"המחבל הביט לכיווני, ואז נזכרתי באימונים במארינס": דיוויד שטרן משחזר את הנס בחווארה

הקול הרגוע של דיוויד שטרן מחפה היטב על עוז רוחו של לוחם המארינס לשעבר, שכצעיר אמריקני עשה את כל הדרך אל עולם התשובה, עלה לארץ. בישראל הוא התגייס לצה"ל, וכיום משתתף בקרבות מול מחבלים ומאמן את דור העתיד של צלפי הצבא, מתוך תחושת שליחות של הגנה על העם היהודי.

פיגוע הירי בחווארה שבשומרון הפך את שטרן (42) למוכר לישראלים רבים. "זה היה יום גשום", הוא משחזר את יום ההיתקלות מול המחבל בעיירה הנפיצה. "נהגתי ברכבי בדרך לירושלים, כשלצדי ברכב נמצאת רעייתי. תוך כדי שאני מנתב את הרכב בתנועה הצפופה של חווארה, הגיע הרגע שבדיעבד מתברר כי התכוננתי אליו כל חיי: מפגש עם מחבל".

כאשר שטרן אומר כי בכביש חווארה הגיע הרגע שאליו התכונן כל חייו – הוא מתכוון למה שהוא אומר. הרקע לזה הוא שירותו בן חמש השנים במארינס האמריקני, או ליתר דיוק: בסיירת הקומנדו של המארינס. "חיל המארינס הוא חיל הנחתים של הצבא האמריקני", מסביר שטרן. "זהו כוח ההתערבות של צבא ארה"ב במשימות בכל רחבי העולם. המשמעות של זה היא שהחיילים הללו צריכים להיות זמינים בטווח זמן של 24 שעות לכל משימה, כך שזו למעשה יחידת הקומנדו של הצבא האמריקני". ואם המארינס, שבו כ-200 אלף לוחמים, נחשב לכוח מובחר, היחידה שבה שירת שטרן היא יחידת העילית שלו.

אל היחידה המיוחדת הגיע שטרן כצעיר יהודי אמריקני הרחוק מחיי תורה ומצוות. "החלטתי להתגייס בגלל שרציתי להתמודד מול אתגר. ייתכן שראיתי בזה משהו שיכין אותי לחיים, אבל אולי זו הנפש היהודית שלי שכמהה למשמעות אמיתית ולא נתנה לי מנוח. אני זוכר שאמרתי לעצמי בשלבי המיון למארינס, שהשירות ביחידה יוכיח לי שאם אני מסוגל לעשות את זה – אני מסוגל לעשות כל דבר". שטרן לא חשב כך לחינם; במסגרת שירותו במארינס הוא נאלץ לעבור אימונים מפרכים במיוחד, ומהבסיס שלו בצפון קרוליינה היו מקפיצים אותו ואת חבריו, בסבבים, למדינות בכל רחבי העולם, שם הם ניהלו קרבות דמים.

מה עשיתם במארינס?

מטעמים של ביטחון שדה, שטרן מטשטש פרטים על עברו בצבא האמריקני. "אני רק יכול לספר שהייתי בכמה נקודות לחימה ברחבי העולם, בעיקר באפריקה, שם נלחמנו - בהכוונת האו"ם – בארגוני טרור ובגופים שהטילו אימה ודיכוי על התושבים המקומיים. במהלך השירות נתקלתי שש פעמים בסכנת חיים, וברוך השם – בכל המקרים הללו אני וחבריי ניצחנו. האירועים הללו הכינו אותי להיתקלות מול המחבל".

"תקופת השירות במארינס הייתה מאוד מאתגרת", הוא ממשיך. "באותה עת קיימתי אימונים בכל העולם, וכמעט בכל סגנון אימון אפשרי. בתקופתי היו כמה פעולות בודדות שערך המארינס מדי חודש, היום אני מניח שזה כבר יותר אינטנסיבי. לדוגמה, בתקופות שבהם הצבא האמריקני פעל בעיראק ובאפגניסטן ממוצע הפעולות היה גבוה בהרבה ועמד על כ-50-100 בחודש".

התחזקות לצורך עלייה

עלייתו לארץ התרחשה לאחר שהחל להתחזק באמונה. "במארינס היה לי הרבה זמן פנוי: ללא טלפונים סלולריים ובלי צורך לצאת לעבודה בבוקר, התפנה לי זמן שבו התחלתי להרהר בסיבה שבגללה נברא העולם ובמשמעות של חיינו כאן. זה הוביל אותי להתקרב לרב שידידים שלי מניו יורק היו עמו בקשר, ומשם לחזור בתשובה. באותו זמן נותרתי במארינס, ובמקביל ללחימה ולאימונים במדינות רבות ברחבי העולם – נאלצתי להפוך לצמחוני בהיעדר אוכל כשר ביחידה".

לאחר תום חמש השנים הראשונות שחייבו אותו להישאר ביחידה במסגרת החוזה מול הצבא האמריקני, שטרן מיהר לעזוב, בו בזמן שחבריו מאריכים את החוזה כנהוג. "הממוצע של שירות במארינס עומד על עשרים שנה. אני מהבודדים שעזבו לפני כן, לאור הקושי לשמור על חיי תורה ומצוות מלאים במסגרת הצבאית הזו". לעזיבתו של שטרן את היחידה הייתה סיבה נוספת מלבד הרצון להקפיד על חיי תורה ומצוות מלאים: "רציתי לעלות לישראל. גדלתי במשפחה שמאוד אהבה את ארץ הקודש. באתי לכאן לבקר כילד. זה היה טבעי למדי שאבוא להתגורר כאן מתי שהוא", הוא אומר.

למעשה, שטרן מתגורר בישראל כשני עשורים. "אני כאן מ-2002 לפרקים, וערכתי עלייה רשמית ב-2004", הוא אומר.

היכן אתה מתגורר לאחר העלייה?

"הגעתי לשומרון, כאידיאל. בתחילה התמקמתי בתפוח, שם הייתי חבר בכיתת הכוננות המקומית, ואף אימנתי את המצטרפים החדשים לכוח. אז עברתי לצפת, פגשתי שם את אשתי, והחלטתי לשוב לשומרון, הפעם לאיתמר".

במקביל להשתקעותו בארץ, שטרן התעקש להתגייס לצה"ל: "שירתי בעמדות צליפה של הצבא. במסגרת שירותי הצבאי אני עובד עם צלפים ביחידות צה"ל השונות, מדריך את דור הצלפים החדש של צה"ל, ולא פעם משתתף בפעולות בשטח".

כאחד שמשרת בצה"ל וגם שירת במארינס, אלו הבדלים זיהית בין הכוחות?

"קשה להשוות את המארינס למה שנעשה בארץ. צריך לזכור כי המארינס הוא כיתת הכוננות של הצבא האמריקני", הוא רומז לפער הקיים לטובת הכוח האמריקני המובחר, אבל ממהר להסביר כי "לוחמי המארינס בוחרים בלחימה כקריירה, כך שהם משרתים בממוצע מעל עשר שנים בתפקיד. לעומת זאת, חייל צה"ל – מאז תום האימונים ועד סיום השירות לא עובר זמן רב יחסית שבו הוא מתנסה בשטח, כך שזה צפוי שהוא יהיה פחות מיומן מלוחם במארינס.

"צה"ל הוא צבא מאוד פרקטי", ממשיך שטרן, "הם טובים במה שהם חייבים להיות טובים".

לדבריו, הפער הקיים לטובת המארינס נושא בחובו משתנה אחד: הימ"מ. "במסגרת שירותי בצה"ל פעלתי גם לצד הימ"מ. הכוח שלהם אומנם שונה מהמארינס, אבל הם מקצועיים מאוד, ושם קשה מאוד להצביע על הכוח היעיל יותר. ניתן לומר כי המארינס והימ"מ מיומנים כל אחד לאתגרים שמלווים אותו. לדוגמה, המומחיות של הימ"מ מתבטאת בלוחמה בטרור, ובמיוחד בשטח בנוי. בנושא הזה הם כנראה הטובים ביותר בעולם".

ומה זה אומר מבחינתך לשרת כצלף?

"צלף צריך לשכב במשך זמן רב במארב או כגיבוי לכוח פעיל. זו יכולה להיות עבודה מאוד משעממת. וגם לא. בארץ רוב הצליפה היא בשטח בנוי, עם טווח קרוב יחסית, אין כאן ירי ממרחקים של אלף מטר כמו שיש במארינס, ויש הרבה עבודה: גם בגלל שנכנסים יחד עם הכוחות לשטח, וגם בגלל שיש צורך לחפות על הכוח. לכן צלף בארץ נמצא לרוב בפעולה".

ויש סיכונים, מסתבר. "כצלף אני יודע שיש כל הזמן סיכון שיגלו את המיקום שלי, וצריך להבין שצוות צליפה זה כוח קטן בדרך כלל, ואם המחבלים מגלים את הכוח אז אין ספק שמדובר בסיכון. ובכל זאת הצלפים יוצאים לשטח ומסכנים את חייהם. גם לי יצא לפעול לאחרונה עם כוחות צה"ל. זה קרה בעיר שכם, אליה הגענו לאחר מידע מודיעיני שדיווח על הימצאות מחבלים בשטח. חיילים סרקו את השטח, ואנו הצלפים חיפינו עליהם מלמעלה".

כבוגר של הצבא האמריקני, מה דעתך על תופעת הסרבנות שנשמעה לאחרונה בקרב חלקים בשמאל?

"אני חושב שזה בעיקר עצוב. כלוחם בצה"ל שיוצא לפעולות מבצעיות, וגם מוכן לסכן את החיים שלו למען עם ישראל, אני חושב שאין מקום לשטויות כאלו, ומי שאומר כזה דבר צריך להוציא אותו מיד מהצבא. במארינס אין סיכוי שכזה דבר היה קורה", הוא בטוח.

נס בדרך לשיעור תורה

כל האימונים והאירועים שעבר במסגרת שירותו הצבאי הכינו את שטרן, בהשגחה פרטית מיוחדת, אל האירוע הגורלי של חייו. זה קרה בכביש המרכזי של חווארה. באחד הכיכרות בעיירה ניצב אדם בפתח מעבר החצייה. "עצרתי כדי לאפשר לו לעבור", הוא משחזר, "ואז המחבל התחיל לחצות את הכביש כשהוא אינו מסיר את עיניו ממני. זה היה חשוד מאוד בעיניי".

לאור עברו הצבאי, שטרן זיהה עוד דבר חשוד: "המחבל צעד כאשר יד אחת בלבד גלויה, היד השנייה שלו הייתה מוסתרת. נדרכתי, אבל כל עוד הוא איננו מוציא נשק, גם אני לא נוקט בצעד כזה. יחד עם זאת, הנחתי את ידי על האקדח שאני נושא דרך קבע, כדי שאוכל לשלוף אותו במהירות. ואז הוא הסתובב, הרים את הנשק, ובמקביל גם אני שלפתי את הנשק שלי".

"התחלנו לירות כמעט יחדיו. המחבל פתח ראשון בירי, בהפרש של משהו כמו חצי שנייה לפני. בזמן הזה, אשתי הסיטה את עצמה לצד ימין, בצמוד לחלון, ואני זזתי לצד שמאל. במקביל, שלפתי את האקדח והתחלתי לירות דרך השמשה הקדמית. כך ירינו זה על זה במשך מספר שניות. הכדורים הראשונים שלו פגעו לי ביד, וגרמו לשבר של העצם ביד ימין. אני מצדי יריתי מטח של כדורים לעברו, אך לא יכולתי לדעת היכן הוא נמצא, בגלל שהשמשה הקדמית התנפצה מיד עם תחילת קרב היריות. מה שכן, יריתי לעבר המקום בו הוא עמד מלכתחילה. במראה הימנית הצלחתי לראות את המחבל נמלט לאחר מספר שניות, ואז הפסקתי את הירי".

(צילום אילוסטרציה: Nasser Ishtayeh / Flash90)

היה זה נס גדול. המחבל הגיע חמוש בנשק אוטומטי מדגם 'גוסטב'. לשטרן היה רק אקדח רגיל. למזלו, הוא היה מאומן כיצד להתמודד במקרה כזה, פשוט בגלל שהוא התאמן על כך לא פעם. "כחלק מהאימונים שלי במארינס למדנו גם את התרחישים הללו בדיוק, של ירי מתוך רכב לעבר מחבל. וגם למדנו כיצד לטפל בפציעות שלנו בעצמנו לאחר פגיעה מירי – כפי שעשיתי במקרה הזה".

הירי של שטרן היה ללא ספק הדבר שהציל את חייו. "כבר ברגע שהתחלתי לירות הוא היה בפאניקה, הוא לא היה יעיל. שמעתי מהחוקר שפגעתי לו מיד ביד ובכתף, והוא העיף את הנשק וברח", הוא מספר.

רגע לאחר שהמחבל נמלט מהמקום, שטרן התרחק כמה מאות מטרים מהזירה. "החלטתי להתקדם למרות הפציעה, מחשש שישנם עוד מחבלים. עצרתי בסמוך, בתוך חווארה, כשאני ממתין לכוחות ההצלה. שמונה דקות תמימות ציפינו שם. הדקות הללו נדמו בעיניי כנצח. אבל לאחר שהכוחות הגיעו והחלו לטפל בי התברר גודל הנס. הסתבר כי כל כדור היה נס בפני עצמו. קיבלתי ארבעה כדורים – שתיים ביד, אחד לכתף ולחזה, ואחד בראש. לאחר מכן, כל רופא הגיע בנפרד לומר לי עד כמה היה לי נס שאף כדור לא פגע בשום עצם ובשום גיד".

ביום שאחרי, שטרן איננו טראומטי. לפחות "לא חושב כך". הוא ממשיך לעבור בציר חווארה. למעשה, גם אם היה רוצה לא הייתה לו ברירה אחרת. כיום הציר הזה מהווה דרך חובה למתגוררים באיתמר. "אבל יש לי שני רכבים, האחד ממוגן ירי והשני לא, ומאז הפיגוע אני התחלתי לנסוע רק ברכב ממוגן הירי. ובכלל, אין פחד. יש אמונה", הוא מוסיף.

מהי התחושה בתקופה שאחרי?

"יש חיזוק גדול באמונה. הייתה לי אמונה מאוד חזקה לפני, ועכשיו אין לי שום ספק שהקב"ה עומד לצדי ומגן עלי".