ישר לכביסה אחרי המקלחת במקום לחדר, ולא להוסיף בלגן...

אני לפעמים שואלת את עצמי, זה לא התחיל מהיום שהם הגיעו לגילאי העשרה (15,13). הרי הם היו מסדרים את החדר כל בוקר כשהם היו קטנים יותר, גם היו מקפלים את השמיכה. לא כמו שאני אוהבת, אמנם, אבל לפחות אני לא מרגישה שפחה... אז מה קרה בשנים האחרונות? ילדים מתבגרים זה אחרת? איפה כל החינוך וההרגל שהרגלתי אותם עד היום?

טוב, אני אומרת לעצמי, אולי אני אשמה?!

לפני שנה-שנתיים בערך, כשהם כבר הגיעו לגיל שהם קמים בבוקר מוקדם (אפילו יותר ממני) כדי שיוכלו להספיק להגיע להסעה בשעה 6:45 או להתייצב בשעה 7:15 בישיבה, אמרתי להם: "מתוקים שלי, אמא רוצה חלק נוסף בלימוד התורה שלכם, ואני רוצה להקל עליכם את הבוקר, שתרוויחו כמה שיותר זמן. אז אני אציע לכם את המיטות, דלגו על זה, בזמן הזה תתארגנו בנחת" (לא לקחתי בחשבון שהם יעדיפו לישון עוד כמה דקות). לב של אמא...

אז מה, עשיתי טעות? אני שואלת את עצמי... אולי אני הפסקתי את ההרגל הטוב שהיה?

אולי ההרגל לא היה טוב כל כך. אם הוא היה טוב, יתכן שהם היו ממשיכים לסדר בלי בעיה, זה ענין של מקסימום ארבע דקות בבוקר...

אולי ככה זה בנים? לא אכפת להם סדר? הם מבולגנים יותר?

ואז רגשי האשמה האמהיים צפים ועולים להם... "אם היית מרגילה אותם, ההרגל היה הופך לטבע, כנראה שכפיתי" (האמת, זה גם נכון, כי לא היה מצב שהייתי מסכימה שמי מהם יצא מהבית וישאיר חדר הפוך...).

אז כל המחשבות וכל ההרהורים נחמדים וטובים באמת, ולא בציניות. אם אני לא אפשפש ואבדוק בעצמי, איך אגיע לתובנה ולתוצאה שתגרום למצב להשתפר? ובכל זאת...

שמתי את כל הרגשות והמחשבות בצד (אחרי שנתתי להם מקום והכלה כמובן – וואו! כמה שהמודעות חשובה...) שיתפתי את בעלי בעניין, ואמרתי לו "תשמע, לא נראה לי נכון שאני מסדרת במקומם. ציפיתי שביום חופש או בשבת כן יהיה אכפת להם והם יסדרו מעצמם, או לפחות שביום שישי יאהבו לסדר את החדר כל אחד בתורו – אבל זה לא קורה".

החלטנו שקודם כל אני מפסיקה.

אמרתי להם בצורה יפה את החלטתי ובתוך תוכי חיכיתי לראות מה ישתנה. לצערי לא השתנה דבר.

ואז,

בשבת בבוקר, בזמן הסעודה, תוך כדי דברי תורה, בעלי סיפר סיפור.

"בזמן הסבא מקלם, כאשר בני הישיבות היו נוסעים ורחוקים מהבית למשך חצי שנה לפחות בלי להגיע הביתה מפאת המרחק, נסע הוא כדי לבקר את בנו, ונכנס קודם לפנימייה, למקום בו ישן הבן שלו, פתח את ארון הבגדים כדי לבדוק אם הוא מסודר, וראה אם המיטה מוצעת ומסודרת.

"בעצם הוא רצה לוודא זאת, כי ידע שאם המיטה של בנו מסודרת, והסביבה שלו מאורגנת - גם הראש שלו מסודר, והכל בסדר, והוא לומד בשקידה ובריכוז".

עד כאן הסיפור!

מיום למחרת – יום ראשון (עברו מאז שבועיים שלמים) המיטה שלהם מסודרת, השמיכה מקופלת, והרי זה פלא – גם בחדר אין טיפת בלגן.

אז חוץ מהסיפור המדהים הזה, שעזר להם וגרם להם להציע את המיטה, מוסר ההשכל הוא חזק יותר: כדי לגרום לילד לעשות משהו שאת רוצה, או להרגיל אותו – תהיי חכמה.

הרבה פעמים קל יותר לדבר בעקיפין מלהיות ישרה. נכון, את רוצה. נכון, זה לא פייר. נכון, את האמא, אבל הכי נכון הוא לגרום לילד לשתף פעולה מעצמו, ולא לכפות ולהכריח אותו.

ואל תשכחי, כשאת מגיעה לכל סיטואציה ממקום נקי ואוהב ורוצה – יש סיעתא דישמיא וזה גם קורה.

נ.ב. יש הרבה דרכים לגרום לילד לשתף פעולה. זו אחת הדרכים הטובות – בפרט עם מתבגרים.

בהצלחה רבה!

יוכי דנחי – תומכת רגשית רב תחומית ומנחת הורים- מומחית למשמעת וסמכות, שיטת אימהות מודעת.