הניה שוחט: "כשעזבתי את העבודה שלי בשביל סטנדאפ, אנשים חשבו שהשתגעתי"

הניה שוחט בדיוק חיה אז את החלום של לא מעט נשים עובדות: היא עבדה במשרה נחשקת במשרד פרסום מצליח כתקציבאית, הרוויחה יפה וניהלה תיקים של יחסי ציבור. אבל למרות הכל, משהו בפנים כל הזמן הרגיש שהיא לא במקום הנכון. "היה בזה שילוב של יצירתיות, שזה משהו שאני טובה בו ונהנית לעשות. השקתי כל מיני פרויקטים והשקות וכתבתי לכל מיני גופים נחשבים, כמו תנובה, אבל זה כל הזמן היה 'ליד'. עברתי מסע שלם כדי להגיע למה שטוב ונכון לי באמת".

כזאת היא הסטנדאפיסטית הניה שוחט – אמיתית מאוד. אם חשבתם שהרצון שלה להצחיק נשים יגרום לה לעגל פינות – אתם טועים. שוחט היא כוכבת עולה בחמש השנים האחרונות, ונחשבת לאחת הסטנדאפיסטיות החרדיות השנונות והמוצלחות. אבל הדרך לשם הייתה ארוכה.

"לקח לי שנים לצאת מכלוב הזהב שלי"

שוחט נולדה בצרפת לפני 34 שנים. בילדותה, עלתה לארץ עם אימה, לאחר שהוריה התגרשו. "זה היה מאוד חריג אז, סיפור של הורים גרושים", היא מתארת. את ילדותה העבירה בבני ברק, בבית חרדי מודרני, וכשהייתה בת 19 נישאה. כיום היא אם לשלושה ילדים.

מכאן, אם תרצו, החל המסע שלה לחיפוש אחר שליחות אמיתית שתמלא אותה, מעבר לכותלי הבית והמשפחה. "במשך 11 שנה עבדתי בעבודות משרדיות שקשורות פחות ויותר לכישרונות שלי. ברחתי מלהיות עצמאית כל החיים, כי אימא שלי הייתה עצמאית, ואני הייתי 'ילדת מפתח' בגלל זה, שדי נמצאת רוב היום לבד בבית.

"באיזשהו שלב, הרגשתי שאני מאבדת את עצמי ואת הקשר עם הילדים שלי. התפטרתי וחיפשתי עבודה אחרת, ועברתי למשרד אחר ותפקיד אחר, של הנהלת חשבונות. רציתי משרה שמסיימים לעבוד בה ב-16:00 ואפשר לחזור בשקט לילדים, והרגשתי שמצאתי עבודה טובה עם תנאים טובים, שהיא חלומה של כל אם בישראל. כולם חשבו שאני עושה את טעות חיי, שאני מוותרת על משרה במשרד פרסום, אבל אני הרגשתי שאני המאושרת באדם.

"אחרי שנתיים-שלוש הרגשתי שאני לא יכולה יותר, שהנפש דוחקת בי. בעלי עצמאי מאז שאנחנו נשואים ותמיד פחדתי להיות גם עצמאית, תמיד הקפדנו שתהיה לפחות משכורת יציבה אחת, אז החלטנו לשאול רב. בפעם הראשונה הוא אמר לי לא לעזוב ולקחת קצת משרות כתיבה מהצד. אחרי שנה חזרתי, והפעם הוא בירך אותי. זה היה רגע מאוד מפחיד ומאוד מיוחד בשבילי. עזבתי, אבל בשביל עבודות כתיבה, תפקיד שמאוד התבססתי בו".

במקביל, שוחט פגשה את יפוש ברכהן, זמרת חב"דניקית מצליחה, ויחד העלו מופע שרץ בהצלחה במשך כשנה. "באיזשהו שלב המופע התמסמס", היא מתארת. "ונשארתי עם ההופעות לבד. משם אפשר לומר שפתחתי בקריירה עצמאית אמיתית. בדיעבד, הבנתי שהייתי צריכה את הגשר הזה כדי לפתח קריירה עצמאית".

(צילום: shutterstock)

נשמע שממש יצאת מאיזשהוא כלוב זהב...

"ממש. יש לי חברה, קולגה, שדיברנו לא מזמן על התמחור של ההופעות ועל התהליכים שכולנו עוברות, ושאי אפשר להשתנות ברגע. אני מרגישה שהייתי צריכה להיות בתוך הכלוב הזה וליהנות ממנו, ואז לסבול ולעזוב אותו. הרבה פעמים אנחנו רואות חברות באותה נקודה ורוצות להציל אותן, אבל לכל אחד יש את הקצב שלו".

מאז, לפני כחמש שנים, הפכה שוחט לסטדנאפיסטית חרדית מוערכת שמופיעה במקומות שונים בארץ, ועובדת גם ברדיו ובערוץ של תאגיד השידור 'כאן'. בתפקיד הזה היא גם קצת, אם תרצו, הפכה בעל כורחה ל'דוברת' של העולם החרדי. "אני מצלמת הרבה סרטונים על העולם החרדי. אני אמנם לא מאוד אוהבת לדברר את המגזר החרדי, אבל לפעמים זה פשוט נדרש ולא שואלים אותי, ויש לזה גם מחירים. למשל, לא מזמן עשיתי סרטון על ארגוני חסד חרדיים, שהיה אמנם הסרטון הכי נצפה שפרסמתי אי פעם, עם 3 מיליון צפיות. אבל חטפתי עליו הרבה ביקורת קשה, כי זו הייתה תקופה מאוד רגישה, וזה מאוד נגע בי כי אני בנאדם רגיש".

למה לדעתך התגובות היו קשות כל כך?

"החסד אצלנו בעולם החרדי הוא התנדבותי ולא תמיד מוכר או מדובר, אבל זה נמשך הרבה שנים, שלא לדבר על זה שזה לגמרי על חשבונם של היוזמים הרבה פעמים. אז אמנם אנחנו לא מתגייסים לצבא, אבל תורמים כל כך הרבה בדרכים אחרות. ברגע שאומרים לחילוניים את המילה 'צבא' - זה דגל אדום. זה נושא כל כך נפיץ וכואב, והעיתוי שנכנסה ממשלה ימנית-חרדית, די השפיע על רוח הדברים. לכן, כנראה, 90 אחוז מהתגובות היו מאוד קשות וירדו חזק על הציבור החרדי. עבורי זה היה מאוד קשה וכואב".

"כשאני על הבמה, יש לי רדאר מיוחד לקהל שלי"

היום שוחט מופיעה בפני נשים מכל הקשת, בארץ ובחו"ל. "אני מתאימה את עצמי לאן שאני הולכת. כשרק התחלתי להופיע, הופעתי בפני סמינר חרדי. נורא רציתי להופיע דווקא בפני סמינרים חרדיים, כי גם אותי לא קיבלו לסמינרים האלה כנערה, וזה היה סוג של רגע ניצחון עבורי. כשאני על הבמה, יש לי רדארים, אני מרגישה מה אישה בשורה 17 מרגישה, ומבחינתי אם כמה נשים מרגישות אי נוחות – אני לא אהיה מרוצה.

"אני מאוד עובדת בלא להסתיר, אני מלאת כנות, וזה אחד הפידבקים המרכזיים שלי. אני לא מתחפשת לדמויות, שזו הקומדיה המקובלת במגזר. אני עושה סטנדאפ כמו שמקובל בחברה הכללית, אבל כמו שמותאם לנו. משתדלת להביא אמת, גם את האמת האישית שלי, ואני משלמת על זה גם מחיר בנפש ובנשמה, ומביאה את הפגיעות שלי.

"מצד אחד, זו שליחות. אני זוכרת שלפני הרבה שנים המופע שלי עסק המון בהורים גרושים בעולם החרדי, ומישהי מהקהל שיתפה אותי אחר כך כמה זה הקל עליה וכמה היא הזדהתה כבת להורים גרושים. זה חסד גדול של הומור. העקשנות שלי על אמת גם בטקסטים, במופע ובסרטונים מאוד חשובה לי. לכן יש לי גם יחסי אהבה-שנאה עם הרשתות החברתיות. יש לי אינסטגרם ואין בו עשרות אלפי עוקבים, יש לי רק 6,000 עוקבים, שזה מעט מאוד יחסית. אבל בעיניי זה בסדר, כי אני לא מספיק פעילה ולא מוכנה לבזבז את הזמן שלי על התרבות הזו".

איך זה להיות בנאדם שהעיסוק שלו כל כך קשור בהומור כל הזמן?

"אני כל הזמן עסוקה בשאלה שלי של מי אני: אני בנאדם רציני או מצחיק? אני רוצה להביא דברים ברצינות והצחוק הוא רק כיסוי, או הפוך? רוב האנשים שמכירים אותי יודעים שאם לא בא לי לעשות צחוקים אני לא עושה. אני ממש משדרת את זה ביומיום, שאני לא ליצן החצר, ושאני מצחיקה בתשלום", היא צוחקת.

את מרגישה שאת במקום שלך היום?

"מאוד. תמיד יש מקום לעוד ולגדול, אבל אני מרגישה מאוד מבורכת להשתמש בכישרונות שלי ולפעול איתם בעולם. בתור מי שהרבה שנים שהסתובבה במעגלים, הרגשתי שהנשמה ממש סובלת. אי אפשר לפצות אותה בפיצויים חיצוניים, בסוף כשהיא עושה את מה שהיא באה לעשות פה בעולם – משהו בה נרגע. זה מה שקרה גם לי, משהו בי נרגע אחרי שנים שעבדתי בעבודות ששנאתי. מצד שני, יש גשר מאוד מפחיד שצריך לעבור כדי להיות בייעוד שלנו, זה לא כל כך פשוט. מי שמסכים לעבור את הגשר הזה ולדעת שהשם מחכה לו באמצע, בסוף, תוך כדי – שידע שיש ממש ממתק בסוף.

"יחד עם זאת, יש לי כל הזמן עוד עבודה ויש לי לאן להתרחב. אבל אם אני עוצרת שנייה לעשות רשימת תודות – אני באמת מרגישה מבורכת. אני רואה חברות שקורעות את עצמן לקבל הזדמנות והכרה, אני מרגישה שבמקומות מסוימים יש לי ניסיונות, ובמקומות אחרים השם מקפיץ אותי. זה ידוע גם בפסיכולוגיה החברתית: כשאתה מונח כל הזמן בתודות – זה מרפא את הנפש, וזה גם מתרבה".

מאיפה ההשראה והחומר להופעות?

"מרגישות היתר שלי, מהיכולת לחוות סיטואציות עד הסוף, וגם אנשים. באמת שזה בא ברגעים לא צפויים, ואני מתפללת להשם שיהיו הרבה רגעים כאלה. הרבה בדיחות טובות עלו לי עם קהל מאוד טוב, שהצחוק שלו היה מנוע טוב בשבילי ופתחו לי עוד חלונות. יש לי קטעים שלמים שהתפתחו באלתור, והיו גם כאלה שגרמו לי לשכוח את הטקסט הקיים. ממש מנוע, לטוב ולמוטב".

את כותבת לציבור חרדי, זה לא פשוט ומצריך המון רגישות. איך יוצרים הומור כל כך מוגבל?

"זה כמו החב"דניקים בפסח", היא צוחקת, "שמקלפים אפילו את העגבניות שהם אוכלים, ועדיין יוצא להם אוכל נורא טעים. בקיצוניות, בהומור הכי קל לרדת נמוך. אנשים הכי צוחקים כשמחקים אותם או מקללים ועושים דברים לא צפויים, ואני פשוט מנסה לעשות את הדברים האלה בעדינות ובהיתר. אם אני מצליחה לגעת בחוסר אונים ובכאב של לידה בצורה צנועה למשל, אז אני מצליחה לפצח את האלמנט הזה בהומור, אבל גם לא לפגוע".

על מה לא תדברי כסטנדאפיסטית?

"על כל מה שאני לא אדבר גם בשולחן שבת. אני לא מרגישה שאני צריכה להסתיר על הבמה. אבל כמובן בגבולות הנכונים אפשר להתרוקן ואפשר להתמלא מחוויות, השאלה היא מה אתה בוחר לעשות. ואז, אתה גם מרגיש שלא התלכלכת בדרך, וגם עשית שליחות. מבחינתי, החלק הכי חשוב בהופעה שלי הוא דווקא הסוף. אחרי שעה של צחוקים יש איזה רגע של 'רעווא דרעווין', שהלב נפתח, ומה שאני אומרת נכנס ללב בבום. משתדלת לנצל אותו תמיד לחיזוק". 

הניה שוחט תתארח בקרוב בתוכניתה של מורן קורס "לא מובן מאליו" לריאיון אישי על סטנדאפ יהודי