"הזעקות ’אבא, אל תעזוב אותי’ עדיין מהדהדות באוזניי": הרב מוסקוביץ’ משתף בטראומה שנותרה מאסון מירון

הרב מנחם מנדל מוסקוביץ', מהפצועים הקשים ביותר שהיו באסון מירון, איננו מתבלבל כשאנו שואלים אותו כיצד הוא חווה את נס הצלתו המצמרר. למרות פוסט-טראומה קשה שהוא חווה מאז, הוא דווקא לוקח את שאלתנו אל נושא ההודיה לקב"ה: "בעקבות האירועים, עלו בי תובנות מאוד מאוד חזקות על החיים בכלל, ועל גודל התודה שצריך להודות לקב"ה על עצם זה שאנו חיים. שאלתי את עצמי ביום שאחרי: האם אני מודה על כל דבר שיש לי? על כל מתנה שיש לי? האם אני מבין את הטוב שיש ולו בעצם זה שאני חי?", הוא אומר ברגש.

שנתיים לאחר האסון הנורא במירון, עדיין נותרו ברב מוסקוביץ', המכהן כרב קהילת 'אזמרה' בצפת, צלקות לא מועטות. אבל מעל הכול הוא זכה לנס גדול עם הצלתו ממוות, לאחר שכבר הוצב בין גופותיהם של 45 קדושי מירון.

בריאיון מיוחד ל'הידברות' הוא אומר על כך: "החיים הם דינמיים. שגרת החיים גורמת לכך שהנס הגדול נשכח מעט בשל טרדות הזמן, אבל אני מנסה בכוח להרגיל את עצמי לזכור בכל רגע ורגע שאין רע יורד מלמעלה וכל 'מאי דעביד רחמנא לטב עביד' (כל מה שמביא הקב"ה על האדם, לטוב מביא – ד.פ.). להודות, להודות ושוב להודות".

מזמור לתודה בתוך התופת

הרב מוסקוביץ' לא יגיע למירון בל"ג בעומר תשפ"ג. גם בשנה שעברה הוא נמנע מלעשות את הדרך הקרובה יחסית מביתו שבצפת אל ציונו של רשב"י. "צר לי מאוד על כך, אבל מאז האסון אני נמנע מאירועים המוניים, או מכל דבר אחר שמזכיר את האסון. ודאי שאינני רואה את עצמי מגיע למירון בל"ג בעומר", הוא מסביר את ההימנעות מהשתתפות בהילולה אליה נהג להגיע בשנים עברו.

בשנה האחרונה שבה הגיע למירון, בשנת תשפ"א, התרחש האסון שאותו יקח עמו לכל ימי חייו. "מלכתחילה תכננתי להגיע למירון לקראת ההדלקה של האדמו"ר מבאיאן, אולם ההשגחה העליונה הובילה אותי להגיע דווקא אל ההדלקה של האדמו"ר מתולדות אהרון", הוא משחזר.

עם הגיעו למירון, זמן קצר לפני תחילת ההדלקה של חסידות תולדות אהרון, הוא נדחק בין ההמונים. "למעשה", הוא אומר, "תכננתי לשמור על מקום טוב בצד, כדי להימנע מהעומס הידוע ששורר במירון ובפרט באירועי ההדלקה. התייצבתי כאשר לצדי עומד בני בן ה-13 (באותו זמן), הוצאנו ספרי תהילים וניסינו לנצל ככל האפשר את היום הגדול".

ההדלקה המרוממת בתולדות אהרון עמדה לקראת סיום כאשר ההמונים החלו לצאת, ואיתם האב ובנו. "תוך כדי שאנו יוצאים, מתחילות להישמע זעקות אימים: 'אנשים נופלים', 'ללכת לאחור'. אבל כמובן לא יכולנו לזוז, לא לימין ולא לשמאל, ודאי שלא לאחור. מה שנותר לנו היה לזרום עם הקהל. לא עוברות שלושים שניות של 'זרימה' כזו, ואני רואה לנגד עיניי מחזה נורא: ערימת אנשים על הרצפה, בעוד זעקות אימים נשמעות מסביב. לא יכולתי להאמין כי עוד רגע אני אראה כמוהם, אבל תוך שניות ספורות אני נופל, כאשר ידו של בני בידי. מהר מאוד הידיים שלנו נשמטות זו מזו, ואני שומע אותו צועק 'אבא, אל תעזוב אותי'. אני מצדי צועק לאנשים מסביב, 'אם לא אותי, תצילו את הבן שלי'. אני עוד לא גומר את המילים, וערימת אנשים נוספת נופלת עליי. אני כבר לא רואה כלום, אבל את הזעקות אני שומע: 'אבא, אבא, תציל אותי'. לאחר כמה שניות אני מתחיל להבין שאין אפשרות בדרך הטבע להציל אותנו, ואני אמור לסיים כאן את חיי.

"באותם רגעים תשומת הלב שלי מוסטת לדבר אחר – לקולו של נער ששוכב לצדי ואומר: 'אבאל'ה, תודה'. לראות במי מדובר לא יכולתי, אבל שאלתי אותו למה אתה מתכוון, והוא לא עונה לי, אלא משיב בקול חלש: 'בוא נאמר מזמור לתודה'. התחלנו לומר יחד את פסוקי הפרק. סיימנו את פרק התהילים, והתחילה להיות בסביבה דממת מוות. הנער שוב אומר: 'אבא תודה, אני מרגיש שדורכים לי על האף'. ואנו אומרים שוב מזמור לתודה.

"ואז מגיע הרגע המצמרר, כאשר הנער פונה אליי ואומר לי: 'אני מרגיש שסופי קרב, בוא נאמר יחד קריאת שמע'. ואני התחלחלתי. בעיקר בשל ההבנה כי בעוד רגעים ספורים גם אני אהיה באותה סיטואציה. התחלנו לומר 'שמע ישראל'. סיימנו לקרוא קריאת שמע, ויצאה נשמתו באחד".

מי היה הנער?

"זה היה אחד מהבנים הקדושים לבית אלחדד. לאחר השבעה עליתי לבית משפחת אלחדד,  ישבתי עמם וסיפרתי להם על הרגעים הקשים ההם, על אמירת פסוקי 'מזמור לתודה' שחיזקו אותי ברגעים האחרונים ועל קריאת שמע המצמררת שקראתי עם בנם. סיפרתי להם גם כי בנם עלה השמימה מתוך אמירת 'מזמור לתודה', עם אפס שאלות לבורא עולם ועם אפס תרעומת, כאשר הוא חוזר שוב ושוב על המילים 'כי טוב השם לעולם חסדו'".

נחזור לאותם רגעים קשים. מה קורה כשכוחות ההצלה מגיעים?

"בשלב מסוים הרגשתי שמשהו מתחיל להשתנות בסביבה. החובשים פינו אותי, והחלו לבצע בי החייאה. תוך כדי אני שומע את כוחות ההצלה אומרים 'הוא גמור, אין מה לעשות איתו, שימו אותו בצד'. אני שומע את המשפט הזה, ואומר לעצמי בפנים: ריבונו של עולם, הלוואי והיה לי דרך לרמז להם שאני בחיים, לקרוא להם שלא לוותר עלי. אבל אין לי כוח לדבר, והם שמים אותי בצד, ואני מבין שזה לצד הנשמות הקדושות שכבר עלו להיכלו של רבי שמעון בר יוחאי".

הקב"ה שלח אל הרב את הישועה הפרטית שלו. "בדיוק באותם רגעים עבר שם פרמדיק שהכיר אותי, ואומר לנוכחים, 'אני חייב לעבוד על הבחור הזה ששוכב כאן. אני לא מוכן לוותר עליו'. הוא החל לבצע בי החייאה. על פי עדות שסיפר לי מאוחר יותר, הוא עבד עליי במשך 25 דקות, והצליח לייצב לי את הדופק. כאשר כוחות ההצלה ראו שהדופק שלי חזר, שמו אותי על אלונקה והבהילו אותי משם".

הניסים לא הסתיימו בכך. בנסיעה לבית החולים זיו נאלץ הרב מוסקוביץ' להתמודד עם התרוקנות של בלון החמצן. "לרוע המזל", הוא משחזר, "המסכה, שכעת כבר לא היה בה צורך, הפריעה לי עוד יותר לנשום. התפנית הגיעה מכיוון בלתי צפוי. לאחר מספר דקות נסיעה, מרוב בהילות נהג האמבולנס עלה על המדרכה, והתזוזה המהירה הובילה לנפילת המסכה מפניי".

מהן התחושות שיש לך בתקופת ל"ג בעומר מאז?

"אלו רגשות מעורבים", הוא מודה. "אני מזכיר לעצמי שכל מה שיש לי, זה נטו מתנה מבורא עולם; הדברים הטובים והדברים הפחות נעימים. למרות מה שעברתי מאז", הוא ממשיך ברגש, "אני משתדל שכפי שעל הדברים הטובים אני מודה ללא הרף, כך גם בדברים הפחות נעימים אני אומר להשם יתברך: אבא תודה, תודה על הקשיים שאתה נותן לי. זה רק מראה לי שאתה נותן בי אמון שאצליח לעבור את זה ולא אתרעם עליך, שלא אכעס עליך, שאקבל את זה באמונה פשוטה, בתמימות ובשלווה שכל מה שהקב"ה עושה הכול טוב והכל לטובה".

הלילות הפכו לזירת קרב

גם שנתיים לאחר האסון, הרב מוסקוביץ' חי את אירועי מירון. "בעקבות האירועים ההם, עלו בי תובנות מאוד חזקות על החיים בכלל", הוא מציין. "לדוגמה, למדתי מצעקותיו של בני 'אבא, אל תעזוב אותי', כי ילדים מחפשים את אבא שלהם. הם משוועים ליחס, להכרה, לחיבוק, לתשומת לב, הם זועקים בשפתם שלהם גם שלא באירועי אסון: 'אבא, אל תלך לי, תן לי יד, תתייחס אלי, אני כאן, אני קיים'. בעיניי זהו מסר לכל הורה באשר הוא. בבקשה, תעיף בו מבט בעיניים רחמניות, תחדור פנימה אל מעמקי הלב ותיתן לו חיבוק הרגעה. 'אני כאן ביחד אתך, בן יקר ואהוב שלי', תגיד לו באהבה אבהית".

מה נותר בך מהאסון?

"אני נאלץ להתמודד עם חוויות לא פשוטות", הוא מתייחס לפוסט-טראומה שמלווה אותו מאז. "כל דבר שמזכיר את האסון מחזיר אותי לאותם רגעים קשים, אם זה ריח שדומה לריח שהיה שם, אם אלו מראות המזכירים את מירון, או צפיפות – כל דבר כזה מחזיר אותי לאותם רגעים. והאמן לי, זה קשה, בלתי נסבל, הפחד שאני חווה באותו זמן הוא משתק. בנוסף אני יכול לחוות מאז התקפים של רעידות, של קוצר נשימה, לצד תסמינים קשים נוספים, חלקם מתבטאים דווקא בלילות. במובן מסוים, לילותיי הפכו לזירת קרב מדממת: הקושי להירדם, הסיוטים שתוקפים אותי בלילות הם קשים מאוד.

"כמובן שישנם רגעים נעימים יותר ורגעים נעימים פחות. המראה הזה של הבן שלי כשהוא זועק 'אבא, אל תלך לי', זו זעקה שלא מרפה ממני אף לא לרגע. אמירת 'שמע ישראל' עם הבחור הקדוש ששכב לידי ואז סיים את חייו – גם היא הותירה בי חותם. אולי ברוך השם שזה לא עוזב אותי, מכיוון שזה נותן לי פרופורציות לחיי היום יום; זה מלמד אותי שאי אפשר בכלל  להתלונן על השם יתברך, עלי לומר תודה שאני חי!".

וכאבים פיזיים נותרו?

"כן. עמוד השדרה שלי חטף מכות קשות ואיומות, ואני סובל מכאבי תופת. הכאבים מלווים אותי בשכיבה, בקימה ובתזוזה. גם הכליות שלי טרם שבו למסלולם".

"נשאר לי רק לבקש חזק יותר מבורא עולם, אנא רפא את גופי ואת נפשי, רפא את כל עם ישראל רפואת הגוף ונפש, שלא נדע עוד מכאוב וצער, שנאמין שיש מנהיג לבירה הוא ואין בלתו, עשה, עושה ויעשה לכל המעשים. רוצה להאמין, משתוקק להאמין, געגועים אינסופיים לאמונה", אומר הרב.

בהזדמנות זו, הרב מוסקוביץ' מבקש לנצל את הבמה של 'הידברות' כדי לצאת בקריאה לציבור המתמודד עם אירועי פוסט-טראומה כתוצאה מהאירועים במירון, להגיע לטיפול. "אני פונה בקריאה מעומק הלב, ברחמים ובאהבה אל אחיי ורעיי היקרים והאהובים. אסון מירון השאיר זירה מדממת שאין איש שם לב אליה: ישנם מאות, ואולי אפילו אלפים, שמתמודדים עם חוויות קשות ונוראיות. אנא ברחמים – אל תזניחו ואל תתעלמו מנורות האזהרה שנדלקות, פנו בבקשה לעזרה, לייעוץ. הציבור החרדי התברך בהמון מרכזים מוסמכים ומוכרים המציעים עזרה ראשונה למצוקות מסוג זה, הכי קל להתעלם ולדמיין לעצמנו בראש שאנחנו חזקים, עוצמתיים ולא מזיז לנו כלום, אבל דעו לכם, זה השקר הכי גדול שישנו, הטראומה קיימת, ואם לא תטפלו בה כעת – היא עלולה להתפרץ כהר געש בממדים מפלצתיים, ובמועדים הכי לא שגרתיים. כתוב 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם' – על הנפש שלכם. וגם פקחו עין, הביטו מסביב כדי לראות האם יש חבר, מכר, שכן, קרוב משפחה שסובל מכך. לא משחקים עם נפש", הוא מזהיר.

הרב מוסקוביץ' עצמו, מקור לאמונה, מחזק את עצמו ואחרים שוב ושוב. "זו המלחמה שלי כרגע בעולם הזה", הוא מתייחס לכאבי הנפש והגוף גם יחד. "אני מאמין באמונה שלימה שיש בורא לעולם, ואם הוא רוצה שאחווה רגשות קשים, אין לי איך להתחמק מזה. עבודת הנפש שלי היא מה אני עושה עם הרגשות הקשים הללו, איך אני מתמודד עם זה, איך אני מעבד את זה. האם אני לוקח את זה חלילה למקום של התמסכנות או התקרבנות, או שאצא עם זה ליער הקרוב ואזעק את נשמתי לבורא עולם: 'אבא, קשה לי, אני סובל, עצוב לי, אני במרה שחורה, טאטע טייערער (אבא יקר), אתה ורק אתה יכול להוציא אותי מזה, בבקשה שחרר ממני את העול הקשה הזה, מבלעדי עוזך ועזרתך אין עזרה וישועה'".

בפועל, כיצד אתה מתגבר על הקשיים הללו?

"מה שאני מדגיש במחשבתי הוא שרק למתים לא כואב, ואם כואב לי סימן שאני חי, ואם אני חי אני אומר תודה לבורא עולם. וכן, אני מודה להשם יתברך שנותן בי אמון שאצליח לעבור את המסע הזה. זה לא קל ולא כיף להיות במקום הזה, אבל שם המשחק הוא שכשעולה רגע כואב, רגע מייסר – עליי להבין האם אני לוקח את זה למקום של כעס, של סבל, או שאני לוקח את הכאב ואת הפחד, את חוסר האונים, ומגיש את זה לבורא עולם על מגש של זהב בתחינה ובתפילה: אבא יקר, אבא אהוב, תן לי כוח לעבור את הניסיון הזה. בבקשה, פקח לי את העיניים להאמין שאתה אבא טוב, שכל מה שאני עובר יהפוך מחולשה לעצמה לגדולה; לחיבור עם השם יתברך; לקחת את זה למקום בריא וקדוש, ולא חלילה להיפך, למקום של רחמיים עצמיים. רבי נחמן מברסלב קורא לזה 'לא להיות נצרך לבריות', דהיינו לא לקושש אהבה ורחמים".

מה אתה לוקח מכל זה כצידה לדרך?

"כולנו חווים קשיים וניסיונות. לכל אחד יש את המסע שלו, כך שבמקום לחיות את חיינו בסבל ובשאלות של 'למה זה קורה לי', 'למה זה מגיע לי', למה ולמה – פשוט להחליף דיסקט בראש, להודות ללא הרף, ולהבין כי אף אחד אינו חייב לנו כלום, ואם השגתי משהו, אני חייב להודות ולשבח ללא הרף. נקודה נוספת היא לא לקחת שום דבר כמובן אליו: על כל דבר הכי קטן יש לומר תודה לריבונו של עולם".

לסיום, מה המסר שלך בעקבות המקרה?

"שאדם שיש לו אמונה – חייו חיים טובים בהרבה".