עודד זנד: "אני ההוכחה שאפשר להצליח בחיים גם בלי אצבעות ידיים"

תארו לעצמכם ילד שוכב נטוש בבית חולים, ללא אצבעות ידיים ועם נכות ברגליים – מה הסיכוי שילד כזה יצליח בחייו? אבל זה בדיוק מה שקרה עם המרצה עודד זנד. עודד, שהוציא לאחרונה את הספר "באפס אצבעותיי", בו הוא מגולל את סיפור חייו, אומר בשיחה עם 'הידברות': "ההצלחה שלי כולה נובעת מיד ההשגחה העליונה שסייעה לי על כל צעד ושעל".

סיפור חייו של זנד מטלטל. הוא נולד לפני 52 שנה בבית החולים סורוקה שבבאר שבע. "נולדתי ללא אצבעות ידיים, ולצד זאת גם עם נכות ברגליים", הוא מספר. "הייתי הבן השני שנולד להוריי, וכאשר נולדתי אבי ואמי קיבלו את הנכות שלי בצורה קשה. הם האמינו שייוולד להם ילד בריא, ולא דמיינו שהרך הנולד יגיע עם 'נדוניה' כזו של בעיות. בין התמודדות להכחשה הם בחרו בהכחשה". ואכן, התגובה של ההורים הייתה לא קלה לעיכול: "לאחר 24 שעות מאז הלידה אמי נעלמה מבית החולים, כשאני נותר לבדי בחדר התינוקות – פעוט בן יומו".

במבט לאחור, זנד דן אותם לכף זכות. "צריך להבין שאלו היו ימים אחרים", הוא מציין. "זה לא שהייתה מעטפת לילדים עם בעיות בריאותיות, כפי שיש כיום. הם התמודדו מול מצב שונה לחלוטין ממה שאנו מכירים, ולכן אין לי עליהם כל תרעומת. יתירה מכך, כיהודי שמאמין כי הכול מלמעלה, אין לי ספק שזה מה שייעדה לי ההשגחה העליונה.

"לאחר נטישתה של אמי, נותרתי במקום לבדי. בינתיים, בבית החולים ניסו לחשוב מה לעשות איתי", הוא משחזר. "אפשר להבין לבד את המצב שאליו נקלעתי, ילד ללא הורים אינו מטופל כמו שצריך". מטעם בית החולים ניסו למצוא משפחה מאמצת, אבל הפעוט חסר הישע ששכב במחלקה נותר שם עוד ימים ארוכים. "הורים רוצים לאמץ ילד כדי שהוא יצליח בחיים, אף אחד לא מחפש ילד נכה", הוא אומר בהשלמה.

(צילום: באדיבות המרואיין)

האימוץ שבוטל

איך אתה מגיע בכל זאת למשפחה המאמצת?

"למרבה המזל, בבית החולים עבדה אז אחות דתייה, והיא החליטה להציע אותי, כמצווה, לדודה ודודתה שהתגוררו בבני ברק. הדודים שלה היו נשואים 15 שנים מבלי שנפקדו בילדים. כפי שנודע לי לימים, היא הציעה להם לאמץ אותי, כשהיא מנסה לשכנע אותם בעדינות שיש כאן גם עניין של חסד, כשעל הדרך הם יוכלו לחוש את הנחת של גידול ילד. הם חשבו על זה ולבסוף החליטו לאמץ אותי".

אלא שאז התרחשה תפנית בעלילה, ולמאמצים המיועדים התברר כי נפקדו בישועה. "איננו יודעים חשבונות שמיים, אבל אולי זה קרה בזכות המצווה שהם תכננו לעשות", מציין זנד. כך או כך, רעיון האימוץ ירד מהפרק בגלל השינוי במצב של בני הזוג. "זה לא שהם לא רצו, הם דווקא תכננו להמשיך עם האימוץ, אבל הרופא שלהם המליץ להם שלא לעשות זאת. 'זה לא הזמן', הוא הבהיר, ואני נותרתי בינתיים בבית החולים".

אלא שיד ההשגחה הובילה את הדוד של האחות לשתף במקרה ידיד במקום עבודתו. "הוא הגיע לעבודה באותו יום כשעל פניו ארשת של דאגה", מספר זנד. "ידידו, ששמע על הבשורה הטובה, תהה בפניו מדוע במקום לשמוח על שנפקד – הוא עצוב כל כך. בתגובה, הוא שיתף  במצב שנוצר ובעצב שלו על כך שנאלץ להותיר אותי בבית החולים לאחר שהוא ורעייתו כבר נקשרו אליי במשך התקופה שבה התכוננו לאימוץ. בזכות השיחה, החבר הפנה אותו למי שיאמץ אותי לבסוף.

"הוא היה אדם צדיק ששרד את אימי השואה", אומר זנד בהתייחס לאביו מאמצו. "לו ולרעייתו היו ילדים, אבל הם חשבו לאמץ אותי כחסד, כאמור לאחר ששמע על המקרה ממי שתכנן לאמץ אותי ונפקד". הרב זנד ורעייתו החליטו באופן סופי לאמץ את עודד לאחר שהתברר להם  כי רק נוצרים יסכימו לקחת לאימוץ ילדים שאין מי שיאמצו אותם, כאשר המטרה היא להעבירם על דתם, רח"ל.

השאר, כמו שאומרים, היסטוריה: בגיל 6 שבועות הגיע עודד אל בית ההורים המאמצים, אל הבית שבו גדל ואל המשפחה שעתידה להפוך למשפחתו: "היו להם חמישה ילדים לפניי, ואני הילד השישי והאחרון שהצטרף אל המשפחה".

רגע לפני שאנו ממשיכים בסיפור, חשוב לעודד להפנות את הזרקור אל דמותו הייחודית של אביו מאמצו: "הוא נפטר לפני 3 שנים, בגיל 93". אמו, תיבדל לחיים טובים, עדיין זוכה לראות את הנחת מבנה המאומץ ומילדיו. על דמותו של אביו, שנקט בצעד הכל כך גורלי, הוא מספר: "הוא היה יהודי ששמר על הפה שלו. לא רק שהוא לא דיבר לשון הרע, הוא גם לא היה מוציא מילה מיותרת מהפה. הוא קבר את ההורים שלו בשואה במו ידיו ולא התלונן. לאחר שעלה מאירופה העשנה, ללא אף אחד ממשפחתו המורחבת שנרצחה בשואה, הי"ד, הוא נכנס לישיבת 'שפת אמת', וכך הפך להיות חסיד גור.

"אני זוכר שהוא היה קם מדי בוקר בסביבות השעה 03:00 לפנות בוקר, כדי לעבוד את בוראו. בשנים קודמות אף התנדב בארגון שעודד שמירת שבת בכבישי בני ברק (כמובן מדובר על ימים אחרים שבהם זה לא היה ברור מאליו, ד.פ). הייתה רק בעיה אחת איתו", צוחק עודד, "הוא לא היה מדבר דברים בטלים, כך שאף אחד לא רצה ללכת עמו להתנדבות...".

הגננת שניצחה את הסטיגמות

אתה יכול לספר על התחושה להיות מאומץ?

"היה לי בית מאוד חם ומאוד אוהב. הרגשתי מאוד טוב בבית הוריי המאמצים, ולא חשתי שונה מעולם. הקושי היה יותר בחוץ מאשר בפנים, בגלל שהיו אנשים שניחשו מאחורי הגב שלי שאינני בן משפחה. הייתי שומע את ההתלחשויות שלהם, וזה כאב לי מאוד. אבל אני בטוח שאף אחד לא התכוון להעליב אותי או לעשות זאת בזדון".

אבל עם כל הכבוד לאימוץ, האתגר המשמעותי של עודד היה ועודנו היעדר אצבעות ידיים.

מה הייתה התגובה מסביב לידיך?

"זה ליווה אותי תמיד, ובספרי אני מרחיב על כך. אתן כמה דוגמאות: כאשר אמי הכניסה אותי לראשונה לגן הילדים, היא הבינה במוחש עד כמה קשה לגדל  ילד ללא אצבעות ידיים. הגננת אליה ביקשה להכניס אותי נבהלה מאוד ואמרה לה 'בשום פנים ואופן, הבן שלך לא ילמד אצלי בגן'. חשוב לציין שלפני חמישים שנה כל הגנים היו פרטיים, והגננת חששה מפגיעה בשם הטוב של הגן. היא טענה בפני אמי שזה עלול לפגוע בילדים האחרים ולכן איננה יכולה לקבל אותי. להוריי כמובן לא הייתה ברירה והם נאלצו לגדל אותי בבית מבלי שאלך לגן".

למזלם של בני המשפחה, באותה עת פעלה גננת טובת לב בשם טובה הרשקוביץ, חסידת חב"ד, אשר נענתה לקבל את הילד עם הנכות. "היא רק ביקשה שלא אגיע ביום הראשון ללימודים, כדי שאתן לילדים להתרגל למקום. וזה עבד. כשהגעתי לגן, הגננת בחוכמתה הושיבה אותי על ידה ונתנה לי תפקידים שונים, כך שהילדים ביקשו להתקרב אליי למרות מוגבלותי. ההורים סיפרו אז לגננת שילדיהם הגיעו הביתה וסיפרו כי יש בגן ילד בלי ידיים שיודע לצייר...

"משם המשכתי הלאה את כל המסלול הרגיל. כמובן, פה ושם היו 'תקריות', אבל לא הרבה מעבר. הבעיות צצו בעיקר בהתחלות: בכיתה א' אני זוכר שהילדים שאלו אותי כל מיני שאלות, כמו האם נשברו לי האצבעות. זה לא העליב אותי, אמרתי להם בתמימות של ילד שבעזרת השם עוד מעט המשיח יגיע ואז אהיה כמו כולם.

"בגילאי הילדות המאוחרים יותר, כאשר הייתי הולך ברחוב, או מגיע לבית הכנסת ולכל מקום חדש, היו ננעצים בי מבטים. מספיק שילד אחד היה רואה אותי ומתחיל להתמקד בידיי, כדי שיצטרפו אליו עוד ילדים שעמדו והסתכלו עליי כאילו הייתי בובת ראווה. הגרוע ביותר היה כשהייתי לבד, אז חשתי שאני חשוף לבד מול כל הילדים. מה שיכולתי לעשות באותם רגעים היה להתפלל לקב"ה בלבי, ולבקש שיעזור לי. אני מוכרח לציין כי דווקא מהמצב הזה חשתי קרבת אלוקים גדולה מאוד".

(צילום: באדיבות המרואיין)

ההתמודדויות נמשכו גם כאשר זנד עלה אל הישיבה: "שוב התחלתי עם חברים שלא הכירו אותי, ואני זוכר כיצד בתחילת דרכי בישיבה עלתה לא פעם השאלה 'מי זה הבחור בלי האצבעות?'. למזלי היו איתי חברים שהכרתי קודם לכן, דבר שריפד לי מאוד את הכניסה לישיבה. על הרקע הזה, אנקדוטה משעשעת זכורה לי מאותם ימים, במהלכה היה בחור שחשש מכך שידו תיגע בידי. אולי חשב שיידבק ממני... אלא שבאחד המקרים בהם יצאתי מהמטבח של הפנימייה – הבחור ההוא הגיע ממול. ידיד שהכיר אותי קודם לכן ניצל את ההזדמנות כדי לשבור את הקרח. הוא אמר לנו 'עוד לא עשיתם היכרות', ובנונשלנטיות חיבר את הידיים שלנו ללחיצת יד כביכול. כמובן שמאז החשש של אותו בחור נעלם".

שלב השידוכים היה מורכב גם הוא מבחינתו של זנד. בעוד חבריו כולם מתארסים ומתחתנים בזה אחר זה, הוא נותר מאחור. "התחתנתי כמעט בגיל 25. הגיעו הצעות לא הכי טובות, כך שנאלצתי להמתין עד אז. התקופה הזו לא הייתה קלה. אני חיזקתי את עצמי באמונה, ואף ניצלתי את הזמן כדי להוציא היתר הוראה. לימים הוצאתי ספר מלימודיי באותה תקופה, וממנו נמכרו מאות עותקים".

פגישה עם משפחה מתמודדת

האם אתה חש גם במתנות שמיים שקיבלת במקביל להתמודדות?

"אין ספק שכל ההתמודדות הזו העניקה לי פרופורציות לחיים ויותר בגרות", הוא משיב. "לאחר שאדם נחשף לדברים רבים, זה מחשל אותו. הנכות גם נותנת לי כוח להבין טוב יותר את האנשים סביבי. פיתחתי מעין רגישות לנפש האדם. מתנה נוספת שקיבלתי היא היכולת להיות עצמאי. היה לי קשה למצוא עבודה כשכיר, ורק בזכות זה אני עצמאי כיום".

זנד מציין אירוע נוסף שבו ראה השגחה פרטית מיוחדת בזכות מצבו: "באחד משנות הבחרות שלי עלתה הצעת שידוך שלבסוף התפוצצה בשל נכותי. היה לי מאוד קשה בשל כך באותם ימים. לימים הם צלצלו להתנצל בפניי, לאחר שעמדו מספר שנים לאחר החתונה ללא ילדים וחששו שמא מדובר בהקפדה מצדי".

ככלל, זנד רואה בנכות שלו שליחות. "כיום אני הולך להתנדב בבתי חולים, ושם אני רואה אנשים שנקטעו להם ידיים או רגליים. אני גם שם לב להבדלים בין המצב שלי, שמלכתחילה לא היו לי אצבעות, לאנשים שהיו להם וכעת עליהם להתרגל לחוסר, שאז זה הרבה יותר קשה. אני מנסה לנחם אותם ככל יכולתי , ולנסות ללמד אותם שאפשר ללמוד לחיות עם זה".

באחד המקרים הוא זומן למשפחה שנולד לה ילד חסר אצבעות ידיים. "זה היה מפגש מאוד דרמטי", הוא משחזר. "לילד היה סיפור דומה לשלי, גם בידיו וגם ברגליו. הוא היה בן חמישה חודשים, וכל בני הבית התקשו לחזור לעצמם בעקבות האירוע. חבר תיווך בינינו, ואני עליתי אל המשפחה כדי לשוחח ולהרגיע מעט. במיוחד עניין אותם לראות איך נראה אדם מבוגר שדומה במצבו לבנם הפעוט.

"לא אשכח את הפגישה ההיא. הם התחילו לשאול שאלות, כמו לדוגמה האם אני יכול לפתוח בקבוק או שקית, או אם אני יכול לכתוב. אישרתי להם שכן, וראיתי שהם לאט-לאט נרגעים.

"לפני שיצאתי, האימא אמרה לי שמאוד קשה לילדים לצאת החוצה עם הילד. כינסתי אותם ואמרתי להם שבהתחלה כולם יסתכלו וגם ידברו, אבל אחרי זה יתרגלו, ויהיה להם הרבה יותר קל לפחות בסביבה שלהם. ואז נודע לי שהם לא יוצאים עם הילד לשמחות משפחתיות, וגם לא מאפשרים להכניס בייביסיטר לבית בגללו. אמרתי להם בצער שאם היו מחביאים אותי, לא הייתי מגיע לאן שהגעתי. הם ענו: 'להוריך לא היה אכפת כי הם היו ההורים המאמצים שלך, כאן זה הילד הביולוגי שלנו'. התשובה שלהם הפתיעה אותי לרגע, אבל לאחר מכן הקב"ה נתן לי את המילים הנכונות ואמרתי להם: 'אולי באמת תתנו את הילד הזה לאימוץ גם כן, וכך המשפחה המאמצת לא תתבייש בו?'. באותו רגע הם אמרו כולם שאינם מעוניינים, והם רוצים את הילד אצלם. אני מאמין שההבנה הזו עשתה שם שינוי גדול".

באיזה דבר אתה מתקשה במיוחד?

"אני לא יכול לגלול ספר תורה. בעבר אירע מקרה שהגעתי לבית כנסת שבו נהגו בימי שני וחמישי לכבד את הבחורים הצעירים לגלול את ספר התורה. לרוב הייתי נוהג לצאת החוצה בשעה שהגיע זמן הגלילה, אבל הייתה פעם אחת שלא הספקתי לצאת והזמינו אותי. סימנתי להם שאיני יכול והתפילה המשיכה.

"לקראת סוף התפילה ניגש אליי אדם מבוגר והחל לגעור בי כדי למחות על כבוד ספר התורה, כשהוא מציין שזה אסור. בתחילה ניסיתי להתחמק אך משראיתי שהוא מתעקש, הוצאתי את ידיי מהכיסים, והוא בתגובה נבוך מאוד והלך".

לסיום, המסר של זנד הוא לדון כל אדם לכף זכות: "אם אדם קיבל איזה ניסיון – שידע שהוא לא מקבל ניסיון אם אינו יכול לעמוד בזה. עליו להשלים עם זה וללמוד לחיות את העכשיו ולא את העבר".