עכשיו הוא טובע! לא יעזור לומר לו להפסיק את התנועות המוזרות שהוא עושה

כשהייתי ילד, חלמתי להיות מציל בים. זה חלום ילדות שלא הגשמתי. מעולם לא למדתי להיות מציל. אבל אני מניח שבשיעור הראשון בקורס למצילים, מלמדים את המצילים הצעירים, שכנראה האדם הטובע עלול לעשות תנועות מוזרות עם הידיים שלו. אני מניח שמלמדים אותם שלא כדאי למחות ולהגיד לטובע, שעד שהוא לא מפסיק עם תנועות הידיים האלו, הם לא יעזרו לו. מציל שיגיד כך, עלול לגרום לאדם לטבוע. לא כדאי לעשות איתו פרינציפים, ואין מה לקחת את זה אישי. ככה מתנהג טובע. בסוף, אחרי ההחייאה בחוף, הוא עוד יודה להם, ואולי גם ישלח זר פרחים גדול. אבל עכשיו הוא לא ברגעי שיא בחיים שלו. הוא מתנהג בדיוק כמו שמתנהג אדם טובע.

זה לקח רלוונטי מאוד בחינוך מתבגרים. לפעמים הם לא בדיוק מלאי הערכה והכרת הטוב. אבל לא כדאי לקחת אישית את ההתנהגות שלהם, ולא כדאי להיגרר לענות להם כאיוולתם, כי אם אנחנו רוצים להציל ולקדם אותם, צריך להגיב בצורה נכונה ועניינית.

מובן שלפעמים צריך להפעיל בחינוך גם "שמאל דוחה": גבולות וסמכות, משמעת וקווים אדומים. אבל כדי לוודא שהילדים יהיו בצד הנכון של הקווים האדומים, צריך לוודא שיש כנגדם גם מספיק "ימין מקרבת": קשר חם של אמון ואהבה. צריך לנסות ולעורר חמלה ורחמים, כדי להגיע למצב שאנחנו נישאר בתפקיד "המבוגר האחראי", ונצליח לייצר זמנים של קשר חם, זמני איכות, חוויות הצלחה. ילד שמרגיש אהוב וחשוב מקבל כוחות לעמוד גם בקווים אדומים, בניגוד לילד שאין לו מה להפסיד, שלפעמים מסכן את עתידו ופוגע ביקיריו בגלל שטויות. זה מחייב קודם כל עבודה פנימית אצלנו, לשנות את זווית הראייה שלנו. לא רק לסקור את מצבם הנוכחי (שעל זה נאמר: "מדבר סקר תרחק"), אלא לזכור הקשר רחב יותר, של מה שהם עברו, ובכך לעורר חמלה עליהם, ולשנות את זווית ההסתכלות.

יש סיפור מפורסם (שיש לו כמה גירסאות, ממקורות שונים), על ילד שישב באוטובוס בספסל הראשון, ואף על פי שהאוטובוס התמלא באנשים רבים, חלקם מבוגרים, הילד לא קם, ורק הסתכל בחלון כדי לא להיתקל במבט של אף קשיש. אחד הנוסעים התחיל לצעוק עליו, שהוא צריך להתבייש לו, ואיזה מין חינוך נורא הוא קיבל. הילד הנבוך צלצל בפעמון שהוא רוצה לרדת, ואחרי דקה ארוכה מאוד, כשהאוטובוס סוף סוף עצר בתחנה, הוא שלף קביים מתחת למושב, ועם רגל משותקת דידה החוצה. הנוסע שביזה אותו כמובן הפסיק מיד, ואף התנצל ("לא ידעתי שאתה נכה"), אבל הילד, מבויש כולו, ירד מהאוטובוס בוכה. אחד הצופים במחזה העיד שבהתחלה, למרות הסגנון הגס של הצועק, הוא הזדהה איתו. רק ברגע שהוא ראה את הקביים של הילד, בבת אחת המבט עליו השתנה, ממבט שיפוטי מתעב, לאמפתיה ורחמים.

כך בדיוק גם כאן. כל עוד המבט שלנו שיפוטי, זה מעכב וחוסם כל התקדמות לתיקון. אבל ברגע שאנו מבינים את הקושי והכאב של הילדים, הרבה מהכעס והמטען יורד, וזה השלב הראשון לכל תיקון. כאשר הגישה של ההורים משתנה, זה מקרין ומשפיע גם על הילד, וזה מדהים עד כמה זה באמת עובד.